נדב איל היה כתב חדשות חוץ שנים רבות. בתפקידו זה התמזל מזלו להיות בהרבה מקומות מעניינים בתחילת שנות ה-2000. למשל התקפת הטרור במומבאי, על החוף כשסירת פליטים סורים מגיעה לאי יווני, ובמטה הבחירות של הילארי קלינטון ביום שהפסידה לטראמפ. וגם במקומות שלכאורה לא היו במרכז החדשות, כמו כפר ביפן שבו יש רק שתי ילדות בכיתה א’, או כנסייה ריקה ומתפוררת בדטרויט. מעין פורסט גאמפ שכזה.
כשהוא נסע לסקר סיפורים שונים הוא ראה כל מיני דברים. בזמן אמת כל סיפור כזה הוא נקודה מבודדת. אבל בספר הוא מנסה לחבר את הנקודות ולראות את התמונה הגדולה. ומה שהוא רואה כשהוא מחבר את הנקודות הוא שבכל רחבי העולם מתעוררת התנגדות לסדר העולמי השולט, זה של הגלובליזציה.
המהות של הגלובליזציה היא קשרי הגומלין והתלות ההדדית בין כל ארצות העולם. אין כיום יותר מדינה שיכולה להסתדר בעצמה (איל מציין את צפון קוריאה בתור אולי היחידה שמנסה, אבל גם זה לא לגמרי נכון). הבסיס הוא הכלכלה – ניצול טוב של משאבים, עלייה ברמת החיים, הורדה של מחירים. אבל יחד עם זה בא גם ניצול: הגלובליזציה מבוססת על אי שוויון. אם כולם היו שווים, לא היה יתרון בהעברת יצור הגרביים שלכם לבנגלדש, וגם לבנגלדשים לא הייתה סיבה להסכים לייצר אותן בשבילכם.
חיסרון אפשרי של הספר הוא חוסר הסבר מספק של העולם הכלכלי הגלובלי. איל למד בלונדון סקול אוף אקונומיקס, אז יש לו רקע מתאים לזה. אבל ההסברים שלו יוצאים מההנחה שלקוראים יש רקע דומה ויבינו איך גלגלי השיניים מסתובבים. לדעתי היה מקום להסביר את מושגי היסוד והתהליכים יותר.
לזכותו של איל שהוא לא דוגמטי בדיווח שלו. הוא מספר על היתרונות של הגלובליזציה ועל היעילות ועליית רמת החיים שהיא הביאה. אבל הלא לא עיוור לבעיות שבאו עם היתרונות האלה, ובמיוחד לחוסר השוויון בחלוקה של היתרונות והמחירים. הוא מנסה לייצג את מי שנפגעו, ולהראות למה צריך לשמוע גם את קולם, ואיך ההתעלמות מהם גורמת להידרדרות ותופעות מפתיעות ומסוכנות.
מעניין במיוחד לקרוא את הספר היום, לקראת סוף 2025. הציר המרכזי של העולם הגלובלי הוא ארצות הברית. איל מקדיש כמה פרקים לעליית כוחה של ארה"ב, ולמאפיינים שהפכו אותה לארץ שכולם רוצים חלק ממנה. אחד לאחד, אלה הדברים שהנשיא טראמפ מפרק כיום בכהונה השנייה שלו. כמו שהנשיא רוזוולט השכיל להשקיע בעולם כדי למקם את ארה"ב במרכזו בהסכם ברטון-וודס (פרק 19), כך הנשיא טראמפ מייצר במו ידיו אנטגוניזם עולמי שבסופו ארה"ב כבר לא תיהנה מאותו מעמד שהיה לה בעשרות השנים האחרונות.
מצד שני הקריאה היום גם מראה שהספר איבד משהו מהרלוונטיות שלו ב-7 השנים שעברו מאז פרסומו. למשל, איל מספר איך חברות עמק הסיליקון פחדו מבחירתו הראשונה של טראמפ ופעלו נגדו. הוא רואה בכך ניצן חיובי. אבל כיום אנחנו כבר יודעים שבפעם השנייה ראשי החברות האלה התייצבו בשורה הראשונה של המכובדים בהשבעה. איל לא באמת שופע אופטימיות בספר, ומודע מאוד לאתגרים העומדים בפני העולם. הוא רוצה לראות שינוי מגמה כדי לטפל באתגרים האלה. אבל נראה שמה שקרה בפועל הוא שהמצב כיום הרבה יותר גרוע.
















