שמעתי הרבה על הספרים של רובין הוב ושמחתי מאוד כשהגיעו לספרייה בבת אחת שישה ספרים שלה, שתי הטרילוגיות הראשונות.
אבל הטרילוגיה הראשונה, טרילוגיית הרואים למרחוק, אכזבה אותי. כן, רובין הוב טוותה עולם מורכב ועשיר. היא כותבת סבלנית עם אורך נשימה, מתכוננת למירוץ למרחקים ארוכים, לקצוות הכי רחוקים של העולם. העלילה טווה קסם מורכב ופוליטיקה מורכבת לא פחות לכדי עולם שלם שאפשר לשקוע בו. אי אפשר שלא להעריץ אותה על הדמיון העשיר והמורכבות של הפנטזיה. אבל לא הצלחתי להתחבר לדמויות. לא חיבבתי אף אחת מהן, לא אהבתי את הבחירות שלהן ואת האופן בו הגורל שיחק בהן באכזריות. סיימתי את הטרילוגיה בקושי, קרובה להישבר במהלך קריאת שלושת הכרכים עבי הכרס.
התלבטתי אם להמשיך לטרילוגיה השניה, סוחרי הספינות החיות. החלטתי לחיוב משלוש סיבות: קודם כל, היא בכל זאת טרחה והגיעה עד אלי לספרייה ולי נשאר רק לנסות לקרוא אותה. בנוסף, הבנתי שהיא קשורה בקשר רופף מאוד לטרילוגיה הקודמת כך שהיתה פה התחלה חדשה והסיבה השלישית היא הביקורת של אתל על הספר. הניסיון מלמד שאפשר לסמוך על ההמלצות שלה או לכל הפחות - לתת להן צ'אנס.
ואכן לא התאכזבתי.
גם בטרילוגייה הזאת רובין הוב מרשימה באופן בו היא משלבת פוליטיקה וקסם שנטווים במקביל ובסבלנות בסיפור סוחף והפעם - גם בדמויות סוחפות ומורכבות שמיטלטלות על גלי העלילה הסוערת והלב יוצא אליהן.
רק כשסיימתי (ספוילרים מכאן והלאה) חשבתי פתאום שאולי, מאחורי כל גלי הפוליטיקה והפנטזיה מסתתר סיפור אחר. שהטרילוגיה לכל אורכה בעצם עוסקת בנושא של פגיעות מיניות, אונס, טראומה והחלמה ממנה. שני סוגים של אונס מציגה העלילה: אונס מתוך החפצה מוחלטת, תפיסה של נשים כאובייקטים תוך הפשטה טוטאלית של אנושיות. כך נוהגים הצ'לסדים לאורך הספר וכך בעצם נוצרות הספינות החיות עצמן: בני הגשם הפראי לוקחים את גופם של הדרקונים ומשתמשים בו לתועלתם בלי כל חשיבה על היצור החי בו הם פוגעים לצורך כך. הם מסרבים להאמין בקיומו.
הסוג השני מגולם על ידי קניט: מי שנפגע בילדות מונע מפגיעתו בבגרות ומעביר את הפגיעה הזו הלאה. מי שהפגיעה בו דוחפת אותו לחפש שליטה מחודשת על חייו והשליטה הזו מושגת על ידי שליטה באנשים אחרים ופגיעה בהם.
על הספינות החיות ועל גיבורי הספר להתמודד עם הפגיעות בהם. איך? זה נתון לבחירתם ולכוחות הנפש שלהם:

"לו היית עוברת את מה שאני עברתי, היית יודעת שיש אירועים שאין לכבשם. ישנן חוויות שמשנות אותך לנצח, מעבר לכל משאלה קטנה ועליזה להתעלם מהן."
רוניקה הישירה אליה מבט. "זה נכון רק אם החלטת שזה נכון. המאורע הנורא הזה - מה שזה לא היה - היה ונגמר. אם תדבקי בו ותתני לו לעצב אותך נגזר עליך לחיות אותו לנצח."

קניט מניח לאירועים שעברו עליו לעצב אותו. הוא משוכנע שהוא שולט בחייו ומעצב אותם כרצונו מבלי להבין שהבריחה מאהבה ומרגש, החשדנות הבלתי פוסקת בכל מי שסביבו למעשה שולטים בו ומעצבים את גורלו. הוא מנסה להרוג את הספינה החיה פאראגון כדי להימלט מהפגיעות שעבר ואינו מבין שחלקים מנשמתו מתים בכל ניסיון כזה, שמקרב אותו עצמו אל מותו. אלתיאה לעומתו מוכנה לקבל עזרה מפאראגון כדי להצליח להרפות מעט מהכאב ולהתקדם הלאה, לחיים. עזרה חיצונית נדרשת לה כדי להחלים מהטראומה והיא מוכנה להרפות מעט את השליטה כדי לקבל את העזרה שהיא זקוקה לה.
קניט מבלה את חייו בבריחה מפאראגון ואילו אלתיאה - צפויה לבלות את חייה על סיפונו.

למרבה הצער נראה שהספרים לא זכו לעריכה והגהה שהם ראויים להן והשגיאות לאורך כל הקריאה צורמות מאוד. הפער בין רוחב היריעה והמורכבות של הספרים לבין הטעויות שכל פעם שנתקלים בהן יוצרות מצג של טקסט נחות ועילג מפריע לקריאה. זה ממש לא מגיע לספרים האלו ולא לנו, הקוראים.

השעה שלוש בלילה. אם הייתי ערה, העולם החשוך מחוץ לחלון היה מעורר בי פליאה. החושך בשעות הללו מרגיש שונה מאשר בשעה עשר, או אפילו שעת חצות. זה חושך שקט, שמדגדג בעור. אם הייתי מודעת לחושך בחוץ, הייתי מתעטפת בהרגשה הזאת, למרות שהיא מעוררת בי צמרמורת.
אבל לא הייתי ערה, לא באמת, ולכן לא חשתי בחושך מציץ לי מעבר לכתף, מסמן לי שהגיע הזמן לעצום עיניים. המודעות שלי הוחזקה כשבויה בין דפים. אחזתי ספר, וחלמתי.
זו לא הפעם הראשונה שאני נסחפת כך עם הספרים של רובין הוב, במיוחד לא עם סדרת הספינות החיות. אבל הפעם... אני לא יודעת. לא הצלחתי להשתחרר. היו לי כל כך הרבה דברים לעשות בבוקר, והייתי זקוקה לשעות השינה האלה, ועדיין, לא הצלחתי להביא את עצמי לסגור את הספר. ספינת קסם. הספינה המשוגעת. ועכשיו, ספינת הגורל.
עשיתי הפסקה ארוכה יחסית מהעולם של הוב, עד ששכחתי את הכתיבה הייחודית שלה והתפעמתי מחדש. אם היה אפשר להכניס את התחושה המתוקה הזאת לתוך עצם מוחשי, הייתי מזריקה אותה לעצמי בכל יום. הכתיבה הזאת שלה פותחת את העולם, מראה לך צבעים שלא הכרת, חודרת אל נבכי נפשם של אנשים שאתה כל כך רוצה לאהוב, או לשנוא, אבל הוב הזאת לא נותנת לך את ההקלה שברגש פשוט כמו "שנאה" או "אהבה". היא מאלצת אותך להביט במורכבות של בני האדם שהיא בוראת, ולהכיל את ה-כ-ל. בלי וויתורים. כל הדברים המכוערים, ההתקטננות, ההתמכרויות, הכעס, הייאוש, ומולם אצילות נפש, צלילות מחשבה, כנות מדהימה, אהבה, התבגרות. היא מלהטטת בין כולם, מנגנת על מנעד המחשבות והרגשות של האדם, ומתמרנת את הדמויות שלה עד שהגורל לופת אותן בחוזקה.
אפילו לנחשים ולדרקונים שלה יש אופי, והם מכריחים את בני האדם להתבונן בעולם שעד כה ראו אותו כ"שלהם" בעיניים ספקניות, תוהות. הם יהירים כמו בני אדם, מלאי גאווה והדרת כבוד, והתנגשות הרצונות הזאת בין יצורים דומים כל כך היא גאונות לשמה. אין מילה אחרת לתאר את זה. הדרקונים של הוב לא נמצאים שם בשביל התפאורה, אלא בשביל לעורר בך מועקה, לגרום לך לחשוב, לשקול את עקרונותיך מחדש.
מאוורר תקרה מסתובב מעליי, ורעש זמזום מזגנים מגיע מהחלון הפתוח. אבל אני לא שם. אני לא בחדר. אני נמצאת עמוק בתוך כל אחת מהדמויות, שוקעת בתוך הקשרים הסבוכים והבלתי ניתנים להתרה, בין ספינה לאדם, בין אדם לאדם, ובין ספינה לעצמה.
כל אחד מהם מלווה אותי כבר שנים, ובכל זאת, כשאני קוראת אותם שוב, אני מגלה בהם פינות חבויות שלא הכרתי. ויותר מזה, אני לומדת. כשהייתי צעירה יותר - שלוש עשרה, נדמה לי - וקראתי את סדרת הספרים הזאת בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו מישהו מרים מסך שכיסה אותי עד עכשיו. לא ידעתי שאפשר להגיע לעומק כזה. לא חשבתי שהעולם כל כך מפחיד, ועם זאת כה נפלא. קיבלתי כל כך הרבה כוח, שהעניק לי השראה להתבגר. אפילו בדברים הקטנים - התרגלתי לטעם של מנטה במשחת שיניים "של הגדולים" בזכותו (העמדתי פנים שזה סינדין. כן, זאת השוואה דפוקה, אבל היי, זה עבד). כשלא אהבתי את המראה שלי, העמדתי פנים שהפגמים שניבטים אליי במראה הם למעשה קשקשים של דרקון, ואני נערת הגשם הפראי, מוכתרת; לימדתי את עצמי ללכת כמלכה. אני זוכרת שהתפללתי שאנשים בעולם האמיתי יהיו כנים ופתוחים כמו בבינגטאון, שכן למרות כל התככים והפלגים בה, היא עיר המבוססת על רצונם הטוב של אנשיה. הערצתי את רוניקה, על חדות לשונה, על הנחישות העצומה שלה והמנהיגות הטבעית שלה, על כך שלא הרימה ידיים בנסיבות בלתי אפשריות. התאהבתי בבראשן. כמו וינטרו, סלדתי מקניט ובאותה מידה לא יכולתי להתיק את עיני ממנו. הזדהיתי עם אלתיאה, וכמוה כמהתי להבנה, לחברות נפש שמעבר למילים, והחיפוש שלה אחרי ויוואסיה היה עבורי יותר מרדיפה אחר ספינה, אלא אחרי משפחה. גמעתי בשקיקה את דבריה של אמבר על גורל ועל בחירה, ועל היכולת שלנו לשנות גם מבלי להתכוון.
אחר כך, כשבגרתי, ראיתי דברים באור אחר, וכך שוב ושוב בכל קריאה. למדתי את הפוליטיקה המטורפת, את סודות העקשנות, את השאיפה לעצמאות. סחרור התחושות השתנה במהלך השנים, אבל תמיד הייתה זו אותה בינגטאון זרמה בי, והעליות והמורדות שעברה מילאו את חלומותיי בדאגה לשלומה של העיר הנפלאה הזו, מלאה באנשים שלמדתי לכבד ולאהוב.
אני חוששת שהמילים שלי לא עושות לה צדק, אבל זה כל מה שיש לי. הלוואי ואנשים יעריכו את הסדרה הזאת כערכה, כסאגה של חיים, של עוצמה, שרוח ים נושבת בין דפיה.

משפחת וסטריט התפזרה, אך כולם נלחמים.
הוויוואסיה מגלה את האמת, אך היא נבלעת באבדון.
הדרקונית עפה שוב בשמיים, אך היא לבד.
הנחשים מוצאים את זו אשר זוכרת, אך אין תקווה לישועה.
הספינה המשוגעת מפליגה שוב, אך הסיוט חוזר.
ולבסוף הפירט שעלה לשילטון, הופך למה שהוא מנסה למחוק.
המטבע נופל, הקלף נהפך, והנביאה מצביעה על הסוף.
כל השבילים נפגשים, כל הקצוות נקשרים, החתיכות נופלות למקום, ואריג הגורלות נחשף במלואו.

הספר מצוין, ואני בהחלת ממליץ עליו לכל מי שיש לו עניין בפנטזיה.

ראשית כל כדי להסיר אשמה עתידית- אזהרה! יתכנו ספולרים! (למי שלא קרא את הספרים הראשונים בסדרה כמובן)

אז ככה,
הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת על ספר כלשהוא שקראתי (ולא שעד עכשיו כתבתי הרבה כאלו). הסיבה לכך היא לא שלא קראתי מאז (מה פתאום) אלא העצלנות שדחפה אותי בכל פעם להשתמט מהעניין בטיעונים שונים...
אז למה הפעם המצב שונה? אלף- כיוון שהפעם מדובר בספר אשר התאפיין בשילוב מיוחד של עלילה הנארגת בקלילות זורמת ובאומנות אמיתית מצד אחד, ומהצד השני במסר שפשוט נגע בי במקום עמוק ובית- אין לי מושג.
אז מה יש לנו?
ספינת הגורל הוא הספר השלישי בטרילוגיית סוחרי הספינות החיות של רובין הוב (לכל מי שלא קרא את שני הספרים הראשונים- ראו את הביקורת על כל סעיפיה כמתייחסת גם אליהם) אשר בה למעשה נסגרים (בחן רב לעניות דעתי) כל הקצוות הפתוחים הרבים אשר נוצרו במשך הספרים הקודמים. העלילה נמשכת מהנקודה שבה הסתיים הספר השני "הספינה המטורפת" ושוזרת דרכה את סיפורם של הפירט הנערץ והשנוי במחלוקת קניט על סיפונה של "הויואסיה", הצוות הנואש אך מלא התקווה של אליתאה וקפטן טרל על ה"פאראגון", הרפתקאותיהם המוזרות של מלטה והמושל המפונק, וכמובן סוף סיפורם של הנחשים ובראשם "זאת אשר זוכרת"
אז כן- למי ששם לב בספר ובעצם בסדרה כולה יש מספר רב (אולי יש שיגידו רב מידי) של עלילות משנה. למרות זאת, רובין הוב מגלה יכולת מופלאה של להטוטנות בעודה מצרפת את חלקי הפאזל אט –אט אחד אל השני תוך כדי שמירה על ייחודה של כל דמות כדמות עגולה ומשתנה בתדירות גבוהה לאורך העלילה. מעטות הדמויות שאני, באופן אישי נותרתי אדיש אליהם (בין אם זה התבטא באמפטיה נלהבת או בבוז עמוק). יחד עם זאת יש לציין שהעומק הכמעט מופלא הזה המצוי בכל כך הרבה דמויות מאפיל במקצת על העולם שבו מתרחש הסיפור אשר לנוכח ההשקעה הרבה בעולמם הפנימי של הדמויות נותר חיוור במקצת (אם כי אי אפשר לטעון כנגדו על שטחיות)
אבל מה שהרשים אותי יותר מכל היה השורה התחתונה- המסר העולה מהטרילוגיה- אפילו מהדרך שבה היא נרקמת לה. אני לא יודע מה הייתה בדיוק כוונת המחברת אך לי באופן אישי עלו מספר מחשבות פילוסופיות על יעוד ובחירה חופשית כאשר לקראת סוף הספר התחלתי להבין שגורלם של הדמיות מתמרן אותם בגאוניות חרף רצונם למטרה אחת ויחידה (אני לא אהרוס לכם את הסוף, פשוט תקראו ותבינו על מה אני מדבר) אין מה לומר- שמו של הספר לחלוטין הולם אותו...
אתם עדיין שואלים אם אני ממליץ לקרוא? בואו נגיד שאלמלא פסקאות בוטות מידי שצצות בספר מידי ועליהם נאלצתי לדלג הייתי נותן לספר דירוג של חמש, בפועל הוא מקבל ממני ארבע-
תסיקו בעצמכם.

גמרתי את הטרילוגיה :(
אחחחח איזה יופי של סופרת! מעריצה-מעריצה-מעריצה.
הבעיה היחידה שכלכך עניין אותי סיפור בראשאן-אליתאיה שזה גרם לי לדלג על דברים אחרים כדי להגיע אליהם, ואז לחזור אחורה כדי לקרוא את מה שפספסתי :P

מומלץ לחלוטין.