ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שני, 28 ביולי, 2025
ע"י סדן
ע"י סדן
כרגיל אצלי התחלתי את הספר הזה לגמרי באקראי, ונפלתי לישראל של פעם.
את אהרון מגד אני זוכר כבר לפני שנים, כשקראתי את "חדווה ואני" ההומוריסטי שלו ומאוד נהניתי ממנו!
אבל פה מדובר בז'אנר אחר, יותר עצוב ומהורהר...
הסיפור מתרחש בתקופה שלאחר מלחמת יום-כיפור שבה ישראל הייתה עדיין כביכול "אימפריה"
עדיין היא שלטה על סיני, אבל כבר החל התהליך של השלום עם מצריים וההתקפלות מחצי האי הענקי הזה.
מדובר פה באב אקדמאי-ישראלי, מרצה באוניברסיטה אמריקנית, שמקדים את שובו ארצה
בגלל שבנו נעלם. וכשהוא מגיע לישראל, הוא מיד יוצא לחפש אחריו דרומה לאילת ולסיני.
תוך כדי מסעו קורים לו דברים ואנו למדים עליו, על אישתו ועל שני בניו (שאחד מהם נהרג...)
אז ראשית, כמה עצוב לדעת שלאחר כל כך הרבה שנים שבהן נכתב הספר (סוף שנות השבעים של המאה הקודמת)
עדיין הביטחון והשכול אקטואליים ונשארים כאן איתנו...
מצד שני כפי שכבר רמזתי מדובר כאן ב"ישראל אחרת" שבה עדיין שלטו מפלגות השמאל והקיבוצים
ומהבחינה הזאת הספר מאוד התיישן ונעשה לא רלוונטי לדעתי, בייחוד בדגשים שהוא שם על ציונות ואהבת הארץ
לעומת הירידה והחיים הנוחים באמריקה...
הספר קריא, אבל נראה לי שהוא די "מתפזר" בעלילתו. יש עניינים שנשארים פתוחים והקורא נשאר בתהיה מה קרה שם בסופו של דבר...
לי הייתה הרגשה שלמגד פשוט נמאס להמשיך את הכתיבה בסיפור הזה והוא החליט לסיים אותו כאילו באמצע,
מה שמתקבל יפה בשירה, כשהקורא נותן פרשנות משלו למה שקרא זה עתה.
דווקא בפרוזה הייתי מצפה לדברים חדים וברורים יותר. בקיצור יצאתי עם הספר הזה ברגשות מעורבים.
10 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
סדן
(לפני חודשיים)
תודה רבה לכם על תגובותיכם המעניינות
עמיחי, מורי ו- OZIKO
|
|
|
oziko
(לפני חודשיים)
מעניין. מצאתי בספר הזה המון רגישות, שכבר מוכרת במגד, הספר היה לי קצת כבד אבל במובן הטוב שלו.
|
|
|
מורי
(לפני חודשיים)
פעמיים ניסיתי להתחיל ולא עניין אותי.
|
|
|
עמיחי
(לפני חודשיים)
לטעמי מדובר בספר נהדר, מהיפים והעצובים בספרי מגד.
אני לא חושב ש"התיישנות" של ספר קשורה לשינויים באקטואליה פוליטית וכד', הרי אין ספר שיכול לחמוק מכך, ודווקא גישתו האוהבת, החומלת והאיכפתית של מגד לתושבי הארץ הזאת אקטואלית תמיד. |
10 הקוראים שאהבו את הביקורת
