יש בטיוטה משהו נוח. אולי נוח זו לא המילה המדויקת. מאפשר. המילה הזו מרגישה לי יותר נכונה. טיוטה היא מצב המאפשר שינויים, זה לא משהו קבוע ולא בלתי הפיך. משהו בארעיות שלה יכול לפעמים להעניק בטחון יותר מאשר משהו קבוע. היכולת לנוע ממנה ולתוכה נותנת מרחב וחופש. חופש התנועה.

אישה בת חמישים, גרושה ואם לשני בנים בוגרים שכבר לא גרים עימה מחליטה יום אחד למכור את הבית ולקנות ואן ישן. להלן: הטיוטה.
האדם שמכר לה את הואן הכין לה אותו שיתאים למסע אותו עמדה לעשות. הכין לה מצע לשינה, ארגן לה קופסאות למזון יבש, וכשהיה מוכן מסר לה את המפתחות והשאיר לה את בובת הכלב בעל הראש המתנדנד המודבקת לדשבורד וככה היא עוזבת מאחוריה הכל ויוצאת לדרך כשהכלב הדומם מניד בראשו. פעם לצד זה, ופעם לצד השני.

נראה שלאישה (הנשארת נטולת שם) המסעות הם דבר טבעי עבורה. את השקט שבתוכה היא מוצאת תוך כדי תנועה. זו לא פעם ראשונה שהיא יוצאת למסע כזה. זה כבר קרה בעבר, כשבניה היו קטנים. קמה ועזבה בעוד בעלה שוהה בחו"ל.

המסע ההוא, של פעם, יהפוך למשא אותו היא סוחבת בליבה כל השנים שעברו מאז. והוא משא מכביד. המסע שהחליטה לצאת אליו אז התקבל בהחלטה של רגע, ומאז הוא נצרב אצלה כסוג של נטישה. ובכלל נטישה, זה המוטיב שיחזור הרבה בספר, ויופיע בצורה זו או אחרת בכל אחת מהדמויות.
אין בסיפור בית, יש טיוטה של בית, אבל תֵּמַת הבית שזורה בספר לכל אורכו, כי בית הוא הרבה יותר מקירות, והוא מופיע בספר בכל מיני הקשרים אחרים, ושוב - מחזיר אותנו לשאלת השאלות: מהו בית? איפה באמת נמצא הבית? בית זה מקום שאנחנו נכנסים לתוכו או שבית זה משהו בתוכנו?
בסוף כל פרק יש הגדרה קצרה למושג בית ואת זו ממש אהבתי:


"בית: המקום שממנו יוצאים לאיבוד." (עמ' 95)

היא מתחילה את המסע במקום הנמוך ביותר בעולם, וזה יהיה כמו תמונת מראה אל תוך נפשה, שגם היא נמצאת במקום נמוך מאוד, ואולי זה לא מקרי. וככל שתתקדם במסעה ותצפין, כך רוחה תלך ותגבה.

תמיד במסעות כאלה, כשאתה מסתכל ממקום הימצאך העכשווי בתום המסע אל נקודת ההתחלה, אתה רואה בעיני רוחך לא רק את הדרך הפיזית שעשית, אלא גם את המסע שעשית אל תוך עצמך, מה זה עשה לך, ומה הותיר בך.
היא היתה צריכה במסע הזה לפגוש אנשים זרים שיאירו לה דברים על עצמה.
איילת נאור לוקחת את הקורא למסע פיזי ברחבי הארץ, ובמקביל לו למסע פנימי אל ליבה של אשה ואֵם, שאולי בסוף המסע תמצא מקום חניה לקרוואן כמו גם לנפשה.

זה ספר מעורר מחשבה על אִמָּהוּת, זוגיות, אהבה, נטישה, אִחוּי ומה שביניהם.
ויותר מכל זה ספר אמיץ, וביותר מהקשר אחד.

ממליצה לעלות על הקרוואן הזה לנסיעה מתגמלת דרך המילים.

יש בטיוטה משהו נוח. אולי נוח זו לא המילה המדויקת. מאפשר. המילה הזו מרגישה לי יותר נכונה. טיוטה היא מצב המאפשר שינויים, זה לא משהו קבוע ולא בלתי הפיך. משהו בארעיות שלה יכול לפעמים להעניק בטחון יותר מאשר משהו קבוע. היכולת לנוע ממנה ולתוכה נותנת מרחב וחופש. חופש התנועה.

אישה בת חמישים, גרושה ואם לשני בנים בוגרים שכבר לא גרים עימה מחליטה יום אחד למכור את הבית ולקנות ואן ישן. להלן: הטיוטה.
האדם שמכר לה את הואן הכין לה אותו שיתאים למסע אותו עמדה לעשות. הכין לה מצע לשינה, ארגן לה קופסאות למזון יבש, וכשהיה מוכן מסר לה את המפתחות והשאיר לה את בובת הכלב בעל הראש המתנדנד המודבקת לדשבורד וככה היא עוזבת מאחוריה הכל ויוצאת לדרך כשהכלב הדומם מניד בראשו. פעם לצד זה, ופעם לצד השני.

נראה שלאישה (הנשארת נטולת שם) המסעות הם דבר טבעי עבורה. את השקט שבתוכה היא מוצאת תוך כדי תנועה. זו לא פעם ראשונה שהיא יוצאת למסע כזה. זה כבר קרה בעבר, כשבניה היו קטנים. קמה ועזבה בעוד בעלה שוהה בחו"ל.

המסע ההוא, של פעם, יהפוך למשא אותו היא סוחבת בליבה כל השנים שעברו מאז. והוא משא מכביד. המסע שהחליטה לצאת אליו אז התקבל בהחלטה של רגע, ומאז הוא נצרב אצלה כסוג של נטישה. ובכלל נטישה, זה המוטיב שיחזור הרבה בספר, ויופיע בצורה זו או אחרת בכל אחת מהדמויות.
אין בסיפור בית, יש טיוטה של בית, אבל תֵּמַת הבית שזורה בספר לכל אורכו, כי בית הוא הרבה יותר מקירות, והוא מופיע בספר בכל מיני הקשרים אחרים, ושוב - מחזיר אותנו לשאלת השאלות: מהו בית? איפה באמת נמצא הבית? בית זה מקום שאנחנו נכנסים לתוכו או שבית זה משהו בתוכנו?
בסוף כל פרק יש הגדרה קצרה למושג בית ואת זו ממש אהבתי:


"בית: המקום שממנו יוצאים לאיבוד." (עמ' 95)

היא מתחילה את המסע במקום הנמוך ביותר בעולם, וזה יהיה כמו תמונת מראה אל תוך נפשה, שגם היא נמצאת במקום נמוך מאוד, ואולי זה לא מקרי. וככל שתתקדם במסעה ותצפין, כך רוחה תלך ותגבה.

תמיד במסעות כאלה, כשאתה מסתכל ממקום הימצאך העכשווי בתום המסע אל נקודת ההתחלה, אתה רואה בעיני רוחך לא רק את הדרך הפיזית שעשית, אלא גם את המסע שעשית אל תוך עצמך, מה זה עשה לך, ומה הותיר בך.
היא היתה צריכה במסע הזה לפגוש אנשים זרים שיאירו לה דברים על עצמה.
איילת נאור לוקחת את הקורא למסע פיזי ברחבי הארץ, ובמקביל לו למסע פנימי אל ליבה של אשה ואֵם, שאולי בסוף המסע תמצא מקום חניה לקרוואן כמו גם לנפשה.

זה ספר מעורר מחשבה על אִמָּהוּת, זוגיות, אהבה, נטישה, אִחוּי ומה שביניהם.
ויותר מכל זה ספר אמיץ, וביותר מהקשר אחד.

ממליצה לעלות על הקרוואן הזה לנסיעה מתגמלת דרך המילים.