• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הטיהור

הטיהור

מאת סופי אוקסנן

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
הטיהור

הטיהור

מאת סופי אוקסנן

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
חגית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“סיפור עוצמתי על מחיקת כבוד האדם מחד וגבורה אנושית מאידך. רומן שלוקח את הקורא לכפרים הנידחים של אס”

5/15
ביקורות על הטיהור
הבאה
ר י נ ת
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 חודשים•2 דקות קריאה

השנה 1992, וזארה פוגשת את אלידה טרו. בזמן הפגישה שלהן זארה היא בחורה צעירה שנמלטת משני גברים חזקים שהפכו אותה למכרה הזהב שלהם. אלידה היא אישה מבוגרת מאוד, שני דורות מעל זארה, אלמנה שחיה בכפר מבודד באסטוניה, והיא קורבן להתעללויות חוזרות ונשנות של אנשי הכפר, בעיקר הילדים הפרחחים אבל כנראה בגיבוי ההורים שלהם. אלידה לא מקבלת בברכה רבה את הפליטה שנקלעה לחצר שלה, אבל היא עוזרת לה במקצת ומתחילה להיווצר ביניהן סוג של מערכת יחסים. זארה יודעת על אלידה יותר משהיא יכולה להסביר בהתחלה, ואלידה מסתירה דברים יותר ממה שהיא מעוניינת להודות, אבל נוצר ביניהן חיבור כלשהו, שהוא המנוע של הסיפור, והטריגר של כל אחת מהן לחזור בזכרונה ולשתף את הקוראים בחלקים מהעבר הקרוב והרחוק. עבר שבו זארה עזבה כדי לעשות כסף ולקבל עתיד טוב יותר, עבר שבו אלידה גרמה למשפחה שלה לעזוב.

אה, ואנחנו באסטוניה, שזו מדינה בלטית שמעט מאוד מהספרות שלה, אם בכלל, מגיע לארץ ומתורגם. סופי אוקסנן היא מפינלנד, מדינה שחולקת גבול ימי, אם אפשר לומר ככה, עם אסטוניה. היא יצרה את זארה ואת אלידה כדי לשקף את הסיפור המסוכסך של אסטוניה תחת השלטון הסובייטי. דרך אלידה היא מספרת על עבר רחוק - שנות החמישים של המאה העשרים. ודרך זארה על עבר קרוב - שנות התשעים שהביאו איתן את התפרקות הגוש הסובייטי, אבל גם לא מעט עוולות אחרות.

הספר הזה כואב. הוא מחריד ובוטה, מספר על פשעים, על סחר בנשים ועל בגידות. לא כל גיבורה היא קורבן, או לא רק קורבן. אלידה עשתה דברים שעליהם קשה שלא לשפוט אותה. ואנשי הכפר אכן שופטים. זה עולם שכמעט לא קוראים עליו כאן, וזו התרומה של הספר. עם זאת מבחינה ספרותית הוא לא מחזיק. הטריגר הספרותי שהביא את זארה לחצר של אלידה קלוש, וכך גם ההסבר למה אלידה מכניסה את זארה הפצועה לבית שלה ועל מה מתבסס החיבור ביניהם. יור מהכל זו הרגשה של שני סיפורים שונים שהוטלאו יחד בצורה לא מוצלחת, והם לא מאירים או מחדדים זה את זה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של Josefico
Josefico
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של rea
rea
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של וויליאם מאני
וויליאם מאני
10קוראים|גיל ממוצע64|20%נשים

על המבקרת

תמונה של נצחיה

נצחיה

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
1,112 ביקורות•24 נבחרות•14,798 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נצחיה
נצחיה
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות1,112
ביקורות נבחרות24
לייקים שקיבלה14,798
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת462ספרות מקורית192מתח ריגול והרפתקאות154

דיון על הביקורת

3 תגובות
נצחיה
נצחיה•לפני 8 חודשים

תודה רבה לשניכם

אכן מקום מסקרן, ואכזריות אנושית שגם היא מסקרנת בדרכה.
דן סתיו
דן סתיו•לפני 8 חודשים

נצחיה

סקירה מעניינת מאד. מקריאה בווקיפדיה אני מבין שהקשר של הסופרת לאסטוניה הוא משום שאימה גדלה שם. המדינה הזו מסקרנת אותי.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 חודשים

ספר קשה שמעיד יותר מכל על האכזריות, שכנראה אורבת תמיד מאחורי החינוך של בני האדם לנאורות.

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נצחיה

פרידה מבבל

פרידה מבבל

דוידי רוזנפלד

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

לפני 9 שעות•נצחיה
בריגדות הרפאים

בריגדות הרפאים

ג'ון סקאלזי

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

אתמול•נצחיה
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

שלשום•נצחיה
גן פינצי-קונטיני

גן פינצי-קונטיני

ג'ורג'ו בסאני (באסאני) (בסני)

נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".

בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.

גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.

האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.

זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.

לפני 3 ימים•נצחיה
שונאים - סיפור אהבה

שונאים - סיפור אהבה

יצחק בשביס-זינגר

"היהודים החלשים הושמדו ואלה שנותרו היו עשויים מברזל, אך מסתבר שאף הם אנשים שבורים. צרותיהם צפות ועולות עתה. בעוד מאה שנה יתוארו הגיטאות מן הסתם באורח אידיאלי, וייווצר הרושם שרק קדושים חיו שם. אין שקר גדול מזה. ראשית, כמה קדושים קמים בדור אחד? שנית, רוב רובם של היהודים האדוקים הושמד. ואלה שנותרו בחיים השתוקקו לחיות בכל מחיר. בגיטאות שונים הם אפילו ניהלו קאברטים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה קאברטים! היה עליך לדרוך על גופות מתים כדי להמשיך לחיות."

לפני שאני אמשיך בתיאור התוכן והעלילה של הספר הזה, אני חייבת לתת תיאור של המצב שבו הוא הגיע אלי. צהוב מיושן, כריכתו הרכה מקומטת ומודבקת בדבק-נייר מתקלף של ספריות שעליו בכתב יד האותיות בשב וחלק משם הספר. בכריכה הפנימית יש דף החזרה ישן שעליו פעם ספרניות החתימו תאריך החזרה בחותמת סגולה. תאריכי ההחתמה פזורים בין 23 במרץ 1998 ועד 29 באוקטובר 2005. בצד יש גם כיס נייר שבו לפני כן היו מכניסים כרטיס השאלה מנייר. ומדבקת ברקוד חדשה יותר. על הדף הזה גם כתוב בעיפרון המספר הקטלוגי של הספר 437/1 ובעט "ספר טוב". העמוד הבא הוא השער של הספר ועליו יש חותמת של עיריית ירושלים - אגף הספריות העירוניות סניף קריית יובל, מספר 509,323 ועוד מספר כתוב בעט /941452. בדף המודפס עם שם הספר באנגלית מוזכר שהוא יצא לאור בשנת 1979 (כלומר לאחר שבשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות), וההדפסה השתים עשרה בשנת 1990, אך לא מוזכרת שנת ההוצאה המקורית של הספר בשפה בה הוא נכתב, שאני לא יודעת אם היא יידיש או אנגלית. הדפים צהובים, כמובן והגופן קטן, ומעבר לזה הם מסומנים בעיפרון, בדרך שבה עולים שלא יודעים את השפה מסמנים מילים קשות ומתרגמים אותן, ובדרך נוספת שבה אימי המורה לספרות היתה מסמנת משפטי מפתח בטקסט וכותבת בצד נקודות להדגשה אצל הקוראים. לא ברור אם מי משואלי הספר בספרייה ההין להוסיף סימונים כאלה על ספר מושאל, ואולי אלה סימונים לגלגוליו מאז הוצא מהספרייה, כדרך שעושים בספרים ישנים שכריכתם רכה ומקומטת משימוש ודפיהם צהובים מיושן. ויש על הדפים גם כתמי קפה וכתמים אחרים מפעם לפעם. בקצרה, הספר עבר הרבה בחייו, וזה משפיע בוודאות על רצונו של אדם לקחת לידיו ולקרוא.

כריכת הספר מתארת ערימת קש במקום שנראה חשוך ואולי הרוס, ומהערימה יוצאת אל חזית הספר יד גברית ועליה שלוש טבעות זהב. וזה הסיפור. הרמאן ברודר, ניצול שואה שהוחבא במתבן על ידי המשרתת הפולניה ששירתה בביתו, נמצא עכשיו בניו יורק והוא מחובר בעבותות לא לאישה אחת אלא לשלוש. האחת היא יאדוויגה הגויה שהצילה אותו ומנהלת עבורו משק בית בקוני איילנד. השנייה היא מאשה, יהודייה סוערת ונשואה שנפרדה מבעלה וחיה עם אימה האדוקה בברוקלין. השלישית קמה מהמתים עם תספורת טובה וציפורניים צבועות, הלא היא תמרה אשתו החוקית עוד מפולין, שהצליחה להנצל, גם אם לא להציל את שני הילדים שלהם. תומכי פוליאמוריה ברשתות מקבלים תמיד את התמיהה הבסיסית - מאוד קשה לנהל מערכת יחסים אחת, איך אפשר לנהל שתיים או שלוש במקביל? והרמאן הוא מוכשר והוא מצליח. הוא עובד בצורה לא חוקית כסופר צללים של רב, ומספר לנשותיו שהוא בנסיעות עבודה. הן יודעות ולא יודעות זו על זו, וזה עובד, עד שכבר לא. והספר כולו הוא תאונת דרכים אחת גדולה המצויירת אל מול הקורא לפרטי פרטיה.

בשביס זינגר לא צריך את השבחים שלי. הוא מיטיב לכתוב ויעיד על כך פרס נובל שקיבל וגם סתם ככה פרסומו ואהדתו ברחבי העולם היהודי ושאינו יהודי. בספרו "בית הדין של אבא" מספר בשביס זינגר על אביו הדיין בעיירה היהודית בפולין ועל סיפורי הנישואים, הגירושים והבגידות שהגיעו לאוזניו. כך שאין אלה מוראות השואה שגורמים להרמאן להתנהל כפי שהוא מתנהל, הוא היה נוהג לשקר ולבגוד גם לפני זה, וזה גם מה שתמרה אשתו החוקית אומרת לו. בין לבין הוא באמת מנסה להיות אדם טוב. אולי לחזור אל מנהגי היהדות האדוקים, אולי להפוך להיות צמחוני, כי לא מוסרי בעיני לשחוט חיות. והוא מתפלסף לעצמו. לא רק הוא, אלא כמעט כל הדמויות בספר הוגות בענייני טוב ורע, ראוי ושאינו, שכר ועונש, מה מפריד את הנאצים משאר בני האדם והאם לא כולם נאצים בפוטנציה. וזה נשאר בשאלה. ספר כתוב יפה ומאוד קשה, דווקא כי הוא מראה אנשים בקווי השבר שלהם.

לפני 6 ימים•נצחיה
האורחת המושלמת

האורחת המושלמת

אמה רוס

בכלל לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. מצאתי אותו, עם העטיפה המועתקת מאחד המותחנים של פ"ד ג'יימס, בספרייה השיתופית במשרד, וליקטתי אותו כי ידעתי שיהיה חג-שבת ארוך שבו יהיו אצלי שלוש מבנותיי, אחת מהן עדיים מחלימה מלידה, וספר רומנטי וקליל יכול להתאים. אלא שבמהלך השבת נסוב הדיון בבית על הייט על הספר הזה (אחד כבר קרא, שנייה היתה במהלך הקריאה והיא ידועה בקריאת הר הגעש שלה) עד כדי כך שהייתי חייבת לקרוא כדי לבדוק על מה הם מדברים.

ובכן כדי לקצר את האורך אומר שהם צודקים.

כדי לפרט יותר, אומר שיש כאן ניסיון לעלות על נוסחה ידועה למתח ומסתורין. הנוסחה כוללת אחוזה מבודדת שמתכנסים אליה אנשים רנדומליים באמצעות זימונים מפוקפקים. ואז "לפתע" אין קליטה, יש מזג אוויר גרוע ואין חשמל, כל המכוניות נעלמו ומוראות מזג האוויר מונעות הגעה רגלית לכפר הסמוך והזעקת עזרה. עוד חלק מהנוסחה זה פער של דור ומאבק ירושה על אותה אחוזה, וכמובן סיפורי אהבה, משולש, מרובע, מחומש אם אפשר - כמה שיותר יותר טוב.

אז סיידי, שחקנית די מובטלת מקבלת הזמנה כזאת, לשחק תפקיד "אורחת" במשחק מתח בלשי שבו לה משלמים עבור התפקיד, ואילו אורחים אחרים משלמים עבור החוויה. היא מקבלת מזוודה עם בגדים יקרים וכן את פירוט התפקיד והסעה למקום. במקביל ולסירוגין אנחנו חוזרים בזמן לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, זמן בו בת', יתומה משני הוריה, בת 15, מועברת למשפחה שגרה באחוזה, המעבירה היא דודה שלה קרוליין, ובאחוזה גרים מרקוס וליאונורה והבת שלהם נינה שהיא בת גילה של בת'. באופן מוזר ומפתיע בכל פעם שהסבא, אביו של מרקוס, מגיע נינה חולה ובת' מתבקשת למלא את מקומה.

עוד חלק ששתוך לסירוגין הוא וידוי של דמות שאנחנו לא יודעים מי היא ובאיזה זמן היא מתקיימת, וזה לכאורה מה שיוצר את המתח. אני יכולה להבין את מי שנהנה, אבל בשבילי היו יותר מדי חורים בעלילה, ובסוף הכל יותר מדי הסתדר יחד. נותרה רק הכריכה המאוד יפה, אבל גם היא מועתקת, אז באמת חבל.

לפני שבוע•נצחיה
דברים שלא סיפרתי

דברים שלא סיפרתי

אזאר נאפיסי

אז על הספר הזה יש עשרים ביקורות, רובן הגדול נכתב לפני חמש עשרה שנים, סמוך לזמן שהספר יצא לאור. אם לשפוט על פי הביקורות, כנראה שאירן היתה הרבה פחות מעניינת ומסקרנת, והרבה פחות רלוונטית לחיים היומיומיים ממה שהיא כרגע בשבילי. אני מודה ומתוודה שלו הספר היה מתגלגל לידי אי אז בשנת 2011 או 2012 סביר שלא הייתי טורחת לפתוח ולקרוא אותו, ואם כן כבר הייתי לוקחת אותו לידי ומתחילה לקרוא, הרי שהייתי סוגרת מהר יחסית, מוכרעת תחת עומס המושגים הפרסיים הזרים לחיי.

השנה 2026, ליקטתי את הספר בספריית רחוב, וקראתי אותו בחג השבועות, כמעט שנה אחרי מתקפת עם כלביא הלוא היא אירן1, שלושה חודשים אחרי פרוץ מתקפת אירן2, בזמן המתנה להתפתחות לא ידועה, אם מתקפה נוספת על מתקני הגרעים באירן או שמא הסכם שישאיר את משטר האייתולות על כנו. כך שאני אחרי קריאה מסיבית בפיד אירן בטוויטר ומכירה מושגים כמו בסיג' או נורוז, וכן את סיפורם של גולים אירניים שעכשיו מתאספים סביב איש משפחת השאה רזא פהלווי בתקווה למהפכת נגד וחילופי שלטון באיראן.

אזאר נאפיסי, אירנית גולה, מרצה לספרות החיה בארצות הברית, כתבה ממואר על בית הוריה, חייה וזכרונותיה מילדות, התבגרות ובגרות באירן. היא לא ממוקדת, טוענים המבקרים. חבל שכתבה על פוליטיקה, היא היתה צריכה לכתוב רק על חייה האישיים. ואולי רק על פוליטיקה. ובכלל, אומרות ביקורות אחרות, אני לא אוהבת ספרים מהסוג הזה. ובכן, כמובן הכל עניין של טעם, אבל זה טבע הכתיבה, ואזאר אכן מערבבת את האישי והפוליטי. איך היא יכולה אחרת? אביה היה ראש עיר, ואחר כך ישב בכלא תחת שלטון השאה. איך זה רק אישי ולא פוליטי? בזמן שהוא ישב בכלא היא התחתנה, ואמא שלה הפכה להיות חברת פרלמנט. לאחר מכן הוריה לא התגרשו למרות שזה היה הצעד ההגיוני מבחינה אישית, אבל לא תואם את דמויותיהם הפוליטיות. איך אפשר להפריד בכלל?

ואזאר לא מפרידה. היא גם לא מפרידה ספרות או תרבות בכלל. כילדה חובבת סיפורים היא גדלה תחת הרושם של סיפורי המיתולוגיה האירנית שסיפר לה אבא שלה, ואלה עיצבו את עולמה. כך גם הנרטיבים הסותרים של אמא שלה ואבא שלה באשר לנסיבות שבהן הם חברו יחד והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. כי זה בעצם הסיפור של אזאר - סיפור על איראן תחת משטר השאה, ועל המהפכה האיסלאמית באירן, ובעצם סיפור על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ועל הצורך בסיפור כדי לחבר את החיים יחד. אביה, כך מספרת אזאר, כתב ספר ביוגרפי. בטיוטה הראשונה שאותה היא קראה רק לאחר מותו, הופיעו סיפורים אישיים רבים. בספר הרשמי הסיפורים לא מופיעים. חברים ויועצים שכנעו אותו להוציא אותם ולכתוב ביוגרפיה שהיא רק פוליטית. הספר הזה, אומרת אזאר, נקרא מלאכותי ומשעמם. אולי לכן היא כותבת את הסיפור שלה בצורה אחרת, צורה שבה האישי הוא גם הפוליטי, כי ככה זה החיים.

הסיפור מעניין, לפחות עבורי. אזאר מסתכלת על הוריה ומציגה מצג מורכב של אב ואם שלא הסתדרו ביניהם, של אם שחיה בנוסטלגיה גלויה לעבר זוהר כלשהו שמעולם כנראה לא היה, שצריכה את האישור המתמיד של אנשים וחפצים, שאוהבת לעיתים, אבל עד כדי חנק. היא מציגה ילדות שיעית במשפחה מוסלמית דתית ששונה מהותית מעולם החיג'אב והבורקה שהביא איתו מאוחר יותר שלטונו של האייאתולה חומייני. היא מתארת התבגרות חילונית ופריצת גבולות וכן את החיים תחת שלטון השאה, שלא היה שליט נאור כלל וכלל, ואת השאיפות והרצונות לקראת מהפכה, ואיך המהפכה הסתיימה בדרך אחרת ממה שהיא וחבריה תמכו בה. וכן, גם זה, יכול להיות סיפור שהיא רק מספרת לעצמה ולאחרים, אבל בתור סיפור הוא מעניין מאוד.

לפני שבוע•נצחיה
השטן בעיר הלבנה

השטן בעיר הלבנה

אריק לארסון

בתור קוראת קבועה למדי של ספרי מתח, בלש ואימה, אני חייבת לומר שמעולם לא התחברתי לתת הסוגה של הרוצח הפסיכופט, בוודאי לו לאלה שבהן הרוצח הפסיכופט מכשף את כולם בקיסמו ותוך כדי כך רוצח בסדרתיות עשרות אנשים. זה טריק די מוכר, והופך להיות פתרון קלישאתי למדי למתח ואימה, כי באמת מה יותר מאיש לא אנושי שרוחש מזימות ומערים על כולם סתם בשביל הכיף שלו. אלא שאני מתקשה להאמין שאדם כזה קיים, ואז אין אמינות לספר. טוב, חוסר אמינות זה חלק מהז'אנר, ועדיין השעיית האימון שנדרשה היתה גבוהה מדי.

עד עכשיו.

"השטן" מתייחס לאדם בעל הרבה זהויות בדויות, שהידועה ביניהם היא הנרי הולמס. בסוף המאה התשע עשרה אותו הולמס הגיע לשיקגו ועל פי המסופר היה רוצח סדרתי שמספר הקורבנות שלו לא ידוע. בספר מונים תשעה ודאיים, כולל ארבעה ילדים, ויש הערכות של עשרות קורבנות עד 200. ועל פי המסופר אותו הולמס עונה על הגדרת הפיסכופת חסר האמפתיה שרוצח לצורך ההנאה שבעצם הרצח וללא שום רווח נוסף. לשאלה איך פושע כזה היה יכול לצמוח, איך הוא מצא את הקורבנות ואיך אנשים לא חשדו משלב הכותב סיפור שלא מאוד קשור, והוא כרוך למאפייני העיר שיקגו במאה התשע עשרה בכלל, ובזמן יריד קולומבוס שהתקיים בה בשנת 1893 בפרט.

"העיר הלבנה" הוא תיאור היריד, משום שהוא היווה אנטי תזה לעיר עצמה שהיתה שחורה, מצחינה, מלוכלכת, מלאה צואת סוסים, מים מזוהמים, וצחנת בתי מטבחיים. ואיכשהו אותה שיקגו היתה מעוניינת לקיים את היריד אצלה ושמה על הכף את כל המשאבים ואת כל הכוח. בין השאר הפרוייקט כלל בחירה של אדריכלים לביצוע יוצא דופן, כולל אדריכל נוף שקיבל את המשימה הבלתי אפשרית לייצר מראה טבעי כאילו נוצר בעשרות שנים ולבצע את זה באדמה חולית השוכנת על בוץ ובשנים שיש בהן חורף הרסני. האיזור נקרא "העיר הלבנה" מתוך בחירה די מקרית לצבוע את כל המבנים הגרנדיוזים של דוכני התערוכות השונות בצבע לבן. היריד נוצר בתנאים בלתי אפשריים והקמתו לוותה בהמון דרמות, תקלות ותאונות. אבל לבסוף כשהוא נפתח (חלקו באיחור וחלק אפילו באיחור רב) הוא היה מרשים, הביא לשיקגו מבקרים רבים, וגם חוויות ראשוניות כמו תאורת חשמל בזרם חילופין, נסיעה בגלגל ענק, והמצאות רבות.

במציאות כזאת של עיר לא מסודרת, כוחות משטרה שונים ורבים שלא פועלים במאוחד, הרבה מבקרים שמגיעים מקצווי ארצות הברית, ושם "פרוע" שהוריד מהרבה נשים מגננות מתוך מחשבה ש"ככה זה כאן", ותקשורת מקוטעת המבוססת בעיקר על מכתבים שמגיעים לעיתים רחוקות ומעט מאוד על קשרי אלחוט שהיו בחיתוליהם, הרבה פשע שגשג, וכך גם הפושע הולמס, וזה מה שמתואר בספר. הספר הוא ספר תיעודי, עם עשרות עמודים של הערות ביבליוגרפיות ורשימת מקורות ענפה, וגם תמונות משולבות.

שני הסיפורים האלה אינם מאוד קשורים זה לזה אלא בבחירה של הכותב. עם זאת ההתייחסות לפרטי הפרטים של הפוליטיקה והטכניקה והלוגיסטיקה בבניית היריד מהווים מעין בילד אפ שיוצר את המתח בסיפור של הולמס. אני אוהבת אדריכלות ולכן זה עניין אותי, אבל גם יכולה להבין את מי שלא. על פניו לפחות לפי הפרשנות בספר הזה, רוצח סדרתי פסיכופת שעושה זאת למען שום מניע נראה לעין, זה דבר שקיים.

לפני שבוע•נצחיה
הקופסה של אנני

הקופסה של אנני

רנדל קיינס

יוהו! אני ראשונה שכותבת סקירה על הספר הזה. מצאתי אותו כמובן באחת מספריות הרחוב האהובות עלי, והתפלאתי שלא שמעתי עליו כלום מעולם. מתברר שגם משתמשי סימניה לא שמעו, ואם שמעו לא מצאו לנכון לכתוב סקירה ועל כן קראתי ואני מתכבדת לכתוב.

צ'רלס דארווין, הוגה תיאוריית האבולוציה, אדם שעורר מחלוקות בזמנו והשפיע רבות על התפתחות המדע והבנה של מוצא האדם. התיאוריה שלו עברה שינויים מאז זמנו ודיוקים רבים, אבל מה ששלו - שלו, והוא אבי התיאורייה הזאת. בהתאמה לחשיבות שלו, יש ביוגרפיות על דארווין. לא הזדמן לי לקרוא אף אחת מהן, אבל הן קיימות. זאת ביוגרפייה מיוחדת.

קודם כל - הכותב. רנדל קיינס הוא חימש של צ'רלס דארווין - נכד של אחת הנכדות שלו. כך שזו ביוגרפיה משפחתית. הוא אמריקאי, בעוד צ'רלס היה אנגלי, אבל אין כאן סתירה, אנשים עוברים ממקום למקום וכך גם משפחות. בהיותו צאצא עמדו לרשות קיינס מקורות ומשאבים שאינם בהכרח עומדים בפני הביוגרף הרגיל, בוודאי כשהכתיבה נעשית לאחר למעלה ממאה שנים מזמני ההתרחשות המקוריים. היו לו את סבו ואת אחותה לריאיונות, פריטים אישיים מעזבון המשפחה שלא בהכרח נמסרו למוזיאונים או נחשבו חשובים כדי להימסר ועוד. חוץ מזה יש לו כמו לכל אחד אחר גישה למקורות היסטוריים רגילים, פרסומים בעיתונות התקופה, ספרים ותעודות.

מי שקיינס עושה זו ביוגרפייה אישית. הוא גילה על קיומה של אנני - הבת של צ'רלס ואמה דארווין שנולדה בשנת 1841 ונפטרה מספר שבועות אחרי יום הולדתה העשירי ממחלה לא מזוהה, כנראה סוג של שחפת. לחוות מוות של ילד שלך לא היה דבר נדיר באמצע המאה התשע עשרה. קיינס נותן את הסטטיסטיקה על מוות של ילדים בין גיל עשר ל-14 במאה ה-19 שהוא גדול פי 25 מהסיכוי של משפחה במאה ה-21 לחוות דבר כזה (תמותה של 5 ילדים ל-1000 הפכה להיות תמותה של 1 ל-5000), ועל כן על אף שמשפחת דארווין היתה משפחה אמידה, והיתה לה זמינות לרפואה הטובה של אותו זמן, לא רק שהם חוו את הטרגדיה אלא אף הכירו משפחות נוספות במעגלי מכריהם השונים שחוו דבר דומה.

דרך אנני, בעשר השנים שבה חיה, ובתגובת האבל של אביה ואימה אחרי מותה, ודרך הילדים הרבים האחרים שאמה דארווין הרתה וילדה ואת חלקם גם גידלה עד לבגרות, קיינס מביא תדמית אחרת של המדען והחוקר צ'רלס דארווין. הוא היה אב נוכח בחיי ילדיו מעצם זה שהיה פיזית נוכח - הוא ביצע הרבה מהמחקרים בבית, וחלקם מתוך התבוננות בילדים ובתגובותיהם. למרות שחלק מההשפעות לא בהכרח קיימות, וחלק מהקשרים בין המחקר או הפירסום לחיי המשפחה נראים קצת מאולצים, עדיין הספר פורס זווית מעניינת מאוד של איש חקר ומדע חשוב מנקודת מבט של חיי משפחה, תוך תיאור מפורט של דרכי החיים בלונדון ומחוצה לה במהלך המאה התשע עשרה - המגורים, המנהגים, העזרה בבית, דרכי הנסיעה והתקשורת, ועוד. אז בשורה התחתונה נהניתי ואני ממליצה.

לפני שבועיים•נצחיה

ביקורות נוספות על "הטיהור"

הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

#
יש ספרים שמצליחים לעקוף קוי הגנה שנבנו בזהירות.
אני משתדלת לא לקרוא ספרים על אלימות נגד חסרי-ישע, ספרים העוסקים באלימות מינית, בסחר בנשים (או בילדים) ובהתעללות לשמה. ההצדקה שלי היא חוסר האונים שאני חשה כשאני קוראת את החומרים האלה, כשהכתוב אינו ניתן לשינוי ועולם כמנהגו נוהג.

איכשהו חשבתי שאם אקרא ספר העוסק באסטוניה, שכל הידע שיש לי עליה הוא תיאורטי (מדינה בלטית קטנטונת, גובלת בלטביה וברוסיה, גבול ימי עם גרמניה ופינלנד, אוכלוסייה של פחות ממליון וחצי תושבים, רובה כפרית ודי נחשלת) יהיה לי הריחוק המתאים ממה שמספרת אוקסנן. טעיתי בגדול.

הסיפור מסופר בפרקים קצרים שלכל אחד מהם כותרת עניינית, המתארים זמנים שונים בחייהן של דמויות. הוא מתרחש בין שנות השלושים של המאה הקודמת עד שנות התשעים בה. הוא מסופר מזווית ראייתן של כמה דמויותיו, בעיקר שתי נשים וגבר. מתאר את קורותיה של משפחת איכרים במקביל לקורותיה של אסטוניה. כולל תיאורים קשים לקריאה (על חלקם דילגתי) של התעללות בנשים, מינית ואחרת. הדמויות מעוצבות בכישרון רב, מאופיינות באופן ברור והתנהגותן ברורה לקורא(ת) גם כשהיא נראית תמוהה.

סופי אוקסנן היא סופרת פינית ילידת 1977, שזכתה עבור ספרה זה בפרסים ספרותיים מכובדים. ניכר שהיא מכירה היטב את מה שהיא כותבת עליו. אמה אסטונית והיא בילתה חופשות ילדות אצל סביה האסטונים הכפריים. היא אינה מתארת שום דמות כרק טובה או רק רעה. הקורבן הוא גם מתעלל. הטוב הוא גם רע. החבר הוא מי שלא ניתן לסמוך עליו, אח יכול לבגוד באחיו. אין פה סולידריות, יש פה הישרדות. זה רק הופך את הסיפור ליותר אמין והרבה יותר טורד מנוחה. אחרית דבר מאת רמי סערי – שתרגם את הספר מפינית ברמה הגבוהה שאיפיינה את כל התרגומים שלו שקראתי – מכניסה את הספר למסגרת היסטורית-אתנית ומאפשרת לקורא(ת) מבט רחב יותר על הסיפור.

בספר יש חמישה חלקים. ארבעה מעולים (וקשים מאד לקריאה, למרות קריאוּתם) וחלק חמישי (59 עמודים) מיותר, שלמרות שהוא מנסה לפתור לקורא את השאלות שמתעוררות בו, הוא מקלקל ומפחית מעוצמתו של הספר. הוא גם הסיבה שלא דירגתי בחמישה כוכבים, כפי שחשבתי במהלך הקריאה.

יצא שזה הספר האחרון שקראתי בשנה העברית האחרונה. מצד אחד יופי שהספר האחרון הוא ברמה כל כך גבוהה. מצד שני הוא דומה בעיני לשנה שחלפה: אינטנסיבי, ללא נחמה ומחייב אותך לחשוב על דברים שתעדיף שלא לחשוב עליהם, אפילו אם אתה מחוסן, לכאורה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

מאז ה-7 באוקטובר, אנחנו, כלומר הישראלים, בעיקר עסוקים בעצמנו. עם כל המשתמע מכך.הישראלים עסוקים בישראל ובמה שהמדינה שלהם עברה, וכל ישראלי חווה כתוצאה המהמלחמה או בלי קשר אליה גם משברים אישיים המכריחים אותו להתמודד גם עם עצמו בכל ההמולה המשותפת לכולם שמתרחשת מסביבו. וכך, המלחמה הפוליטית והמלחמה האישית מתמזגות אחת בשנייה ויוצרות אירוע שיכול למלא ספר שלם.

הספר הזה היווה עבורי הזדמנות לברוח מהצרות שלנו (כלומר, שלי ושל הישראלים) לצרות אחרות, הצרות של אסטוניה והאסטונים.
 
הספר משלב עבר והווה, צרות אישיות וצרות לאומיות. אסטוניה היא מדינה המחולקת בין תומכים סובייטים לבין לאומנים אסטוניים שיוצאים נגד ברית המועצות ושואפים לעצמאות (לאורך הספר חשבתי שהם מה שנקרא "הטובים", עד שהתברר לי שכחלק מההתנגדות שלהם לסטלין ולברית המועצות הם גם שיתפו פעולה עם הגרמנים הנאצים ברצח יהודים). גם בהווה בספר (טוב, לא ממש הווה, שנת 1992) יש לאסטוניה ולאסטונים את הצרות שלהם.

הספר מפגיש דמויות של שתי נשים, אלידה וזארה. אלידה היא אישה קשישה החיה בגפה בכפר קטן באסטוניה, כשיום אחד היא מוצאת על יד ביתה בחורה צעירה מפוחדת. אותה בחורה, זארה שמה, בורחת מפני גברים המחפשים אותה ומנסים לתפוס אותה, כשאחד מהם הוא בעלה, העוסק בסחר בנשים בזנות, כשגם אשתו נמנית בין אותן נשים. אלידה מגלה שזארה והיא הן קרובות משפחה (זארה היא הנכדה של אחותה אינגל) והמידע המשפחתי מחזיר אותה חזרה לאסטוניה המדממת מבחינה פוליטית של השנים 1936-1952, על צרות הילדות של אלידה הכוללים אחות מוצלחת יותר שזכתה בגבר שאותו אלידה גם היא אהבה, על הרצון הנואש לזכות באהבתו, על עצם העובדה שהיה לאומן אסטוני, על בעלה מרטין שלא באמת אהבה ושהיה תומך סובייטי, על ההיעלמות בהמשך של אחותה ובת אחותה והאשמה שחשה כלפיהן.העבר של אלידה וצרותיה משתלבים עם ההווה של זארה וצרותיה (על הבריחה מתופעת סחר הנשים והאלימות כלפיהן, התנהגות המתוארת בצורה מזעזעת ומשפילה כלפי אותן נשים) ובסופו של דבר הקשר המשפחתי יוצר עבורן גורל משותף  הגורם להן לפעול אחת לעזרת השנייה.

עיקר המסר של הספר הוא מלחמה שבסיומה החופש. המלחמה של האסטונים בדרך לקבלת עצמאות, המלחמה של זארה בדרך לשחרור לחופשי של גופה מידי בעלות הגברים - נושאים שהשתלבו היטב עם דברים שקורים מסביבי, כמו המלחמה של עם ישראל בדרך לשחרור משלטון החמאס, והמלחמה שלי עם עצמי ועם הזוגיות שלי בדרך לשחרור מרגשות הכעס והריבים וחיפוש אחר השקט הנפשי המיוחל.

ספר מסקרן, שקופץ אמנם בזמנים ולא מתעמק יותר מדי בסיפור מסוים ובעצם עוסק קצת בכל דבר, אך כן נותן טעימה מסקרנת על היבטים שונים באופי החיים באסטוניה, בצרותיה הפוליטיות והאישיות של תושביה, וגם מספק על הדרך אווירה של קרירות אקזוטית הנעה בין הקרירות הסקנדינבית לקרירות הסובייטית. מומלץ.

לפני שנתיים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

את רוצה לצלול לבית כפרי באסטוניה שמסתיר חמישים שנה של סודות והחלטות קשות?

הטיהור – סופי אוקסנן

הדבר היחיד שנותר בחיים היה הבושה.

עלילה:
לאחר עצמאותה מחדש של אסטוניה, בתחילת שנות התשעים, לוקחת אלמנה מבודדת אל ביתה פליטה צעירה.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, פחות עלילה

דמויות מעוררות: עידוד-פעיל, אינסטינקט-מגונן, קונפליקט-מוסרי

וייב: מותח, מייאש, מרסק

טון: יומיומי, מנותק, שנון

דרמה היסטורית אכזרית ומורכבת על אסטוניה בין כיבוש נאצי לסובייטי, המתפרשת כמו חקירה איטית של סודות משפחתיים, דרך מפגש של שתי נשים – זקנה מרירה וצעירה נואשת – בבית כפרי מבודד.

אהבתי

את הפרוזה התמציתית והמתוחה; את העימות בין טראומה קולקטיבית לאישית; סיפור השרדות לא טריוויאלי.

אבל

החומר כבד רגשית, אלים לפרקים; לא תהיה לך קריאה קלילה או מנחמת.

בקיצור:

סיפור יפה, מעשיר וקשה על זיכרון, זהות והשרדות תחת משטרים טוטליטריים.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - הטיהור https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%94%d7%98%d7%99%d7%94%d7%95%d7%a8/

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•ephemeral
הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

כבר לא יוצא לי הרבה לקרוא. העבודה, בעיקר, שואבת ממני כל טיפת זמן ואנרגיה, ואחרי משמרת של 9 שעות אין לי במיוחד חשק לקרוא (שלא לדבר אחרי שקמים בשלוש בבוקר...). אז אני מכריח את עצמי לקרוא. עוד איזה עשרה עמודים, לפחות שאני ארגיש שהספקתי משהו היום.
בגלל שעבר כל כך הרבה זמן, אני אפילו לא זוכר למה בחרתי את הספר הזה. אני זוכר שמיהרתי. קבעתי עם חברה בדיזינגוף סנטר וכבר הייתי צריך לצאת, אבל התעקשתי ללכת לספרייה לפני, לחדש את מלאי הספרים. ובגלל שמיהרתי, כנראה, פשוט חטפתי משהו מהמדף. מה שיוצא אני מרוצה. ותכלס, הצליח.

אין לי מושג מי זאת סופי אוקסנן. פעם ראשונה שאני שומע את השם הזה, אבל מתברר שהיא ממש אושייה ספרותית בפינלנד (מאתגר אתכם לשים עליה אצבע במפה). היא זכתה בכל הפרסים החשובים שמה, הצגה שהיא כתבה הועלתה בתיאטרון המלכותי בפינלנד וזכתה לביקורות נלהבות. בקיצור, היא משהו משהו. ו"הטיהור" הוא הספר הראשון שלה שתורגם לעברית.

אוקסנן לוקחת אותנו לאסטוניה (נראה אתכם גם כן שמים עליה אצבע במפה). לא ידעתי הרבה על אסטוניה. חוץ מזה שהיא הייתה פעם של הסובייטים, שיש שמה קטע עם סחר וניצול של נשים. וחוץ מזה, זהו. אוקסנן היא בת לאמא אסטונית ואבא פינלנדי, ובספר "הטיהור" היא חוזרת לשורשים שלה. "הטיהור" עוסק באלידה טרו, איכרה אסטונית טיפוסית שחיה לה במשק שלה בעיירה שכוחת אל באסטוניה. השגרה שלה משתבשת כשמגיעה אליה זארה (כן כמו החנות). זארה מגוללת לפניה סיפור על בעל שרודף אחריה והיא זקוקה למחבוא. הסיפור לא שכנע לא אותי ולא את אלידה. בהמשך הסיפור יש קפיצות לאחור בזמן- לתקופה בה אלידה הייתה צעירה, הסובייטים שלטו ואז הגרמנים שלטו ואז שוב פעם הסובייטים. על ההתאכזרות לחיי אדם, ההתעללות המינית והפיזית שהיו מנת חלקן של אלידה ואחותה אינגל (לאורך כל הספר השם הזה עשה לי קונוטצייה לסבתות שאומרות "אינגל'ה").

הספר לא מתיימר להיות מסמך היסטורי. אוקסנן לא באה לחנך אותנו על מאבקי העצמאות באסטוניה, על תנועת ההתנגדות האסטונית שנרדפה על ידי הסובייטים וקיבלה תמיכה מהגרמנים, על השליטה של הסובייטים באסטוניה עד קבלת העצמאות, מכל המשתמע מכך. בשביל אוקסנן, זה רק הרקע והאווירה לסיפור. אוקסנן מתעסקת יותר ברגשות האנושיים. אלידה טרו, מלבד היותה איכרה אסטונית די משעממת, מאוהבת בגיס שלה הנס, שלצערה התחתן עם אחותה אינגל. הקנאה אוכלת אותה לאט לאט, ומובילה אותה לעשות מעשים קיצוניים, עד כדי כך שהיא גורמת לגירוש אחותה מאסטוניה לרוסיה. אבל אפילו זה לא גורם להנס לאהוב אותה.

ואם נחזור לרגע למותג האופנה שלנו זארה, אז זארה היא נערה רוסייה טיפוסית (ממוצא אסטוני) שלצערה נקלעה לסיטואציה שהרבה נשים נקלעות אליה. היא עוברת לגרמניה מתוך מחשבה שבמערב תעבוד ותרוויח כסף, אך מוצאת את עצמה עוסקת בזנות, "חייבת" חובות לאדון שלה. בהזדמנות שנקרית לה באסטוניה היא בורחת ומגיעה, איך לא, לאלידה טרו. ולא במקרה.

אוקסנן הצליחה בכתיבה יחסית פשטנית ובעלילה לא מתוחכמת במיוחד, לרתק אותי למשך 360 עמודים. וזאת לא משימה פשוטה. הייתי רוצה לראות עוד ספרים שלה בעברית. אז לכל אלו מבינינו שמבינים פינית, לעבודה!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers
הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

סיפור עוצמתי על מחיקת כבוד האדם מחד וגבורה אנושית מאידך.
רומן שלוקח את הקורא לכפרים הנידחים של אסטוניה הקומוניסטית.
הווה ועבר מתערבבים יחד , מה שהיה הוא שיהיה.
קשישה כפרית מוצאת בחורה מעולפת בחצר שלה ומכניסה אותה לביתה. מסתבר שהבחורה בורחת משני גברים שמסרסרים בה לזנות.
גם אותה קשישה אוגרת סודות בתוכה. סודות שאט אט יתגלו כמו גם הקשר בין שתי הנשים.
נערה שנמכרת לזנות ונערה אחרת המונעת מרגשות קנאה ואובססיה וברקע תחושות הפחד והחשדנות שאפיינו את תקופת האימה הסובייטית
סיפור המסופר לאט, תוך כדי התבוננות פנימה ותיאורים חיים וחדים של הסביבה, החיים בכפרים הנידחים והנפשות הפועלות.

מומלץ.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חגית
הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

ספר לא קל לקריאה. היו קטעים שהזדעזעתי לגמרי.
כמה רוע יכול להיות קיים אצל אנשים ? איך מסוגלים לפגוע כל כך באנושות ?
בעלילה מסופר על בחורה שהפכה להיות קורבן לסחר בנשים.
איך שהגברים התעללו בה, נקרע לי הלב ממש.
בקטעים האלה הרגשתי איך שהלחץ דם עולה לי.
באותו רגע רציתי לקצוץ לגברים האלה את הידיים , ולעקור להם את העיניים !!!
אוי אין לי מלים לתאר את הכאב שחשתי בעת הקריאה.

בספר קיימות נשים חזקות, ובמקביל נשים חלשות.
במפגש של שתי נשים, מתגלה ונחשף סוד גדול.
מסופר על המלחמה והסכסוכים באסטוניה.
על בחורה שמתאהבת בטירוף בגיסה, בעלה של אחותה הגדולה.

ספר מרתק, מעניין , סוחף, ולא קל לקריאה מבחינה נפשית.
עצוב ביותר.
מומלץ רק למי שבאמת יכול לקרוא ספר עם תוכן כואב מאוד שכזה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

ספר מרתק וקולח, לא יכולתי להניח מהיד, למרות שהוא מדבר על נושאים קשים וכואבים - סחר בנשים, הרע שאנשים מסוגלים לעשות במצב של מלחמה. הספר מעלה שאלות על מהות הרע מול הטוב. האם יש רוע מוחלט? האם ניתן לשפוט אנשים שנמצאים במצבים בלתי אפשריים על רע שעשו? ומעבר לכך - הספר מלמד כמה רגשות אנושיים בסיסיים כמו קנאה ואהבה משפיעים גם במצבים בלתי אנושיים בעליל.
ממולץ מאוד, כדאי לקרוא עם חבילת טישו צמודה...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

ספק שקשה לקרוא אבל גם לא מניח שיעזבו אותו באמצע הקריאה. כל הגיבורות חזקות בדרכן כי גם בשביל לא להשתגע במצבי קיצון צריך כוח פנימי, קשה לשפוט את מעשיהן כי תמיד עולה השאלה מה אנחנו היינו עושים, האם באמת היינו מוסריים יותר, טובים יותר?

מעניין גם לקרוא על אסטוניה ולגלות עליה דברים חדשים
ספר מומלץ לבעלי לב חזק

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לינה
הטיהור

הטיהור

סופי אוקסנן

ספר מומלץ אך כולל קטעים קשים לקריאה. הספר מגולל מאורעות מרכזיים בחיי בנותיהם של שלושה דורות במשפחה אסטונית כפרית, על גבי רצף אירועים היסטוריים מרגע אובדן עצמאותה של אסטוניה במלחה"ע השנייה ועד לעצמאותה המחודשת עם התמוטטות ברה"מ.
בספר מתוארים הפחדים, ההלשנות, החקירות והטיהורים. הנשים חוות מעשי דיכוי רבים, הן עוברות מעשי אונס וביזוי באמצעים אלימים ולא אחת אנושיותן נלקחת מהן.
במרכז העלילה שתי נשים - אלידה - הקשישה אשר ביצעה פשעים בתקופת המלחמה, ומעשיה מונעים ע"י קינאה, אהבה נכזבת ותיסכול, וזארה - נכדתה של אלידה אשר מידרדרת לזנות עקב חלומות אחר כסף קל ומהיר במערב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מיטוש
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“ספר לא קל לקריאה. היו קטעים שהזדעזעתי לגמרי. כמה רוע יכול להיות קיים אצל אנשים ? איך מסוגלים לפגוע”