קראתי את חרשתא של יהודית כגן. קראתי ונהניתי, מהשטף העלילתי, מהאינטליגנציה ומן המבט האירוני המשועשע. קלילות מחוייכת היא מצרך נדיר בז'אנר הספרות הספקולטיבית. הסוגה הזו בדרך כלל מייגעת. יש בה בה לעיתים מן האיננטיליות של בחור בן 30 שעדיין משחק מבוכים ודרקונים בשיא הרצינות. גם המקום הפנטסטי הקורא לכאורה לשחרור הדמיון מסתיים פעמים רבות בקונבנציות משמימות מראש. עוד מכשף, עוד פייה, עוד מעשה קסם...
הרובד הפנטסטי מוביל כמובן את הרומן אך יש בו שני רבדים נוספים, בעיני לא פחות חשובים. ההכרות עם דמותה של גיבורת הספר - אופיר, וההכרות עם עולם הציונות הדתית ובאופן ספציפי עולמן של בנות האולפנה. הדמות המוסרנית כפי שבונה כגן את אופיר כבת אולפנה חסודה וצדקנית נמצאת בדיכוטומיה מלהיבה מבחינה סיפורית עם חרשתא, המכשפה קוטלת השדים. אך סיפורה של בת האולפנה איננו רק מעטפת שטחית לסיפור הפנטסטי המרכזי אלא עומד בני עצמו כמוביל ת העלילה.
כגן חושפת עולם שלגבי הקורא החילוני הוא אקזוטי לא פחות מחיי דייגים באיסלנד או בני הזולו באפריקה, ולא אני לא מדבר על עולם השדים, אלא עולם בו מחכה אישה צעירה להוראה מדמות סמכותית גברית שאיננה ממש מכירה, כדי שיורה לה בטלפון הנייד כיצד לנהוג במקרה יומיומי כזה או אחר. המחברת מציגה דמות הנמצאת בקונפליקט תמידי מול כל המערכות בהן היא חיה. הביקורת היא כלפי הוריה הליברלים מידי מבחינה דתית , כלפי חברותיה המתירניות מידי, כלפי המערכת החינוכית הלא אידיאולוגית ותובענית מספיק, ובהחלט לגלוג מתמשך על הגיבורה (שהיא בצורה כזו או אחרת בת דמותה של המחברת) על המוסרנות הצדקנית שלה. ההזדקקות להוראות הרב על המסך נראות כמו קריקטורה של סמכותניות פטריארכלית (אולי זה רק אני שחווה זאת כך?) שעומדת בניגוד לדמותה מלאת הכוח של חרשתא.
כי אופיר לא באמת רוצה להיות "מיוחדת" כמו שעולה מהמקרה של ההרצאה באולפנה, היא רוצה הרבה יותר. היא עולה על נתיב פרובוקטיבי, ופרוע, הרבה יותר מכל מתירניות חילונית. כל מה שהיא רוצה אמנם הוא לשוב לחייה הקודמים והמסודרים, אך ברוב כנות היא תוהה האם היא לא מעוניינת בכל הכוח הזה לא רק בשביל לעשות טוב בעולם אלא מכיוון שהיא משתוקקת לעוצמה הזו. עבור עצמה. היא מודעת לכך שהיא עושה משהו לא יהודי. אותה הנאה מהכוח ואותה קללה, של היכולת לראות שדים (תרתי משמע) מאפשר לה להניח לראשה את כתר הקוצים של המלכה ושל המשוגעת, של המכשפה.
יכול להיות שעולם השדים משקף את המציאות הפוליטית בישראל. במובן זה עולם השדים שנראה כמרכז הספר יכול להיתפס כאלגוריה לעולם בני האדם, כעוד ניואנס לבעיות המעסיקות את המחברת לא בעולם הפנטזיה אלא בעולמה המציאותי. דמותו של הורמיז כמנהיג כריזמטי הנאמן לערכיו מזכיר דמות פוליטית ימנית משיחית קיצונית שאולי העריצה המחברת בנערותה. דמות השואפת מלחמה, הרס ומוות אך עדיין מקסימה את המחברת (וגם אותנו). יכול להיות שכגן מתמודדת עם הקסם באידיאולוגיה טהרנית ובלתי מתפשרת בעולמה שלה. היא מפנה להורמיז עורף, כמו שהיא בסופו של דבר מכריעה לטובת משפחת המלוכה על אף שזו מייצגת שמאל, חלש ורכרוכי , חובב שירה, חיי הנאה, ותרבות אנושית. דרך האלגוריה הזו היא יכולה להביע את דעתה מבלי לשלם מחיר בסביבתה.
אי אפשר שלא לשאול מהי העמדה של הספר ביחס למעמד האישה. מי שבולט מאד בהעדרו מן הספר הוא הקב"ה. אין יותר מידי מקום לדמות הפטריארכלית הגברית של האל היהודי שכבודו מלא העולם אינו משאיר מקום לכל הארחי פרחי שהם גיבורי הספר. המונותאיזם המקראי או הרמב"מיזם הרציונליסטי הפו למהלך המכשפיות הנשית של כגן. היא הרי יודעת שבסופו של דבר כל מה שעושה אופיר בספר היא עבודה זרה אחת גדולה בתהליך התפתחותה כמכשפה מן השורה הראשונה.
עולם השדים מתאים הרבה יותר לנשים חכמות, עצמאיות ובעלות דיעה משלהן, שהן, על פי המסורת של עולם המונותיאיזם– מכשפות. אופיר /חרשתא היא מכשפה על כל הקונוטציות ההיסטוריות והמיתולוגיות המתלוות למושג הזה. עמדתה הלעומתית לא מופנית רק כלפי העולם הדתי לאומי ממנו באה. היא לא מעמידה את העולם החילוני כפיתרון אליו נישאות עיניה. גם בו מן הסתם תפנה אופיר את חיצי הביקורת שלה לכל עבר. השאיפות, הרצונות, והתשוקות שלה הם מעבר לכך.
אינני יודע אם כגן מגיעה עם עמדה תיאורטית פמיניסטית מגובשת אך היא ללא ספק בעמדתה כמכשפה קושרת את עצמה לדורות של נשים מקוללות, נשים שהודרו ונרדפו בגלל שהיו עצמאיות מידי, חכמות מידי ובעלות דעה משלהן.
עולם הפמיניזם הפוסט-סטרוקטרליסטי הצרפתי שהגיע לשיא השפעתו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, נראה לי האזור הפמיניסטי המהותני אותו מבטא הספר, הרבה יותר מהפמיניזם הקווירי העכשווי נוסח ג'ודית באטלר המטשטש את ההבדלים בין גברים ונשים. הקריאה בספר הזכירה לי ספר נפלא, שאפילו יצא בעברית – 'זה עתה נולדה' של הלן סיקסו וקתרין קלמנט על דמות המכשפה ודמות האישה ההיסטרית. נצנץ לי גם המאמר המכונן של סיקסו 'צחוקה של מדוזה' שעוסק בסוגיה של הכתיבה הנשית. נראה לי, גם אם לא קראה כגן בהכרח את סיקסו, שאפשר למקם את העמדה האידיאולוגית של סיפרה במחוזות הללו.
בסופו של דבר מדובר במסע של נערה חכמה ודעתנית , שהוא גם מסע מחשבתי ורגשי בחברה שכל כך לא מאפשרת לנערות כאלו לפרוח. החלומות המוגבלים של בת האולפנה מול פרישת הכנפיים המטורפת שלה כמכשפה הוא בעל פוטנציאל לסיום טראגי, אך הסר בוחר להסתיים באופן בלתי פתור. אני נזכר בשיר - HER KIND. של משוררת נפלאה - אן סקסטון. הינה הוא בתרגומו היפה של רפי ויכרט.
אחת כזאת
יצאתי החוצה מכשפה טרופה
מבעתת אויר ליל, אמיצה יותר בשחור
חולמת רשע ריחפתי בסופה
מעל בתים פשוטים, אור אחר אור
משהו בודד, משוגע, בתריסר אצבעות
אישה כזאת איננה אישה, זכור
הייתי אישה כזאת.
במערות חמות, במרחב מיוער
ערמתי מחבתות, גילופים, מדפים
מלתחות ומשי שפע בל יתואר
הכנתי סעודות לתולעים ועטלפים
את השורה סידרתי ביללות
אישה כזאת לא תשוער
הייתי אישה כזאת
בכרכרתך, רכב, דהרתי נעולה
מנופפת לכפרים בזרועות עירומות
לומדת נתיבי אור אחרונים, ניצולה
במקום ששלהבותייך בירכי עוד
הולמות.
בהסתובב הגלגל צלעותי מתפצחות
אישה כזאת איננה מתבישת למות
הייתי אישה כזאת.
(מתוך to Bedlam and part way back)
יש משהו סימבולי ביכולת של אופיר לראות שדים. זהו הבדל העקרוני. לא משנה אם אתה חילוני או חרדי, רב או היפי, יש מי שרואה ויש מי שלא. גם כאן מתקיימת דיכוטומיה: הראייה מעניקה תחושת עליונות אדירה, אך היא גם קללה גדולה. אלו שרואים הם אלה המתמודדים עם המציאות האמיתית, נדרשים לעמוד במראות זוועה והלם. עולם השדים אינו רק פנטזיה זו אלא הנכחה של הסיטרא אחרא, הצד האחר (בתוכנו?)שרק יחידי סגולה נידונו להתמודד עימו. האם אופיר היא בת דמותה של כגן? ברור שלא. לא מדובר בסיפור אוטוביוגרפי. אך האם היא האלטר אגו שלה במסע של דרמת נפש אל התת מודע? אולי כן.
נראה כי הגיבורה היא בודדה מאד. מבחירה, או כפועל יוצא מאישיותה, או בגלל שניהם. אין לה חברים או חברות. גם ביחסה לגברים לא נראה כי היא מחפשת חבר לחיים או אהבה רומנטית. המשיכה המינית לדניאל היא משיכה בריאה של אישה צעירה ונורמלית אבל לא עולה מן הטקסט הזדקקות לגבר. יותר משהיא מתאהבת בו נראה כי היא חושקת בו. דבר שאי אפשר להגיד שאינו עולה בקנה אחד עם התפתחותה כחרשתא.
אך החירות שמחפשת אופיר בדמותה של חרשתא איננה לשכב עם גבר חמוד שפגשה, או לאכול משהו טעים שאן לו הכשר. היא מבקשת חירות מוחלטת, חירות שתשחרר אותה מכבלי החברה. עולם השדים כעולם שגם הגבולות בתחום המיני מטושטשים בו, הוא המקום הבלתי אפשרי אליו היא מבקשת להיות שייכת. בד בבד היא נשארת לכל אורך הספר בת האולפנה החסודה ששומרת נגיעה, שמזדעזעת כשגבר נכנס לדלת אמותיה (והם נכנסים לשם די הרבה). הניגוד הזה מייצר מתח חיובי בסיפור. וכמובן גם את התחושה העולה בכל פעם שדתיים עוסקים במיניות: הכל כל כך אסור עד שהוא כל הזמן נוכח. מרוב התעסקות בצורך להוציא את הסקס מהחיים אי אפשר להניח לו.
אגב, איננו יודעים כיצד אופיר נראית. לאורך כל הספר אין שום תיאור פיזי שלה. חוץ מפעם אחת בה מוזכרות העיניים האפורות הזאביות שלה (ב70% של הספר, קראתי אונליין) תיאור בעל כוח עצום, תיאור של טורפת. אם סברנו כי תיאורים פיזיים פשוט אינם מן העניין בספר זה, הרי שלגברים הפועלים לצד אופיר בספר יש דווקא פנים וגוף. הם נראים טוב, יש להם ריח טוב. אני מתעכב על כך כי עולה כאן עמדה אקטיבית ולא פסיבית, עמדה יותר לוקחת ופחות מכילה, עמדה שאיננה נשית מסורתית, עמדה פמיניסטית. אופיר מסתובבת לה בקיץ הדביק והלוהט של ישראל בבגדיה הארוכים והצנועים. לא נראה שהיא מתקלחת לאורך הספר ולו פעם אחת. היא מסתובבת בחברתם של גברים אטרקטיביים וכלל לא מעניין אותה איך השיער שלה נראה, אם החליפה בגדים, או בכלל איך היא נראית. כל הכבוד.
אך המסע הזה של אופיר הוא בסופו של דבר מסע בודד. גם הדמות שאמורה לסדר את הכל, שבה בוטחים, שמחזיקה ידע אמיתי - סבתא מרים, גם היא מכזיבה. המסע שלה הוא הלאה מהאמונה, הלאה מהמאמץ להיות ילדה טובה...אבל לאן? לאן הולכת אופיר? מתחילת הספר נמצאת אופיר בין העולמות, בין עולם השדים לעולם האנשים, בין העולם הדתי לחילוני. ותמיד לא מבינים אותה אף אחד לא יכול להבין ...תעלול ספרותי אבל כניראה גם אמת פנימית ביוגרפית.
אמרנו כבר שהאכזבה מהעולם הדתי לא צובעת את העולם החילוני בצבעים מפתים יותר. נראה שאופיר נאבקת לא רק בעולם השדים של הספר אלא גם בשדים שבתוכה. מרים בעצמה מגדירה זאת כך. דרמת נפש פסיכולוגית. במסע הזה אל עצמה העולם לא רק מבוקר אלא מתפרק. גם היא מתפרקת מאמונותיה. האם היא פונה מעולם סמכותני וברור לתהומות אפלה וריקנות? האם היא נעה ממחאה להבנה שהעולם אבסורדי וחסר משמעות?
"את הטירוף שאי אפשר לאלף, את האש שאי אפשר לכבות." אומר הורמיז לזקיטא. אלו המקומות שהגיבורה של הספר שואפת אלייהם ומפחדת להגיע אליהם. היא עוד לא שרה את השיר שלה. היא עוד לא בחרה. לא נראה שתחזור להיות בת אולפנה ולא ברור אם תמשיך בדרך שלא מנבאת טוב. השאלה אם לא נגסה עמוק מדי בפרי עץ הדעת כדי לראות שהאל הוא הדמיורג, והנחש הוא פרומתיאוס. האם תיהדף אל מחוזות השיגעון והנידוי ? או אולי תעלה כאלה, כמלכה של הבריאה.
