פתח דבר
בראשית 1945 מנע משרד המלחמה את הופעתו של הספר הזה; אבל מאז קהו שיני הצנזורה ועכשיו ניתן לפרסם אותו כמעט כפי שנכתב. אומנם הוא קצר יותר בכשישים עמודים, ובשנים שחלפו בין כתיבתו לצאתו לאוויר העולם השתמשו כותבים אחרים בכותרתו — אבל עיקר הסיפור (כמו גם הכותרת1) נותר ללא שינוי. לא ניסיתי לעדכן אותו או לשכתב חלקים בו, כי אז היה מאבד את הקלילות חסרת הדאגה ואת החיוניות (הכמעט יהירה) של בן העשרים ושתיים שאפיינו אותו. יש לקבל את העובדה שבאותם ימים היינו, כולנו, מרוצים למדי מעצמנו, וכל מעיינינו היו נתונים לאתמול (אך לא ליום שלפניו), להיום ולמחר בבוקר. יומנים משוכתבים, שנערכו בקפידה ושופצו לאחר מעשה, רק לעיתים רחוקות משקפים את הדברים ואת האנשים כפי שהיו באמת; לכן החלטתי שהספר הזה יהיה העתק כמעט ישיר של היומן שניהלתי ב־1944. כמה הערות נוספו (הן מופיעות באות נטויה), והיה צורך להסביר כמה דברים שהיו אז מובנים מאליהם; אבל בכך מסתכמות התוספות.
היומן שלי נכתב בפירוט רב. הדבר התאפשר משום שבכרתים הפכנו יום ללילה, כמו ברמדאן נצחי, ומכאן שנותר לנו זמן בשפע בשעות ההסתתרות. אני מזכיר את זה כי הקורא עשוי לתהות איך אפשר למלא עשרה או עשרים עמודים בכל יום כאשר רודפים אחריך מקצה אחד של האי עד קצהו האחר.
הסיפור כתב את עצמו, ולא דרש כל מאמץ ממחברו, אבל הוא נכתב באופן פרטי מאוד, ולכן עוסק בעיקר בו; ושום כותב לא יכול להפוך יומן כזה לנחלת הציבור בלי לחוש רעד אימה. הוא מציג את עצמו לראווה, ובה בעת משיל מעליו את השריון הרגיל, המגונן להפליא, של גוף שלישי יחיד. לפיכך: "אם מצפים אתם ממני לנאום מבריק, הריני אבוד, לפי שכל מה שיש עימי לומר חיברתי בעצמי, וכל שחייב אני לומר, חוששני, אחבל במו ידיי."2
אני מבקש להודות לפטריק לי־פרמור, שקרא ותיקן את כתב היד, ולרוברט גרייבס, על עצתו הטובה ועל כך שאישר לי להביא כאן פסקה מתוך ספרו "גיזת הזהב" (קאסל). עכשיו לא נותר לי אלא לשלוח את הדפים האלה לאיאן מונקריף, שבנדיבותו הסכים לשמש מקהלה לסיפור המעשה הזה.
וו. ס. מ
קינורדי, סקוטלנד
חלק ראשון
באים
המים שקטו כבאורח פלא.
גלי הגיבוּע הארוכים, העמוקים, נמתחו והיו לחגורה דוממת סביב שוליו הדרומיים של האי, כאילו חנק הערפל הנמוך את הים והשטיח אותו. כבר יכולנו להריח את המתיקות המשכרת של קרונית הבר — ניחוח שכמו נח על הערפל — וממעל הגיחו הצלליות החשוכות, המסתוריות, של הרי כרתים המתנשאים אל השמיים.
השעה הייתה עשר בערב והספינה הייתה עדיין כשלושה מיילים מן החוף, אבל איכשהו, עם חצי הירח המרקד על הגלים וההרים המזדחלים כה גבוה מעלינו, היה נדמה שעלינו רק להניח את כף רגלנו מעבר לחרטום ונדרוך על ארץ יבֵשה. העיניים כולן נישאו אל קו השתברות הגלים שסימן את החופים במאמץ לקלוט את הבהוב האור המאותת לנו להתקרב לנחיתה.
בריאן קולמן, הקפטן, שנראה כאילו נגזר מספרי קונרד (או כמו הימאי על חפיסת סיגריות "פלֵיירס פליז"), ליטף את זקנו ומדי פעם הרים את המשקפת לעיניו. לצידו עמדו ג'ורג' ומנולי — ג'ורג' תירָקיס ומנולי פתֶרָקיס, אנשי אמוננו, שנועד להם תפקיד חשוב מאין כמותו בהרפתקה שלנו — בתחושת בעלות כלשהי על גשר הפיקוד (ואולי מובן הדבר, לאור העובדה שעמדו לדרוך שוב על אדמת מולדתם). איתם יצאנו, פּאדי ואני, בניסיוננו הראשון שלא עלה יפה לצנוח לכרתים,3 ואיתם שבתי וניסיתי לנחות באי שתים־עשרה פעמים נוספות, ובכל פעם נחלנו אכזבה כבפעם הראשונה. יחד ראינו את כרתים במלבושים רבים כל כך ומזוויות רבות כל כך, עד שהגעתנו הקרֵבה בפעם הזאת נראתה טובה מכדי להיות אמיתית. האי התגלה לעינינו כטירה קסומה, שצריחיה מעל העננים, בחלום עשוי צמר־גפן; כעוגת חתונה קפואה, עוינת כל כך, שלא רק ג'ורג' ומנולי אלא גם אחראי השיגור הקיא את מעיו מבעד לפתח הקפיצה הפעור; כפסיפס מדורג, שטוף אור ירח, בלילה שבו נפגע המטוס מנשק נגד מטוסים מעל הרקליון; כרוח רפאים מצועפת, מתנדנדת מעל האופק, ימים אחדים קודם לכן; אבל כעת הייתה כרתים מרוחקת שלושה מיילים בלבד, ועוד גדלה והלכה עם כל דקה שחלפה. כבר היינו קרובים אליה יותר, זה נכון, אך מעולם לא חשנו בביטחון רב כל כך שזה יהיה ניסיון הנחיתה האחרון והמוצלח שלנו.
מתחתינו, בחלקו הקדמי של הסיפון, התאספו שאר אנשי כרתים מחבורתנו. רוחם הייתה מרוממת עכשיו, ומראָם שונה בתכלית מזה של הכנופייה החולנית שטיפסה מדי יום לסיפון בניסיונותינו שלא צלחו בשבוע שעבר. פניהם כבר לא היו ירוקים כמי הים, והם לא גנחו עם כל תנודה של הסירה, אלא עמדו שם פחות או יותר בפרצופם האמיתי — ופרצופם האמיתי היה בהחלט מחזה שכדאי לראות, שכן ביניהם היו ג'וני קטסיאס, רוצח מורשע; שני גנבי כבשים "מבוקשים"; ועוד כמה טיפוסים שהיו גורמים לאנשיו של ג'ון סילבר4 על סיפון ההיספניולה להיראות כחבורת נערי בית ספר.
את הצוות עצמו כמעט לא ראינו, שכן בשלב זה כבר היה טרוד במטלות של הרגע האחרון. אבל לא הרחק מקולמן היה תמיד נער חביב שפניו מכוסים פצעונים, שעמיתיו, כך הבחנתי, קראו לו בחיבה "בלונדי". נראה שמתפקידו לספק את טעמיהם השונים ואת גחמותיהם של קציני הספינה, והוא זה שהביא שעה או שעתיים קודם לכן מעט קפה וכריכים של קותלי חזיר, שלאנשי הצי יש כמדומה כישרון מיוחד בהכנתם ושהתקבלו בהכרת תודה. משימותיו הנוספות רבות — לאייש מכונת ירייה אימתנית על גשר הפיקוד, לסחוב כל דבר שדורש סחיבה על הסיפון, להכיר את התפקיד של כל אחד מאנשי הספינה בנוסף לתפקידיו שלו, ולהעיר הערות עסיסיות על כל יווני שנקרה בדרכם, אולי כדי לבדר את רוחו של הקפטן.
כשעלה הירח התבהר הלילה, וצלליתה של כרתים התחדדה; ואיכשהו — בלי ספק משום שיכולנו לראות את החוף בברירות רבה יותר — היה נדמה שטרטור המנוע מתגבר, ושהוא חזק דיו להעיר כל גרמני על האי. כמעט לא יכולנו להעלות בדעתנו שהספינה קטנה ורחוקה מספיק כדי שלא יהיה אפשר להבחין בה מן החוף.
רבים בחבורתנו כבר יכלו לזהות נקודות ציון על קו הרקיע, ובעזרתם הגענו למסקנה שאנחנו מתקדמים לעבר נקודה שנמצאת ממערב לחוף שבו היה בכוונתנו לנחות. המסלול שונה אפוא, ועכשיו התקדמנו מזרחה, בלי להתקרב לקו החוף, אך במרחק שממנו נוכל לראות את הפנסים של עמיתינו שעל היבשה. בקרב אנשי כרתים התנהל דיון באשר למיקומנו הנוכחי — ודיון בין אנשי כרתים הוא דבר שלא יכול להתנהל ברוגע. בריאן קולמן, בנימוס אך בתקיפות, התרה בהם לשמור על שלווה.
מישהו טען שאנחנו קרובים מאוד ליעד שלנו, ובריאן קולמן הסכים שעלינו לשוט בכיוון החוף כדי לראות אם אנחנו מבחינים באותות מן הצוקים.
הספינה שבה ופנתה צפונה ועכשיו דממו כולם על הסיפון. היה בכל זה משהו בלתי מתיישב — אנשים דיברו בנשימה עצורה, לחשו פקודות, אנשי הצוות הילכו על בהונות, האפילו את האשנבים; ומעל כל אלה השמיעו המנועים קול טרטור שדי בו להעיר את המתים. יכולת לחשוב שגם אילו צעקת מלוא הגרון זה לא היה משנה דבר; אבל הנחה זו, אני יודע כעת, הייתה מוטעית למדי, שכן הנהמה העמוקה של המנועים, המועמת ברחש הים ונספגת בערפל, על פי רוב לא נשמעת במרחק של יותר ממאתיים או שלוש מאות יארדים, אלא אם מישהו מקשיב במאמץ מיוחד לשמוע אותה. אך ספק אם הגרמנים, ששום איום בפלישה אינו מרחף עליהם, יישארו דרוכים מדי לילה לשמוע רחש עמום, חמקמק, של מנוע מתקרב.
ידענו שיש עמדת חוף גרמנית שלושת רבעי מייל ממערב לחוף הנחיתה, ואחת נוספת מייל אחד ממזרח לו. אבל הרשינו לעצמנו להניח שגם אם שגינו בחישובים, האויב ינצור את האש עד שיֵדע בוודאות איזה מין כלי שיט אנחנו. המודיעין אמר לנו שספינות אחדות מסיירות באזור הזה, כך שלא סביר שהגרמנים יפתחו לעברנו באש תכף ומיד. נחמה קטנה, המחשבה הזאת, ועם זאת מרגיעה משהו.
אחד מאנשי הצוות מדד את עומק המים. הוא טלטל את משקולת המדידה מעבר לדופן הספינה והניח לה לצלול למים במרחק יארדים אחדים ממנה. בריאן קולמן שלח איש אחר לחרטום, ומשימתו הייתה לפקוח עין ולהזהיר מפני סלעים. האיש רכן מעבר לדופן, כך שראשו לא נראה, ומדי פעם צץ ועלה ושיגר קריאת אזהרה לעבר הגשר. קולו היה היחיד שנשמע על הסיפון.
בלונדי התיישב לידי על מעקה הגשר. נראה שנהנה מכל ההתרחשות כמו תלמיד במופע פנטומימה.
לפתע הזדקף והצביע על היבשה.
"הבזק אור, אדוני!"
כולם אימצו את עיניהם לשם.
הירח הבהיק על המים ועל ערפל הים המלחשש.
"הנה, שוב!"
כן, הוא הופיע כדקירה זעירה בשמיכה שחורה עצומה, נדלק וכבה. נשמעו רחש דיבור בקרב אנשי כרתים, גרגור אמרתי־לך מצד בלונדי ונהמת שביעות רצון מצד בריאן קולמן. ועם זאת, עוד היה עלינו לגלות אם אנשינו הם שהבזיקו, או שמא זהו תרגיל הונאה גרמני.
המנועים האטו למחצית המהירות, והתחלנו להתקדם לעבר האור. תחילה נראו ההבזקים בלתי סדירים ועצבניים, הבליחו מבעד לערפל ושבו ונעלמו לכמה רגעים. אבל ככל שהתקרבנו הם נעשו מובחנים יותר, ומבעד למשקפות יכולנו להבחין באותות הארוכים והקצרים של קוד מורס. הלכו לקרוא ל"ספרקס", האלחוטן. הוא טיפס לגשר הפיקוד ומיקד את משקפתו באור.
"כן," ציין כעבור רגע. "אלה באמת הם. האיתות נכון."
קריאתו של האיש בתצפית נשמעה אחת לכמה רגעים, ואל קולו הצטרף עכשיו זה של המודד, שמפעם לפעם דיווח לקולמן, בקול מהוסה, את תוצאות המדידה.
כעת הבזיק האור מן החוף באורח סדיר, ואלומתו האירה בבוהק רב יותר. מבעד לעדשות החזקות של המשקפת של קולמן יכולתי להבחין בקווי המתאר של מפרץ קטן, בגוון הבהיר יותר של חוף חולי, ברכס המצוק שתחם את מקום הנחיתה משלושה צדדים; ומיד לאחר מכן ראיתי כמה צורות מטושטשות שהתרוצצו לכאן ולכאן על החול — צורות שעכשיו נהפכו לדמויות אדם רצות, הולכות, מתקבצות על שפת המים.
"חמישה פאתומים."5
המשכנו להזדחל באיטיות. היה נדמה שהמנועים, אולי בשל ההד החוזר מן המצוקים, מרעישים יותר מאי־פעם...
אני זוכר שחשבתי לעצמי כמה מסעירה ההתקרבות הזאת ליבשה לעומת זו שבמטוס. יכולת להרגיש את הדרמה במלואה כי יכולת לראות כל דבר שקורה ולשמוע כל קול — ואילו במטוס יכולת לראות רק את פניהם האומללים של חבריך, ולא יכולת לשמוע דבר בשל רעם המנועים מחריש האוזניים.
ועכשיו היינו כמדומה קרובים מאוד לחוף. יכולנו לראות בבירור את השוליים המקציפים של קו שבירת הגלים, האור המבזיק נראה לנו גדול כפנס מכונית, והדמויות הקטנות על החול התנתקו מצלליותיהן וצימחו ראשים וזרועות ורגליים.
אנשי כרתים זמזמו בהתרגשות ותרמיליהם כבר היו על גביהם, רובי המרלין על כתפיהם וחגורות התחמושת רכוסות לגופם. ג'ורג' ומנולי דחקו איש ברעהו באושר והתחילו להמהם, בזייפנות כדרכם, שיר הרים כרֵתי. רק ג'וני קטסיאס, אותו רוצח מהוקצע, נותר שלֵו וחסר דאגה. הוא נשען על מעקה הספינה ונראה כמו אריסטוקרט עייף מאוד, שהתנסה בכל הגירויים הגופניים והרגשיים האפשריים ומצא אותם בלתי מספקים.
במרחק חמישים יארד מן החוף הורה בריאן קולמן לדומם את המנועים.
השתרר שקט פתאומי, אך רועם לאור הירח, שהופרע רק ברשרוש הגלים הקטנים המכים בצידי הספינה וברחש הגרירה של חלוקי אבן עם שבירת הגלים על החוף.
סירת דינגי הורדה למים מצד שמאל של הספינה וקצה אחד של כבל הגרירה נקשר לתמוכת ברזל מתחת לגשר. ראינו את הקצין השלישי של הספינה יורד בסולם אל הדינגי, ואחריו משוטאי, ויחד הם יצאו בכיוון החוף. הקצין שחרר את כבל הגרירה ככל שהתקדמו, והמשוטאי הוביל את הסירה הקטנה במהירות, בניעות קצרות וחדות, אל עבר האנשים הממתינים להם.
לאחר מכן הורדה דינגי שנייה למים לצד הספינה. היא הייתה אחת מאותן סירות עשויות גומי, וכנראה היה בה נקר, שכן בתוך כמה רגעים רשרשו בתוכה אינצ'ים אחדים של מים. אבל דומה שאיש לא נטרד מכך. התחלנו לערום לתוכה ציוד, העברנו רובים ותחמושת דרך סולם החבלים וזרקנו קיטבגים מהסיפון. עד מהרה הייתה עליה ערימה גבוהה של ציוד צבאי, ואנחנו עמדנו והמתנו לאיתות מן החוף שיאמר לנו שכבל הגרירה נקשר ושצוות הנחיתה מוכן לחזור בסירה הראשונה.
עכשיו ראינו את ההבזק שסימן ש"הכול בסדר"; ולאחר שנפרדתי מאלה שנותרו על הסיפון ירדתי בסולם החבלים, התמקמתי על הציוד בדינגי וכעבור רגע מצאתי את עצמי נמשך במהירות על פני המים בכיוון האור.
לפתע יכולתי לראות הכול בבהירות רבה. קבוצה גדולה של גברים, שנראו כמו אנשי הסירות בוולגה של ניקיטה
בָּלייֶף,6 אם כי ללא השירה, מקובצים על שפת המים, מניפים ומושכים את כבל הגרירה. כמה מהאנשים טבלו עד מותניהם במים ואחרים תרמו רק מילות עידוד מן הצד. ובתוך רגע כבר הייתי ביניהם, ממש בלב החבורה, ונמשכתי מבין שברי הגלים, וידיים רבות אחזו במכלים ובקיטבגים ונשאו אותם מהדינגי אל החול היבש. הרושם הראשוני שהכה בי היה פנים כהים, שפמים כבדים, ראשים עטויי טורבן, בגדים שחורים ממורטטים, מגפיים גבוהים או רגליים יחפות, צרור קולות שעשו כמיטב יכולתם למצוא שומע, ומעל הכול הריח המוזר, המחליא, של גופים לא רחוצים ושל בגדים מלוכלכים שריחף מעל ההתרחשות כמו שמיכה חונקת.
"הָלוֹ, בילי."
הסתכלתי סביבי בכל אותם פרצופים שעירים, פיראטיים, כדי לראות מי דיבר. אבל הניחוש שלי לא היה טוב יותר משל איש על הירח.
ושוב: "אתה לא מכיר אותי. פּאדי יצטרף אלינו בעוד רגע."
הפעם הצלחתי לעקוב אחרי הקול וגיליתי שהוא מגיע מאחד היצורים המרופטים ביותר שראיתי מימיי — לגופו בגדים מטולאים ובלויים ועל פניו זקן בן ימים אחדים — אבל לאט התחוור לי מי הוא. זה היה עמיתו של פּאדי, סנדי רנדל, האיש שארגן את קבלת הפנים להגעתנו דרך האוויר ושאיתו שהה פּאדי בזמן שהמתין לבואי. אבל היה קשה להשלים עם העובדה שרוח הרפאים מעוררת הבעתה הזאת היא אותו סנדי רנדל — כתב ה"טיימס", האיש המלוטש והמשכיל — שפּאדי כתב לי עליו לעיתים כה קרובות.
ולפתע נעלמו כולם, ובהם סנדי, ושוב דשדשו במהירות אל תוך המים והניפו את כבל הגרירה ומשכו את הדינגי השנייה אל החוף.
מצאתי את עצמי זנוח פתאום, ועמדתי לבדי. אבל כעבור רגע, כמו משום מקום, אחזה יד איתנה בזרועי. פניתי וראיתי איש צעיר וגבוה עומד מאחוריי. שערו מסופר כשל ג'נטלמן, שפמו מטופח וקצר, ולגופו מעיל ספורט שנראה, לפחות לאור הירח, בסגנון מובהק של סאביל רואו.7 האם הוא אנגלי? או הדל בין רועי הצאן של כרתים? הופעתו של סנדי רנדל הכינה אותי לכל דבר.
אז הוא דיבר: "אתה חבר פּאדי?"
אמרתי שכן. חיוך גדול עלה על פניו.
"אני חבר פּאדי גם כן," אמר. "השם שלי זהרי."
הוא הסיר את רובה המרלין שלי מעל כתפי והתחיל לשחק בו. לעולם איני יודע על מה צריך ועל מה לא צריך ללחוץ בכלי הנשק הללו, ונראה שלבן־שיחי היה עוד פחות מושג, ולכן הזדרזתי לומר לו שהרובה טעון. אבל ההערה רק הגבירה את העניין שמצא ברכיביו השונים. "טוב מאוד," אמר וליטף את הקת. "רובה טומי. בום בום."
אז החזיר את הנשק, למרבה ההקלה, למקומו על כתפי.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
