• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כשפריז עצמה עיניים

כשפריז עצמה עיניים

מאת רות דרואה

הביקורת של ליאת

תמונה של ליאת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
כשפריז עצמה עיניים

כשפריז עצמה עיניים

מאת רות דרואה

הביקורת של ליאת

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של ליאת
הוצאה לאור:משכל
שנת הוצאה:2023
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ציפור דרור
לפני 8 חודשים

“-כשפריז עצמה עיניים- מאת רות דרואה המשורר המפורסם חליל גובראן רשם בספרו "הנביא" שיר יפיפה המוקדש”

5/5
ביקורות על כשפריז עצמה עיניים
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני חודש•1 דקות קריאה

עד חצי הספר חששתי שזה עוד אחד מאותם ספרים שמספרים על מלחמת העולם השניה. שקלתי לחתוך... מרגע שהספר קיבל כיוון אחר, לא הצלחתי להוריד אותו מהיד וכמובן בכיתי בסופו. מרגש מאד, מטלטל מאד. הפרקים הכי טובים בעיני הם אלה שנכתבו מנקודת המבט של סם הילד. ממליצה מאד!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לי יניני
לי יניני
1קורא|גיל ממוצע67|100%נשים

על המבקרת

תמונה של ליאת

ליאת

ותיקה
חברה משנה
63 ביקורות•1 נבחרות•193 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות קלה - רומנים
תמונה של ליאת
ליאת
ותיקה
חברה באתר משנה
ביקורות63
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה193
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת43מתח ריגול והרפתקאות13ספרות קלה - רומנים2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ליאת

שם קוד הלן

שם קוד הלן

אריאל לוהון

אל הספר הזה הגעתי עם ציפיות גבוהות מצד אחד, אחרי הקריאה של "הנהר הקפוא" של אותה הסופרת, ומצד שני עם לא מעט חששות- הז'אנר ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה רווי לעייפה בשטאנצים קבועים, ובמאה וחמישים העמודים הראשונים הייתי בטוחה שנפלתי לעוד מלכודת משעממת. הספר הרגיש כמו גרירת רגליים מורטת עצבים, הדמות הראשית הצטיירה כקרה ומרוחקת, וכמעט התאכזבתי מעצמי על כך שהטקסט הרהוט פשוט לא מצליח להזיז אצלי כלום. אבל הרגשתי שיש כאן משהו מעבר, החלטתי לא לוותר ולתת לו צ'אנס – ובאיזור עמוד 300 המנוע פשוט התניע בטירוף, והבלם יד שחרר מסע קריאה בלתי נשכח.
תמצית העלילה
הספר מביא את סיפורה האמיתי, המטורף והמסעיר של ננסי וייק – עיתונאית אוסטרלית עצמאית שהופכת לאחת המפקדות המובילות והנועזות ביותר במחתרת הצרפתית תחת שמות קוד שונים. העלילה נעה בשני צירי זמן המוקדשים כולם לננסי: העבר הרומנטי, החם והתוסס שלה בצרפת לצד בעלה אנרי, לעומת ההווה המלחמתי, הקשוח והמסוכן שבו היא מנהלת לוחמת גרילה עיקשת מול הנאצים.
גוף הביקורת
אריאל לאוהון עושה כאן עבודה סגנונית ומבנית פשוט מעולה. הכתיבה שלה מעולה ממש!!! (היא הסיבה שהמשכתי לקרוא למרות שלא מצאתי עניין בעלילה בהתחלה). הבחירה לפצל את הזמנים סביב אותה דמות ולא לייצר את הטריק השחוק של מפגש בין שתי נשים מתקופות שונות, מחזיקה את הספר מהודק ואינטליגנטי. הליטוש של הכתיבה בולט במיוחד בשילוב האורגני של מילים וביטויים בצרפתית; במקום להציק עם הערות שוליים מנתקות, השפה שזורה ישירות בתוך המחשבות של הדמויות, מה שיוצר אטמוספירה מקומית נהדרת ומקרב אותנו לקצב הפנימי של הסיפור.
המהפך האמיתי מתרחש כשננסי מפסיקה להיות דמות היסטורית יבשה ויוצאת החוצה במלוא הדרה. פרק האימונים והמבחנים שלה למחתרת הוא פשוט תענוג צרוף, מצחיק בטירוף וחושף אישה עם אומץ מטורף, חכמה, שלא רואה אף אחד ממטר. הניגוד בין קור הרוח שלה במלחמה לבין החוצפה והחן הטבעי שלה יוצר דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה. אפילו השפתון האדום שהיא מקפידה למרוח ברגעים הכי לא קשורים בלב הבוץ והתופת מתגלה לא כגימיק שטחי, אלא ככלי נשק טקטי מבריק שנועד לבלבל את עולם הגברים וגם היווה השריון המגן שלה.
הקשר בין ננסי לאנרי מציג קסם ספרותי מרתק. על הנייר, אין כאן דיאלוגים פסיכולוגיים עמוקים או חפירות נפש כבדות, ולעיתים הדינמיקה נצבעת בגוון קצת הוליוודי. ועדיין, המגנטיזם והחשמל ביניהם עוברים דרך המילים בצורה מושלמת. ההערצה המוחלטת שלו והאהבה שלה אליו מייצרים דבק רגשי חזק כל כך, שבישורת האחרונה של הספר כל פחד מקיטש נעלם. הלב פשוט דופק בחוזקה, החרדה לגורלם הופכת לאמיתית והסוף – כשאנרי מוסר את נפשו ומסרב להסגיר את "נונסי שלו" (במבטא הצרפתי)– פשוט מרסק, כואב ומותיר חותם עמוק בנשמה.
ערך מוסף אדיר מגיע דווקא בדברי המחברת בסוף הספר. הדרך שבה היא שופכת אור על מאחורי הקלעים, מפרידה בין העובדות ההיסטוריות המופרכות לבין הנגיעות הבדיוניות, כתובה בצורה נפלאה ומעניקה לקלוז'ר של הספר נפח מרתק ומספק במיוחד.
שורה תחתונה
ספר שדורש אורך נשימה ואמון בהתחלה, אבל מתגמל בענק. אפוס היסטורי סוחף, קצבי וחכם שלא מזלזל באינטליגנציה של הקורא, ומציג סיפור גבורה ואהבה אנושי שמחזיק את המתח עד העמוד האחרון וקורע את הלב בדיוק במקומות הנכונים.
5 כוכבים למרות שלקח לו המון זמן להתניע, מומלץ בחום רב!

לפני 12 שעות•
★★★★★
•ליאת
לבד בתיאטרון המוות

לבד בתיאטרון המוות

טרי הייז

לקרוא ספר עב כרס כזה מהבוקר עד הלילה זה אומר הכול על חוויית הקריאה של "לבד בתיאטרון המוות". טרי הייז מוכיח כאן שהוא כותב ברמה הגבוהה ביותר, עם כתיבה מצוינת ודמות ראשית מרתקת שלא מאפשרת להניח את הספר מהיד, ומספקת חוויה עוצמתית שנבלעת ביום אחד.
תמצית העלילה
העלילה שוזרת יחד מתח של רצח, עולם ביון קשוח ומלא היסטוריה, כשהכול מתחבר יחד בגאונות. המרוץ חובק העולם נגד טרוריסט בודד ומבריק שמאיים להפיץ נשק ביולוגי קטלני הופך למלחמת מוחות מורטת עצבים, שבה הגיבור נאלץ לנווט בין תחנות רבות על הגלובוס כדי לעצור את האסון ברגע האחרון.
גוף הביקורת
העוצמה הגדולה של הספר טמונה בחלקו הראשון. הסיפור של הנבל נבנה בצורה מופתית, כמו רומן היסטורי מרגש ועמוק שפשוט שובה את הקורא. השילוב של נושאים כמו השואה והנאציזם מעניק לסיפור נפח ומשקל סגולי שאין במותחנים רגילים. יחד עם זאת, הספר סובל מאורך-יתר בולט ומעודף מלל ותיאורים. לדעתי היה לחלוטין צריך לקצר אותו; הוא פשוט מדי ארוך, ובאיזשהו שלב הוא מתחיל לעצבן, מאבדים את הסבלנות והקסם הגדול שלו קצת הולך לאיבוד בדרך. בנוסף, הדמות של הנבל הופכת בהמשך למוגזמת מדי, והסוף עצמו התגלה כפחות מתוחכם ממה שניתן היה לצפות. הפינאלה הוא הוליוודי ופשוט למדי – בסוף תפסו את הטרוריסט, עצרו את החיסונים ושלום על ישראל.
שורה תחתונה
מותחן ביון חכם, איכותי וסוחף בצורה בלתי רגילה, שיש בו הכל מהכל. למרות המריחה והסוף הצפוי שקצת פוגעים במומנטום לקראת הסוף, מדובר בחוויית קריאה חזקה ביותר ומלמדת שמומלצת לכל חובב מתח.

לפני 4 ימים•
★★★★★
•ליאת
לינקולן אקספרס

לינקולן אקספרס

אמור טאוולס

ניגשתי אל "לינקולן אקספרס" עם חשש. בעלי נטש את "ג'נטלמן במוסקבה" של אותו סופר בגלל "כבדות" סטטית, ופחדתי להיתקל באותה חומה. אלא שמבחן המציאות של עמודי הפתיחה ניפץ את החששות: טאולס הנוכחי הוא חיה ספרותית שונה לחלוטין – יצירה שנעה על גלגלים, חומקת משבלונות ומציעה יופי שקט ואינטליגנציה שכובשת מהרגע הראשון.
העלילה נפתחת ביוני 1954. אמט בן ה-18 משתחרר מחוות שיקום, ובאמתחתו תוכנית מגובשת לנסוע עם אחיו הקטן בן השמונה, בילי, במכונית סטודיבייקר כחולה לעבר קליפורניה. אלא ששני חברים מהמוסד, דאצ'ס ווולי, מסיטים את המסלול לכיוון הפוך לחלוטין – אל ניו יורק.
לב הקסם נעוץ בכתיבה הרהוטה והמלוטשת. טאולס הופך כל פרט קטן למלאכת מחשבת פסיכולוגית. בספר אחר, תיאור ממושך של האזנה לפרסומות ברדיו היה נתפס כטרחנות; כאן, התמוגגתי מכל שורה, משום שהרדיו משמש צוהר ממיס לנפשו העדינה של וולי. השהות במחיצת הדמויות היא הנאה צרופה מהמילה הכתובה. החוויה אינה של מותחן עלילתי, אלא של חיבור עמוק לנשמה של הגיבורים.
העיצוב הפסיכולוגי חודר מתחת לעור. בילי בן השמונה הוא ילד קסם חכם וממיס, ומולו ניצב דאצ'ס – טיפוס הזוי ומרתק הפועל לפי מנגנון כפרה וצדק קארמתי מעוות לחלוטין. וולי המתוק והתמים! גם ניהול נקודות המבט מבריק: הבחירה להעניק דווקא לדאצ'ס את הגוף הראשון מאלצת אותנו להבין את הלוגיקה המשונה שלו מבפנים, בעוד המעברים המפתיעים לנקודות מבט של דמויות משניות, כמו הכומר או יליסס, מוכיחים שאין כאן ניצבים – לכל אדם בדרכים יש עולם ומלואו.
אלא שלצד רגעי שיא רגשיים, הישורת האחרונה סובלת מתקר חריף. המבנה המהודק שהוביל בספירה לאחור קרס בסיום אל תפניות מבאסות ומאולצות שאינן מתאימות לרוחו של הספר. גורלן של הדמויות בסוף הרגיש כמו ניסיון כפוי לייצר סגירת חשבונות מלאכותית – מהלך חפוז וצורם שאינו הולם את הריאליזם הפסיכולוגי העדין שליווה את היצירה, והותיר טעם מאכזב.
השורה התחתונה: "לינקולן אקספרס" הוא ספר מופלא ברובו הגדול, הכתוב בכישרון פנומנלי ומעניק חוויה ממגנטת. חבל שדווקא בקילומטר האחרון, בחר הסופר לפנות לנתיב שגזל מהיצירה את הקלוז'ר המושלם שהגיע לה.

לפני 4 ימים•
★★★★★
•ליאת
הדחליל

הדחליל

מייקל קונלי

כשניגשים לקרוא ספר המשך ליצירת מופת סוחפת כמו המשורר, הציפיות בשמיים. הזיכרון של ג'ק מקאבוי החד, המרדף הפסיכולוגי המתוח והכתיבה המבריקה של מייקל קונלי יצרו רף גבוה במיוחד. אלא שהדחליל מוכיח שוב כמה קשה לשחזר קסם ספרותי, וכמה מהר תקוות גדולות יכולות להפוך לאכזבה צורבת. הרושם הראשוני לא רק שהתקשה להחזיק מעמד, אלא הוא דרש מאמץ אדיר רק כדי להמשיך להפוך דפים.
הבעיה המרכזית של הספר אינה טמונה בעובדה שזהות הרוצח גלויה לנו כבר מההתחלה. בספרות טובה, הידיעה המוקדמת אינה פוגמת בהנאה, ולעיתים קרובות מרתק לעקוב אחר הגילויים ההדרגתיים של הגיבורים ואחר האופן שבו הם מחברים את חלקי הפאזל. אלא שהאלמנט הזה מחזיק מים רק לחלק קטן מאוד מהספר. הבעיה האמיתית היא שמעבר לחשיפה הזו פשוט אין בספר שום סודות, העלילה עצמה לא מספיק מעניינת, וההבטחה הגדולה מתפוגגת לתוך שממה עלילתית יבשה.
ההחמצה הזו מורגשת במיוחד בגלל היעדר מוחלט של עומק פסיכולוגי. הדמויות שהיו בעבר עגולות ונושמות הפכו כאן לשטוחות ופונקציונליות לחלוטין. הפספוס הגדול ביותר הוא דמותה של רייצ'ל וולינג, שביצירה הקודמת הייתה דמות חזקה, מורכבת ומהפנטת, וכאן היא מצטמצמת לכדי דמות אפרורית, נטולת ברק או משמעות, שכל תפקידה הוא לשמש כלי עזר טכני לקידום המרדף. בסופו של דבר, לאחר קצב אטי ומייגע שלקח לו זמן רב מדי להתניע, הסוף מתגלה כלא מעניין, דל בתוכן וגולש לתוך פתרונות שחוקים. הספר משאיר את הקורא בתחושה ריקה ובשאלה המאכזבת ביותר: מה בעצם הרווחתי מהקריאה בספר הזה?
בשורה התחתונה, הדחליל הוא ספר מתח נוסחתי ומאכזב, שמאבד את כל הקסם, העומק והנשמה של המשורר לטובת מרדף שטוח וצפוי. כשאין סודות, אין עומק פסיכולוגי והעלילה עצמה לא מעניינת, הגילויים הופכים לסטריליים והקורא נותר בעיקר עם סימן שאלה גדול לגבי ערכה של הקריאה כולה. מומלץ לוותר על הקריאה (או לפחות לא לבוא אליה בציפיות שהיא תהיה ברמה של המשורר), ולשמור על הזיכרון המצוין של הספר הראשון שלם ונקי.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
ואז היא נעלמה

ואז היא נעלמה

ליסה ג'ואל

ניגשתי אל "ואז היא נעלמה" של ליסה ג'ואל עם ציפייה לפגוש מותחן ביתי אפל, מתוך ידיעה ברורה שלסופרת יש נטייה מובהקת אל המחוזות המערערים והקריפיים. לעיתים קרובות, ספרי מתח פסיכולוגיים נוטים ליפול למלכודות של נוסחתיות זולה או שטחיות, אך הרושם הראשוני במקרה הזה לא רק שרד את מבחן המציאות, אלא התעלה עליו. הספר הוכיח שגם בתוך ז'אנר קצבי וממגנט, ניתן לייצר יצירה בעלת תהודה אנושית עמוקה שאינה מזלזלת לרגע באינטליגנציה של הקורא ומחזיקה אותו עם עיניים פקוחות אל תוך הלילה.
תמצית העלילה
הסיפור עוקב אחר לורל מק, אם המנסה לאסוף את שברי חייה ועברה עשר שנים לאחר שבתה בת ה-15, אלי, נעלמה יום אחד בהיר כאילו בלעה אותה האדמה. הטרגדיה המשפחתית פירקה את נישואיה ואת עולמה, אך נקודת המפנה האמיתית מגיעה כשלורל פוגשת בגבר מקסים ובבתו הקטנה בת התשע, פופי. הדמיון המצמרר, הבלתי נתפס והכמעט בלתי חוקי בין הילדה הקטנה לבין בתה שנעלמה לפני עשור, שואב את לורל למסע חקירה אובססיבי, חושפני ומותח שבו כל השאלות הישנות מקבלות תפנית חיוורת ומפחידה.

ההישג הגדול של ליסה ג'ואל בספר זה טמון באיכות הכתיבה שלה. על אף שנקודת המוצא העלילתית מפלרטטת לעיתים עם מחוזות קיצוניים ואף בלתי מציאותיים, הסגנון של ג'ואל נותר כירורגי, חד וברור. היא אינה מבזבזת מילים על תיאורי נוף ממושכים או קישוטיות יתר שאינה משרתת את הרגש, אלא צוללת היישר אל ה"קישקע" של הדמויות שלה. השימוש שלה בחילופי נקודות מבט הוא מלאכת מחשבת פסיכולוגית; הכניסה אל מוחן של הדמויות האובססיביות חושפת היגיון פנימי מעוות, קר וצלול כל כך, שהופך את הבטן ומותיר את הקורא חסר נשימה. הדמויות אינן פונקציונליות או שטוחות – יש להן נשמה, פגומה ומורכבת ככל שתהיה, והיא זו שמניעה את העלילה בעוצמה חודרת.
הספר מצטיין באמינות רגשית גבוהה ובמבנה מהודק להפליא. ההחלטה המבריקה של הסופרת לשמור את נקודת המבט של האב, פלויד, לסוף הסיפור, מעניקה לעלילה נפח טרגי ומורכב במיוחד. תפקידו של האב בדרמה הזו מותיר חותם קשה וכואב – דמות שחיה תחת משא אשמה בלתי נסבל, עד לסוף המר שבו בחר להתאבד משום שידע את האמת כולה ולא יכול היה לשאת עוד את משקלה. נקודות השיא, כמו מכתבה של אלי שנמצא בתוך הספר, מטלטלות את הקורא ומביאות את הסיפור אל קתרזיס מדויק. מדובר בסוף שהוא "עצוב-שמח" במובן העמוק ביותר של המילה; לצד הזוועה שנחשפת, לורל מצליחה למצוא נחמה אמיתית, חמלה וסגירת מעגל ראויה. כשמקלפים מהספר את שכבת הקריפיות המובנית בו, נותרים עם דרמה פסיכולוגית אנושית, כתובה להפליא ובעלת משקל סגולי רב.
שורה תחתונה
"ואז היא נעלמה" הוא מותחן פסיכולוגי חכם, קצבי וממגנט, שמוכיח שספרות מתח משובחת יכולה להיות בו-זמנית גם Page-turner סוחף שאי אפשר להניח מהיד, וגם דרמה בעלת עומק פסיכולוגי ואנושי רב ערך. חוויית קריאה מומלצת ומעוררת מחשבה שמשאירה חותם גם לאחר סגירת העמוד האחרון.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
אקו פארק

אקו פארק

מייקל קונלי

כשניגשים לקרוא מותחן של מייקל קונלי, ובמיוחד לאחר היכרות מוקדמת עם יצירה יוצאת דופן כמו "המשורר", רף הציפיות מוצב במקום גבוה וברור מאוד. קונלי הוא ללא ספק אחלה סופר, והציפייה הטבעית היא למצוא מותחן פשע משומן, מהודק וחכם. במבחן המציאות, "אקו פארק" מתגלה כספר די טוב שמקיים את ההבטחה הקצבית שלו, אך הוא בוחר בנתיב שונה בתכלית – הוא מוותר מראש על עומק פסיכולוגי מורכב ומציע במקומו חקירה משטרתית ישירה, אשר לצד יתרונותיה סובלת גם מבעיית אמינות לא פשוטה.
תמצית העלילה
הבלש הארי בוש חוזר לתיק פתוח ובלתי מפוענח משנת 1993, העוסק בהיעלמותה המסתורית של צעירה בלוס אנג'לס. התפנית הדרמטית חלה כאשר רוצח סדרתי שנתפס במקרה מציע עסקת טיעון, ומודה בין היתר גם בביצוע הרצח ההוא. חקירת התיק הישן מובילה את בוש לשיתוף פעולה פרוצדורלי מורכב עם ה-FBI ועם סוכנת העבר רייצ'ל וולינג, בתוך רשת של פוליטיקה משטרתית ותפניות בעלילה שמאלצות את החוקרים לבחון מחדש את כל מה שחשבו על התיק.

מבחינת איכות הכתיבה והקצב, קונלי מוכיח שוב שהוא שולט בחומר. הספר מעניין מאוד, קצבי, ומאופיין בכתיבה טובה ורהוטה שמניעה את העלילה קדימה ללא עיכובים מיותרים. למרות היעדרו של עומק פסיכולוגי תהומי, החוויה הכללית נותרת שוטפת, מהירה ומחזיקה את העניין לכל אורך הדרך, כפי שספרות פשע טובה צריכה לעשות.
עם זאת, נקודת התורפה המרכזית של הספר, שפוגעת באופן ממשי באמינות הסיפור, נעוצה דווקא בהחלטה להחזיר לעלילה את דמותה של רייצ'ל וולינג (יש מצב שהופיעה גם בעבר, לא קראתי). מי שזוכר אותה לטובה מ"המשורר" כדמות נפלאה, פקחית, מעניינת, מצחיקה ושנונה, יתאכזב לגלות שבספר הנוכחי היא פשוט איבדה את כל המעלות הללו. הבחירה להציג אותה כמי שעוברת מחוקר לחוקר, עוזרת בחקירות ומוצאת את עצמה כעת בזוגיות עם בוש, מרגישה מאולצת ולא אמינה לחלוטין. במקום דמות בשר ודם בעלת נפח משלה, רייצ'ל מתפקדת כאן בעיקר כתפאורה לקידום העלילה, והדבר מבאס ומחליש את העסק.
הספר שומר על מבנה ליניארי נכון הממוקד במלאכת הבלשות, ואינו שואף לייצר תהודה רגשית יוצאת דופן או ריסוק נפשי. בשורת הסיום, במבחן הקלוז'ר, לא נרשמה כאן התעלות מיוחדת; לא "עפתי" מהסוף של הספר, שהרגיש מעט רגיל, אך בסופו של דבר העלילה הסתדרה יפה, הקצוות נסגרו בצורה נכונה והסיפור הגיע אל סיומו באופן הגיוני ומספק.
שורה תחתונה
"אקו פארק" הוא מותחן פשע קצבי, מעניין וכתוב היטב. למרות בחירה עלילתית לא אמינה בגזרת הדמויות וסוף שאינו מבריק במיוחד, הוא לחלוטין עושה את העבודה כספרות חכמה ומהירה שכיף להעביר איתה את הזמן.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
הנאשמות

הנאשמות

סטיב קוואנו

לפעמים כל מה שקורא צריך זה ספר שפשוט יתפוס אותו מהרגע הראשון ולא ירפה. בלי הבטחות יומרניות, המפגש שלי עם "הנאשמות" של סטיב קוואנו הוכיח שספר לא צריך להתחכם כדי להיות מצוין – הוא פשוט צריך לדעת לספר סיפור טוב, להחזיק את המתח בשיאו ולכבד את האינטליגנציה של הקורא שלו.
תמצית העלילה
במרכז העלילה עומד קונפליקט מורט עצבים: שתי אחיות נמצאות בזירת הרצח של אביהן העשיר. שתיהן מתקשרות למשטרה בו-זמנית, וכל אחת מהן טוענת בבכי שהיא הקורבן ושאחותה היא הרוצחת הפסיכופתית. התיק מגיע לבית המשפט, והקורא נזרק לתוך פאזל משפטי מותח שבו כל פיסת מידע הופכת את הקערה על פיה.

הספר הזה הוא הגדרה מדויקת ל-Page-turner אמיתי. הוא כתוב טוב, זורם בצורה יוצאת מן הכלל, ונקרא ממש דף אחרי דף בלי שום רגעים מתים או מריחות זמן מיותרות. קוואנו מצליח לבנות עלילה ממסמרת ומותחת בצורה יוצאת דופן. המשחק הבלשי כאן פשוט נהדר: לאורך כל הקריאה הייתי בטוחה בכל רגע מחדש שאחות אחרת היא זו שביצעה את הרצח, והתמרון בין שתי נקודות המבט החזיק אותי דרוכה לחלוטין.
לצד הקצב המהיר, הספר מצליח לייצר גם רגעים של תהודה רגשית עמוקה ולא צפויה. ההחלטה של קוואנו להרוג את השותפה של אדי פלין פשוט ריסקה אותי ושברה לי את הלב. זה היה מהלך כואב במיוחד, אך אי אפשר להכחיש שהוא העניק לסיפור עומק רגשי משמעותי שהרים את העלילה מעבר למותחן פרוצדורלי רגיל.
דמות נוספת שראויה לציון היא קייט, דמות נפלאה שעוברת לאורך העלילה שינוי יפה ומעניין. אף על פי שהאבולוציה שלה קרתה באופן קצת קלישאתי ואולי לא הכי אמין במבחן המציאות, שיתוף הפעולה שלה עם פלין בישורת האחרונה של הספר היה פשוט מצוין, החזיק את המתח ופיצה על כך לחלוטין.
הספר אמנם חסר עומק פסיכולוגי תהומי בכללותו, אך המבנה שלו כל כך מהודק שהוא מספק חוויה סוחפת ומעניינת מאוד בזכות קצב נכון ובנייה חכמה של התעלומה. גם נקודת הסיום לא מאכזבת – קוואנו מספק סוף מצוין, חכם ומספק שסוגר את העלילה כמו שצריך.
שורה תחתונה
"הנאשמות" הוא אחלה ספר. הוא אמנם בלי עומק פילוסופי מנקר עיניים, אבל הוא כתוב היטב, קצבי, ומספק חוויית קריאה ממגנטת שמסיימים מהר ונהנים מכל רגע. מומלץ בחום למי שמחפש מתח איכותי שפשוט עושה את העבודה.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
אדמה אמריקאית

אדמה אמריקאית

ג'נין קאמינס

לפעמים היצירות המשמעותיות ביותר מגיעות אלינו דווקא כשאנחנו לא מצפים מהן לדבר. אל "אדמה אמריקאית" ניגשתי, אני מודה, בקורטוב של חוסר חשק ובלי שמץ של אמונה. השם של הסופרת לא היה מוכר לי, הכריכה של הספר לא משכה את העין או את הלב, ושום דבר בנקודת הזינוק הזו לא הבטיח גדולות ונצורות. אלא שמבחן המציאות של הספר הזה התגלה כהפתעה מוחלטת – מאותם מקרים נדירים שבהם הדפים פשוט תופסים אותך בכוח, טורפים את כל הקלפים והופכים רתיעה ראשונית לחוויה ספרותית קסומה ובלתי נשכחת.
תמצית העלילה
הסיפור נפתח בנפץ אלים ובלתי מתפשר באקפולקו שבמקסיקו. לידיה, אישה משכילה ובעלת חנות ספרים, מוצאת את עצמה בן לילה בלב קטסטרופה, כאשר קרטל סמים אכזרי טובח כמעט בכל בני משפחתה. הניצולים היחידים הם היא ובנה בן השמונה, לוקה. כשהם חסרי כל, פגועים ורודפים, השניים נאלצים להפוך בן רגע למהגרים בלתי חוקיים בארצם שלהם. הם יוצאים למסע בריחה הישרדותי מטורף ומורט עצבים אל עבר הגבול האמריקאי, כשהם נאלצים לטפס על גגותיה של "לה בסטיה" – רכבת המשא האימתנית והמסוכנת, המהווה סמל מובהק לתופת של נתיבי ההגירה.

איכות הכתיבה של ג'נין קאמינס היא ללא ספק חוויה בפני עצמה. מדובר בכתיבה חושית, עוצמתית ואינטנסיבית ביותר, כזו שאינה מאפשרת לקורא להישאר פסיבי או מרוחק. נכון, פה ושם הספר נוטה להתיש במעט עם תיאורים אינסופיים של מסלולים ופרטים דקדקניים, שיוצרים לעיתים תחושת עומס קלה; אך גם ברגעים הללו, רמת הליטוש הגבוהה של הטקסט והיכולת התיאורית המזהירה של הסופרת מצילות את הקצב, שומרות על מתח פנימי גבוה ומבהירות שלא מדובר בעוד ספר שבלוני או נוסחתי.
הכוח האמיתי של הספר טמון בעומק הפסיכולוגי של הדמויות הראשיות. קאמינס לא מייצרת כאן קריקטורות של קורבנות, אלא דמויות נפלאות, עגולות ומרגשות, שיש להן "נשמה" אמיתית המהדהדת מתוך הדפים. המניעים שלהן, הפחדים המצמיתים והקשר העמוק והאינסטינקטיבי בין האם לבנה, הופכים את החוויות שלהם למשהו שנוגע ישירות בלב הקורא. התמות המרכזיות אינן משמשות כתפאורה פוליטית גרידא; הן מבוססות על מחקר עומק אנושי מובהק שמעניק לסיפור את המשקל הראוי לו.
במבחן "התהודה הרגשית", הספר הזה רושם ניצחון מוחץ. רחוק מלהיות חוויה סטרילית או "נעימה", זהו ספר קשה, עצוב וטעון, המצליח לייצר את אותו ריסוק רגשי ומשמעותי שספרות טובה באמת שואפת אליו. המבנה שלו מהודק, והמסע המפרך והמתיש הזה מוביל בסופו של דבר אל סוף נפלא ומספק – קלוז'ר מדויק שמעניק את המשקל הנכון לכל התלאות שעברו על הדמויות.
שורה תחתונה
"אדמה אמריקאית" הוא הוכחה מנצחת לכך שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה. ספר קשה, קסום ומשמעותי בצורה בלתי רגילה, חובת קריאה לכל מי שמחפש כתיבה משובחת, עומק פסיכולוגי וחוויה ממגנטת שאינה מרפה גם זמן רב לאחר נעילת השערים.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת
ציידת היתומים

ציידת היתומים

אלן מארי וייזמן

התחלתי את "ציידת היתומים" בעיקר בעקבות המלצות רבות של קוראים, ובעמודיו הראשונים הוא בעיקר הרגיש לי מוזר. קשה היה להיכנס לראש של פיה, והיה רגע שבו הספר כמעט ננטש בגלל לולאות מחשבתיות טכניות שהרגישו מתישות ומטרחנות. אבל הבחירה לתת לו צ'אנס ולהתמיד התבררה כמוצדקת; הספר תפס קצב, הטרחנות התמעטה, והוא הפך לחוויית קריאה ממגנטת שפשוט נהניתי ממנה.
העלילה משליכה את הקורא אל פילדלפיה של סתיו 1918, בשיאה של מגפת השפעת הספרדית ובשלהי מלחמת העולם הראשונה. פיה בת ה-13 נותרת לבדה בדירה עם גופת אמה ועם שני אחיה התינוקות, בעוד השכנה ברניס – דמות טרגית שאיבדה את בנה ובעלה, רשעה אמיתית – מנצלת את הכאוס החברתי כדי לחטוף ילדי מהגרים ולהעבירם לבית היתומים. מכאן הסיפור פורס כנפיים והופך לעלילת חיפוש ליניארית, קצבית ודינמית הנפרסת על פני שנים.
הכתיבה של וייסמן חושית ועוצמתית, במיוחד כשהיא מאפשרת לדמויות לחשוב בקול רם ובלי פילטרים. עומק המחשבות שהיא הכניסה בהן הוא נפלא ממש. פיה היא דמות מרתקת ואינה נערה רגילה; הרתיעה שלה ממגע היא עניין נפשי עמוק – פחד קיומי לגעת במישהו ולדעת, באמצעות מעין חוש שישי, שהוא חולה. לאורך הספר היא מזהה כך מגוון מחלות, אלמנט שהוא אמנם המצאה מוחלטת שפוגעת בריאליזם, אך משרת את הייחודיות שלה. נקודת האור של משפחת הדוקטור שמאמצת אותה ומסייעת לה מחממת את הלב ומאזנת את הזעזוע מבית היתומים, שם נחשף הציד הממוסד של ילדי מהגרים המבוסס על מחקר היסטורי אותנטי ומדויק.
בסופו של דבר, השתלשלות העניינים פועלת במדויק לפי חוקי הפורמט של רומנים היסטוריים מהסוג הזה ומרגישה כמו טלנובלה. הסוף נפתח אל מחוזות הקיטש, וציפיתי לסוף פחות מתוק ויותר ריאליסטי לגבי המחירים שאירועים כאלו גובים. מצד שני, אחרי כל הגיהנום שפיה עברה, אולי לא היה אפשר אחרת ולגמרי הגיע לה סוף טוב.
השורה התחתונה: למרות הנוסחתיות, הקיטש בסוף וההמצאה העלילתית של החוש השישי, יש בספר הזה קסם אמיתי. המחקר ההיסטורי האותנטי מעניק לו נופך חיובי ומשקל סגולי, והוא מספק חוויית קריאה סוחפת על מציאות היסטורית קשה ובלתי נתפסת.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליאת

ביקורות נוספות על "כשפריז עצמה עיניים"

כשפריז עצמה עיניים

כשפריז עצמה עיניים

רות דרואה

ספר שובה לב על אישה אחת שצריכה לקבל החלטה!

הסיפור מגולל על שתי תקופות: 1944 מול 1953 ומתחיל ב-24.6.1953, כשמונה שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

ב-1953 בסנטה קרוז ז'אן לוק התכונן ליום עבודה רוטיני כשצלצול פעמון הדלת הגיח לתוך השגרה. כשז'אן לוק פתח את הדלת מול עיניו, ניצבו שני חוקרים וביקשו ממנו להתלוות למטה המשטרה.

משרלוט -אשתו הוא מבקש שתודיע למשרד על כך שהוא צפוי לאחר היום. ז'אן לוק נפרד מבנו סם ושרלוט ויוצא מביתו בליווי שני החוקרים.

מכאן מתחילות השאלות:

מאיפה הצלקת שעל פניו? מה הוא עשה בזמן המלחמה? וכד'.

בחקירה ז'אן לוק מתבשר ששרה מחפשת את בנה. מה הקשר של ז'אן לוק לשרה?

מכאן הקורא מוזמן לקפוץ לפריז של 1944.

ז'אן לוק עבד בחברת הרכבות הלאומית של צרפת. אביו נשלח לגרמניה והוא נותר לבדו עם אימו בפריז. במסגרת תפקידו בעבודה, הוא היה אמור לוודא שהאדניות של המסילות תקינות ושהכול מוברג ומותקן היטב. באחד הימים הוא הועבר למחנה הריכוז "דראנסי", והיה עד לשילוח יהודים למחנה הריכוז.

ביום אחד מימי המשלוחים שרה הבינה שחייה וחיי תינוקה שנולד רק לפני חודש נמצאים בסכנה. היא נאלצת למסור את התינוק לז'אן לוק ונעלמת לתוך קרון הרכבת. מכאן ואילך ז'אן יוצא למסך ארוך ומסוכן יחד עם שרלוט.

מה הקשר של שרלוט, ז'אן לוק לשרה?
מה או מי מחבר את שתי התקופות הללו?

למרות הגומות בעלילה הקריאה בו מרתקת והדמויות בו מעניינות ונוגעות. ספר אנושי המחדד עד כמה החלטה אחת יכולה לשנות את החיים מקצה לקצה.

השאלה הגדולה: מי מהדמויות יהיה מוכן להעמיד את האושר של האחר לפניו.

בשורה התחתונה: האמונה והאהבה מעל כל גם בתקפה הקודרת ביותר בהיסטוריה

לי יניני

לפני 3 שנים•
★★★★★
•לי יניני
כשפריז עצמה עיניים

כשפריז עצמה עיניים

רות דרואה

נכון יש משחקי קופסא בהם ישנו קלף המאפשר לשנות את כללי המשחק, ולחשב מסלול מחדש?

אז דמיינו רגע שהחיים הם לוח משחק. ולכם יש ביד את הקלף הזה. אין הרבה רגעים בחיים האמיתיים בהם אפשר לשרוף הכל, להתנער מכל הערכים והמוסכמות עליהם מבוססת כל חברה, וזה יסודו של כל אדם בעצם, נכון?

אבל יש יוצאים מהכלל. נגיד מלחמה. יש את המשפט המפורסם הזה שבאהבה ובמלחמה הכל מותר, והכל הוגן.

רות דרואה כתבה בדיוק על זה.

סנטה קרוז, ארה"ב 1953. בית משפחת בושאם בבוקר שגרתי. ז'אן לוק האב, שרלוט האמא, וסם, ילדם בן התשע. זהו בוקר רגיל למדי עד לאותו הרגע בו נשמעה דפיקה בדלת, והשוטרים שבפתח החזירו את ז'אן לוק אל העבר, אותו חשב שקבר עמוק תחת חייו החדשים. אל שנת 1944, כשהתגורר בפריז ועבד בחברת הרכבות הלאומית, ואל אותו היום בו אישה צעירה, שרה שמה, אחת מבין אלפי יהודים שהועלו על הרכבת אשר לקחה אותם לכיוון אחד - לאושוויץ, דחפה לידיו צרור ובו היה עטוף בנה הקטן, אשר נולד רק חודש קודם. היא ידעה שהיא ובעלה דוד כבר לא ישובו משם, אבל את בנה הקטן ניסתה להציל בכל מחיר.

אלא שהעבר תמיד רודף אותנו. גם אם ננסה לקבור אותו הכי עמוק, הוא תמיד ישיג אותנו.

כנגד כל הסיכויים שרה ודוד שרדו את אושוויץ, ועכשיו הם מבקשים להחזיר לחיקם את בנם.

אז אומנם הסיפור מתרחש בתקופת השואה, אבל אין בו יותר מדי מידע היסטורי, אלא רק כזה שנדרש להתנעת העלילה, ובמינון כזה הנדרש כתפאורה לבניית הרקע המתאים. כי הסיפור פה הוא לא על השואה, אלא סיפור משפחתי, דרמה אנושית שבמרכזה ילד בן תשע, ושני זוגות הדורשים אותו לחיקם, ואלה כמו גם אלה - נחשבים להוריו באותה המידה. גם אם דם סמיך ממים, יש דברים שאי אפשר לְכַמֵּת, כמו רגשות, מְסִירוּת, וכמו אהבה: אַהֲבָה הוֹרִית, אהבת אֵם לבנה, ובכלל אִמָּהוּת. ועוד יותר קשה עד בלתי אפשרי לקחת את המילה הזו את המהות והפירוש שלה, ולסגור אותו מכל כיוון. כל כך הרבה פרשנויות יש למילה אִמָּהוּת, לא כל אמהות מגיעה בעקבות לידה. יש גם אִמָּהוּת שמגיעה מהלב.


"משפחה? מהי המשמעות האמיתית של המושג הזה? היא החמיצה את השנים החשובות ביותר בחייו, צעדיו הראשונים, יומו הראשון בבית הספר, את גילויי הסקרנות. לא היא ענתה על שאלותיו כשניסה להבין את העולם.
אלה הם הדברים שיוצרים הורה." (עמ' 294)

לבי נשבר עם כל פרק שקראתי, הזדהיתי עם כאבם של שני זוגות ההורים.
אין בסיפור הזה שחור ולבן, טוב או רע. זה הרבה יותר כבד משקל ודרמטי: זה חיים אל מול המוות. ושאלה גדולה של מוסר שאין עליה תשובה חד משמעית, ואולי אין עליה תשובה בכלל.

אבל לכל דבר יש תג מחיר, וגם פה המחיר הוא כבד, כרוך בהמון רגש ותעצומות נפשיות, כשבמרכז כל הדרמה הזו עומד ילד קטן בן תשע, כשביום אחד כל עולמו הבטוח נשבר לרסיסים.


יפה, מרגש, ומעורר מחשבה.

לפני שנתיים•dina
כשפריז עצמה עיניים

כשפריז עצמה עיניים

רות דרואה

-כשפריז עצמה עיניים- מאת רות דרואה

המשורר המפורסם חליל גובראן רשם בספרו "הנביא" שיר יפיפה המוקדש לילדים..
...
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם...

ואז עולה התהיה הקשה והצורך בהבנה, כי למרות שבשר מבשרך הוא- ברגע שנותק מחבל הטבור הוא איש ויצירה בפני עצמה.
הוא אינו רכוש, הוא לא שייך, הוא לא חלקי-ואתם לא משלימים אותו.
הוא ילד, עם נשמה ולב משל עצמו.

בדילמה המרכזית של הספר, מבלי לעשות ספוילרים - נמצאת כל הזמן השאלה הקשה- האם אנו אוהבים את ילדינו יותר מאשר את עצמנו? האם אנו מוכנים באמת לשים את הצורך של הילד לפני האגו שלנו, כהורים?
האם אנחנו מסוגלים לשחרר דווקא מתוך קבלה והבנה- של נפרדות?
מה קורה כשאנחנו רוצים דווקא את הילד שלנו, לידנו, כחלק מאיתנו- אבל זו לא תמיד בהכרח טובתו ?
ובכלל, האם הורה הוא מי שמולידו ביולוגית, או דווקא זה שמגדל ומחנך ומעצב את אישיות הילד?
תורשה או סביבה, מי ביניהם חזק יותר...?

כן..הרבה סימני שאלה ואני מפחדת לעשות ספויל!
אבל הרבה זמן שלא קראתי ספר ככ מרגש!
כתיבה נוגעת ללב. דמויות חמות, רכות, נסלחות ובעיקר אוהבות.
ודילמת מוסר אחת גדולה שמגיעה מאהבה עוד יותר גדולה...

ממליצה בחום רב!

לפני 8 חודשים•ציפור דרור
כשפריז עצמה עיניים

כשפריז עצמה עיניים

רות דרואה

שאלו את לי ייניי: מה הכוונה בספרים כאלה? וואלה ניראה לי שלהתבונן להתאתגר באתגרי החיים מבחינה מחשבתית ריגשית מנטלית אם אנחנו רוצים להזדהות או להתמודד עם הסוגיות הנוראיות של המצבים האלה שאכן היו קיימים ונוצרו, ווואלה אולי זה רק הפחד בראש שלנו, מאמינה שגם מצבים כמו בספר הזה שמתואר כאן אכן קרו, נו לא הכול מנקודת הישראלי היהודי שיושב בציון המדינה שקמה בעקבות ה שואה.
אז כן מורי גם אני כמובן צלחתי את הספר הזה וקראתי אותו אפילו בעיני הוא כתוב ממש טוב, מותח מסקרן מרתק.
את נושא השואה התרחקתי ממנו כל חיי, שורדת, המשפחה שלי היו פליטים כי ברחו מהגרמנים מפולין וכול הטרלהלה הזה לא אלאה אתכם עכשיו
חברה שישבתי איתה אתמול סיפרה שגם אצלה הסבים דיברו על היותם משם, גם אצלי דיברו
הסיפור כאן על אנשים שלא דיברו ועל אנשים ששיקמו את עצמם בארץ מוצאם וואלה מעניין בעיני מאוד
בעיקר עכשיו תקופה שכזאת שהרבה סיפורים והיסטוריה ואמיתות מתערערות
אז כמו שנימנעתי כל חיי מספרים שמספרים על השואה התחלתי בתקופה האחרונה להסכים לקרוא ואפילו להנות מכתיבה כמו זאתהי.
מסכימה עם הסקירות של לי יניי תמיד
ותוהה איך עדיין אין עוד קוראים, נכון הספר חדש דנדש
קיבלתי מהשכנה המקסימה שלי, איזה כייףף לי שכנות כזאתהי, גם בספר הזה דרמה רומן גם היסטורי גם בעייתי וגם יש סיפורי שכנים
מה עוד? עדיין רק הצעת מכירה אחת.
טוב אז אולי באמת לא ממש מתחברים קהל הקוראים לספר , שיהיה , אני התחברתי.
שבת שלומבורכת
14:16 09-06-2023

לפני שנתיים•
★★★★★
•איור וודה