"במקום דרוך !" זה השם שהייתי מעניקה לספר הזה , ומוותרת על זכויות יוצרים : )
אין צורך בתאור ששה ימים בחיי ישי ונעמה, די ביום משמִים אחד כדי להבין לאן שטה ספינתם.
קצת הפחיד אותי. ככה?
כאילו תקשורת, אבל לא
כאילו ביחד, אבל לא
כאילו דתיים, אבל לא
כאילו חיים, אבל לא

משפט המסגרת החיצוני ש"ידה מחליקה לתוך ידו" לא עושה הנחה לקושי.
מרגיש כמו מלחמת התשה בכל הפרטים, קטנים וחסרי נגיעה.
תחושת ריקנות וחידלון אשר הדבר היחיד המעלה את הספר הוא הבור שבו נמצא ישי. ישי מחפש את עצמו, תוהה על עצם קיומו, הן כאדם והן כדתי/מאמין.

מערכת יחסים אנמית ואומללה, אפורה כמו הצפלין שבכריכה, עם זאת אי אפשר להתעלם מכך שזה מופיע על רקע של חתיכת שמי תכלת, מה שאומר שיש מעט אור במעט המטאפורות, יש חן בציפיה של נעמה לגשם הראשון, כאילו תקווה שישטוף מעליהם את מסך העמימות, ויפֶה היה גם הרגע בו נעמה התישבה על המיטה של ישי ובזוית מסוימת היא רואה דברים אחרת ממה שהם ניבטים מהצד שלה.

הייתי מציעה לישי לקרא את "מקימי" : )
נעמה בטח תמשיך לחפש עבודה ותחליק את ידה בתוך ידו, גם אם אין משעול בלב שדות...

כל פעם שחשבתי שהוא גרוע, בא לי משפט אחד שמחץ אותי ושינה לי את כל הדעה. הוא חסר פואנטה, אבל יש בו כמה משפטים ששבו את לבי וגרמו להעלאת ציונו. ספר בסדר.

האמת היא שלא ממש הבנתי את הפואנטה של הספר. סיפור על שבוע בחיי זוג דתי, אבל לא ממש דתי, אלוהי-ם לא ממש נמצא בחויית החיים שלהם. האמת היא ששום דבר לא ממש קורה בחיים שלהם, ובזה הספר אולי קצת דומה למיכאל שלי של עוז, אבל בעוד ששם התיאורים של הכלום שלא קורה הם מרשימים, כאן לא הרגשתי את זה. לאורך הספר אתה מרגיש ששניהם מחפשים את עצמם ולא ממש מוצאים, היא מחכה לגשם והוא מחכה שיעבור לו כאב הראש. הוא מחכה לילד והיא לא ממש בעניין. יש כמה רגעים נחמדים בספר אבל, לא יודע, לא הצלחתי להתחבר.