החיים מתחלקים לשלושה חלקים. בחלק הראשון אתה מנסה נואשות, עד כדי אבדן נשימה, עד כדי סחרור חושים, למצוא חן בעיני הוריך וחבריך. בחלק השני של החיים אתה מנסה למצוא חן, לאימתך, בעיני צעירים ממך, כולל ילדיך. ועל כל זה בזוקים קילוחים של יאוש, של הבנה, מה אומרת עליך כל הכמיהה הזו, הכמיהה להיות מובן, רצוי. יאוש. אני לא בטוח עד כמה מחברת "שום דבר באמת" מבינה את זה; עד כמה מעניין אותה להבין את זה. היא מנסה בכל הכוח, עד דמעות, ושום דבר מזה לא מצליח לה. הספר מתפרק לעשרות חלקים של פאזל, חלקים שאין שום סיכוי להצליח להרכיב אותם ביחד, כי כל חלק שייך לפאזל אחר. הייתי מתנצל על כך שאני כותב פה דברים שלא קשורים זה לזה, לולא היתה כותבת כך גם מחברת "שום דבר מיוחד".
היו ספרים שנתנו לנו רגעי חסד זרים, רגעי פלא פראיים, רגעים מבדרים וממקדים ושוב מבדרים. לא הספר הזה. לעתים נדירות מתבלט בספר צירוף לשוני חינני, מקורי, בים המשמים והאפור של הבנאליה והדלות הלשונית. אם סרטר אמר שהגיהנום הוא הזולת, לפי "שום דבר באמת" הגיהנום הוא האני. גיבורי הספר עסוקים בנסיונות נואשים לברוח מחייהם. יש אנשים שהעונש המגיע להם הוא חיים עם עצמם. זה סוג הצדק הפואטי שמתקיים כל הזמן, בכל מקום. וזו אחת הנחמות היחידות שפוקדות אותך כשאתה נאלץ לנכוח במחיצתם של אנשים מסוימים. כל פעם שאיתרע מזלי להיתקל ב"כל יצור חי ממשפחת האדם" (כדברי פולי מהגשש בקלאסיקה "השוטר ישעיהו") שאינו עונה למפרט הטכני הבסיסי ביותר - טוב לב, קשב, אדיבות, מתן כבוד מינימלי - אני מנחם את עצמי בידיעה ש - ובכן, אחרי שניפרד, או נסיים את שיחת הטלפון, הוא יישאר עם בנאדם די דפוק: עם עצמו. ואני לא. זה הנצחון המינורי הקבוע שלי. זה נצחון שלעולם לא יהיה מנת חלקם של גיבורי הספר הזה, שלא מציע שום נחמה, שום תקוה; וזה הנצחון שהרגשתי כשגמרתי את הספר הזה, לפני שהוא גמר אותי.















