קריאה בספריו של סטפן צוויג היא קריאה המשולה לישיבה אצל פסיכולוג שמאבחן בך את כל הדקויות ויודע להיכנס לכל נימי תודעתך ולשלוף משם דברים שיעוררו אותך רוחנית ורגשית. הוא יודע לגעת בנימים עדינים, לפרוט על המיתרים, לכוון אותם במיומנות באמצעות שפה יפה, ניתוחית מאוד ובעיקר רגישה, נוגה ומרגשת.
זוהי קריאה בטוחה. תמיד הוא ידע כיצד להיכנס אל נבכי נפשו של אדם ולחשוף בפניו את רגשותיו הנסתרים ביותר בחינניות אך גם בעוצמה רבה כאילו תולדות חייו של הקורא פרושות בפני כול,
את קרביו הוא מוציא החוצה, את כל ישותו הרגישה של הקורא.
כאשר קראתי בספר הזה גמלה בליבי ההחלטה לגשת אליו בתור לוח חלק. ללא ידיעות מוקדמות על תוכנו מלבד התקציר והדבר השתלם ובענק. הספר הזה הוא מונולוג ארוך בדמות מכתב של אישה אלמונית ומאוהבת, מתוסכלת ורגישה על ערש דווי. היא מגוללת בפני הנמען, עלם צעיר, פוחז את קורות חייה. קורות חייה אשר קשורים לאלה שלו בחבלים עבותים של קשרי אהבה עמומים.
אהבתה של האישה הבשלה החל אי-שם בגיל הנעורים, בהיותה בת 13 היא התאהבה בבחור הצעיר המבוגר ממנה בעשור התאהבות ממבט ראשון, התאהבות ביישנית של נערה שרק החלה לגלות את ניצני נשיותה, שורד האודם רק החל לעטר את לחייה.
אין בליבה הצעיר יכולת לפנות אל העלם שמרחק רב מפריד ביניהם, מרחק מעמדי וגילי ומעתה והלאה היא שומרת את אהבתה הלוהטת בסוד כמוס מפניו ומפני הסביבה כולה. בתור נערה צעירה בתחילת גיל ההתבגרות שהיא גם ענייה אין היא יכולה לממש את האהבה הזאת במציאות ולכן נוצרת אותה בליבה כפרח יקר המציאות, כטבעת ששוויה יקר יותר מכול טבעת פיזית שיש בנמצא.
הקורא מתחקה אחר קורותיה ומתוודע להשתפכויות האהבה החמות שהיא ממטירה את הגבר, זו אהבה חזקה מכל אהבה, אהבה שמסחררת אותה והופכת לכל עולמה, היא תרה אחריו, בולשת אחר כל תנועה שלו, מוקירה כל מגע או מבט חטוף, מלטפת כל צעד שלו ומהללת כל חוכמה חבויה באמתחתו בעודה עומלת להשתוות לו במעמדו בכדי למצוא חן בעיניו ברבות הימים.
על פניו זו נשמעת הערצה עיוורת של נערה כאילו הבחור היה כוכב קולנוע עטור פרסים והערצה ואולי יש בה מעין מגוכחות ואולי טרחנות ואף תדהמה לנוכח האובבסיביות של הנערה כלפי האהוב אך בי היא נגעה. נגעה והזכירה שדים מהעבר שנפרצו מתוך הקופסא המסוגרת במליוני מנעולים וסבבו אותי לאורך כל הקריאה, מנהמות לעברי ואולי אף מלגלגות.
האהבה המוצגת כאן היא אהבה בוסרית שנמתחת לכל אורך חייה של הגיבורה עלומת השם ששופכת את צפונות ליבה כפנינו, אהבה נערית שכל אדם יודע עד כמה אהבת נעורים חקוקה בנו ומסרבת להימחות גם בחלוף השנים. היא נוטעת יתד ומתמקמת בניחוחות באחורי ראשנו או ליבנו, ממתינה לשלח בנו הבהובי הכרות.
זו אהבה עוצמתית, חסרת פשרות, ללא תנאים, ובעיקר ללא רציונליות. מי חכך בדעתו וטען שאהבה היא רציונלית? המחזאי הנודע שייקספיר גרס באי רציונליות האהבה כבר לפני עידנים ואני מסכימה עמו. האהבה היא רגש מיסטי שכל נסיונות להציגה ולנתחה באור הגיוני ומדעי יתקלו במתנגדים וגם אם יש קישורים מדעיים הם חלקיים שכן יש ברגש הזה, ובכלל ברגשות, כה הרבה, שרב הנסתר על הגלוי.
חווית הקריאה עבורי הייתה מענגת ומעציבה כאחד. התעצבתי כלפיי אותה אהובה שליבה נשבר, שנאחזה באהבתה כמו האחזות הגוסס בחיים, למרות חוסר התקווה בכך שכן האהוב לא שעה לאהבתה, הוא לא הכירה, לא ראה בה בת בית לליבו, לב קל שרק רצה לבלות ללא התחייבות.
אומנם אהבתי הראשונה הסתיימה בצורה אחרת שכן אי-יכולתנו להיות ביחד לא היה מתוך אי מחויבות אלא מנסיבות אחרות, אך עוצמת אהבתה של הגיבורה, ההתנדנדות בספינת האהבה שיודעת עליות ומורדות, רגיעות וסערות, לא זרה לי כלל. כאשר התרחקנו ליבי דאב והרגשתי שכל ישותי מתרסקת. שנים לא הצלחתי להכיר בעובדה שהקשר הזה נועד לאבדון שכן אין לו תוחלת. שנים השליתי את עצמי ונמנעתי מלפתוח את עצמי לאחרים, כמו הגיבורה, כי האמנתי, האמנתי שיבוא יום...
ומה אם הוא ישוב ואני אהיה עם אחר? כיצד אפספס את הזדמנות חיי לאושר? כיצד אמיר את אהבתי העזה באהבה לאחר? אהבה שחשתי בעצמותיי כי היא האהבה האחת והיחידה של חיי? לכן, גזרתי על עצמי בלא מודע חי סבל, שנים רבות של אומללות רק מתוך עקשנות ותקווה נואשת ומייאשת לשינוי של הדברים....שנוכל לחיות יחדיו.
אך אני, בניגוד לגיבורה, הכרתי היטב את האדם האהוב והיה בינינו קשר חם. יותר מכך, במשך זמן רב של ציפייה לאחר נתק השכלתי להבין שאין טעם לחיים כאלה והחלטתי לשלוח לו הודעה. גייסתי את כל אומץ ליבי. הייתי חייבת את הידיעה ההיא וכאשר קיבלתי אותה, עם כל הכאב שבדבר, הרגשתי הקלה עצומה. שלשלאות שכבלו אותי במשך זמן רב הוסרו ממני. יכולתי לפנות אל עתיד אחר.
לפעמים צריך ספרים כאלה שמעוררים את השדים מרבצם, אתה מתבונן בהם עמוק בעיניים ומחזיר אותם למקומם, כשידיעה חזקה עוטפת אותך: הם חלק ממך אך בניגוד לעבר, הם כבר אינם מנהלים אותך אלא אתה אותם.
" זאת, הדקה החטופה הזאת, הייתה המאושרת ביותר בילדותי. עליה רציתי לספר לך, כדי שאתה, שאינך מכירני, תתחיל סוף סוף לשער כיצד חיים שלמים נקשרו בך וחלפו באמצעותך."
"אני אוהבת רק אותך, ורק בך רוצה לחיות..."
"שכן כל הכפילות של מהותך התבטאה במגוון של הביקורים האלה."
הסקירה מוקדשת לזשל"ב עם הרבה אהבה!
