“***
"יש לי משחק נחמד שהמצאתי כשאך למדתי לקרוא. אני מדמה לעצמי כל לילה שהנני אחת הדמויות (הדמות החשובה ביותר) בספר שאני קוראת אותה שעה, ובמחשבה זו הולכת לישון.
כרגע אני אופליה - ואופליה נבונה ביותר! אני שומרת על מצב רוחו הטוב של המלט, ומלטפת אותו ונוזפת בו, ומזכירה לו לכרוך סודר על צוארו כשהוא מצונן. רפאתי אותו מן המרה השחורה כליל. המלך והמלכה מתו - תאונה בלב ים, אין צורך בהלויה, וכך המלט ואני שולטים בדנמרק באין־ מפריע. אירגנו את הממלכה להפליא. הוא מטפל בעיניני השלטון, ואני - בעיניני צדקה. זה עתה יסדתי כמה בתי יתומים משוכללים; אם אתה, או מישהו אחר מחבר הנאמנים, מעונין לבקר בהם – אראה לך אותם בעונג רב. סבורתני שאוכל לתת כמה עצות מועילות.
הוד מעלתך,
בקידת חן עמוקה הנני,
אופליה,
מלכת דנמרק"
(אבא ארך רגליים)
כמה הזדהתי עם ג'ודי כשקראתי את השורות האלה!
אמנם מעולם לא דימיתי לעצמי שאני דמות מספר, אך כמוה אהבתי לפני השינה לחשוב ולדמיין על הספרים שקראתי, להמציא להם המשכים או סופים אלטרנטיביים כשלא מצאו חן בעיני.
בניגוד לג'ודי, לא זכיתי מעולם ללמוד את שייקספיר, אבל כן נתקלתי בילדותי בספר סיפורי שייקספיר בעיבוד לילדים. רעיון מחריד, אני יודעת, אבל בהיותי ילדה קוראת-כל, קראתי גם אותו.
כמה נחרדתי והזדעזעתי מהסיפור "אילוף הסוררת"! כילדה שעוד לא נתקלה במושגים כמו שוביניזם או פמיניזם, בלי ידע על מעמדן של נשים לאורך ההיסטוריה, הסיפור היה בעיני צורם, עקום, עם סוף שהוא עוול משווע במקום הפי אנד.
באותם דמיונות לפני השינה, תכננתי נקמות מתוקות וסופים אלטרנטיביים ראויים בהרבה לסיפור העגום ההוא.
בכל זה נזכרתי כשקראתי את סופי הגדולה.
כי הספר הזה, במתכוון או שלא, מבצע תיקון מסויים לעוול ההוא.
את סופי עצמה לא ניתן לאלף, כפי שמסביר הסייס שלה:
"סר הוראס בעצמו לא יכול לעצור אותה, לא כשהיא דוהרת כמו שדה משחת! הרבה פעמים אמרתי לו שהיא צריכה אילוף, אבל הוא לא הקשיב, אפילו לא ניסה"
וטוב שכך, כי גורלו של כל מי שניסה לאורך הספר לא שפר עליו, אבל סופי עצמה דווקא מצליחה לחנך מחדש את הגברים בסביבתה שחושבים בטעות שאפשר להצר את צעדיה, לשלוט בה או ללמד אותה להתנהג בדרך שנראית להם נשית וראויה יותר.
***
טוב, ננסה לעשות את זה מסודר.
הספר, שיצא לאור בשנת 1950, הוא קומדיה רומנטית המתרחשת באנגליה במאה ה-19.
סופי התייתמה מאמה בגיל צעיר וגדלה עם אביה, סר הוראס, שגידל אותה בדרכים לא שגרתיות ועל כן היא גדלה להיות בחורה מאוד לא שגרתית.
כשאביה מבקש מאחותו לארח את בתו הקטנה ולנסות, באותה הזדמנות, למצוא לה שידוך ראוי, אין לה מושג מה מחכה לה.
סופי היא בחורה עצמאית בכל מובן, גם כלכלית וגם באורח המחשבה שלה.
היא ישירה, נטולת גינונים ואוהבת לעזור לאנשים סביבה, אבל לאו דווקא בדרכים שגרתיות כמו הקשבה והבעת אמפתיה, או הושטת מלחי הרחה, אם נתאים את עצמנו לתקופה.
אם צריך להפעיל אותם כמו בובות מריונטה כדי שיגיעו אל המנוחה והנחלה - סופי שם כדי לעשות את זה.
ומכיוון שסופי היא כזאת נשמה טובה ומלאת הכרת טובה לבני משפחתה היקרים כמובן שהיא מעוניינת לעזור להם לשפר את הנסיבות העגומות של חייהם ואת התסבוכות הרומנטיות שלהם וביניהן אירוסיו של צ'רלס, הבן הבכור השולט בבית ביד רמה, לבחורה חסודה, חמוצה וטורדנית, אהבתה של ססיליה, האחות השניה, למשורר עני ונטול אופק תעסוקתי וחובות ההימורים של האח השלישי, יוברט.
***
בביקורת של יעל הר על "המדריך לעלמה רודפת הממון" היא התלוננה על הסופרת ש"לא מכירה ולא מבינה מספיק את התקופה עליה היא כותבת, וכך יוצא ספר מביך, שעטנז בין המאה ה-18 לבין ההתנהגות של היום"
הסכמתי עם התלונה ההיא, אבל גם חשבתי לעצמי שאולי היה אפשר לסלוח על האנכרוניזם הזה, אם הספר היה מקיים חצי מהמחמאות שהוא קיבל בתור ספר "שנון" "שובב" "מענג" "מבדר" "משופע בדיאלוגים שנונים ובעקיצות ממולחות".
אישית, לא מצאתי בו שום דבר מכל הנ"ל. הוא היה ספר משמים על גיבורה משמימה שמחפשת שידוך עשיר כדי להציל את משפחתה ובסופו של דבר, הפלא ופלא, מצליחה להתאהב ולעורר אהבת אמת בלבו של בחור שהוא, הידד, גם אציל, גם עשיר וגם, ובכן, משמים בדיוק כמוה.
הדיאלוגים, העלילה, הכל היה משמים בספר הזה, שהיה אמור להיות קומדיה רומנטית אבל לא היתה בו ולו שורה קומית אחת.
את הדיאלוגים השנונים היה ניתן לזהות רק מפני שהמחברת הואילה בטובה לציין שדמות זו או אחרת חייכה או לא הצליחה לכבוש את צחוקה למשמע השנינות (הבלתי מזוהה על ידי הקורא).
והרומנטיקה? היא היתה שם, כנראה, כי היו שם גיבור וגיבורה שהתאהבו זה בזו, אבל מאחר והם והעלילה היו משמימים כל כך, ההפי אנד שלהם היה רומנטי כמו ההפי אנד של רואה חשבון שהצליח להוציא דוח מאזן מושלם בדיוק בזמן.
"סופי הגדולה" הצדיק את ההנחה שלי, שהומור וכתיבה טובה יכולים לחפות על חוסר דיוק היסטורי.
ההשוואה שעשו חלק מהמבקרים בין הסופרת של "המדריך לעלמה רודפת הממון" לג'ורג'ט הייר, מחברת "סופי הגדולה", עושה עוול גדול לאחרונה.
נכון, סופי היא דמות בדיונית שלא היתה יכולה להיות קיימת במאה ה-19 גם לא בשנות החמישים כשהספר יצא לאור, או בכלל, אי פעם.
היא פנטזיה, היא דמות גדולה מהחיים, היא מנווטת את גורלם של אנשים במומחיות של אלת גורל, לא לחינם אחד ממחזריה קורא לה בשם החיבה יונו, הלוא היא מלכת האלים.
אבל הרומן הזה הוא כל מה שקומדיה רומנטית אמורה להיות:
קודם כל, הוא באמת קומי. הוא משעשע. יש בו דיאלוגים שנונים באמת, כאלה שיעלו חיוך גם אצל הקורא, לא רק אצל הדמויות שמוכרחות לחייך כאשר הסופרת מצווה עליהן. יש בו גלריה של דמויות מוקצנות ומשעשעות: דודתה של סופי, הליידי אומברסלי החלושה, הלהוטה לרצות את כולם וזקוקה תכופות למלחי הרחה, מר פונהופ, המשורר הרחפן הנע מפה לשם בחולמנות ואינו מסוגל להתרכז בדבר מלבד היצירה הבאה שלו, הלורד ברומפורד העקשן וההיפוכונדר, יוג'יניה, ארוסתו הצדקנית של צ'רלס, המאמינה כי התאהבות היא פגם חברתי ומוסרי, המרקיזה סנסיה חובבת הממתקים והסייסטה, סר וינסנט הפלרטטן הבלתי נלאה, וכמובן בן הדוד צ'רלס, הנוקשה, שהפזרנות וחוסר האחריות של אביו הפכו אותו לאחראי על רווחת המשפחה וסופי הגדולה, בכל מובן שהוא, ועוד.
חוץ מזה, הוא רומנטי.
הדמויות המשעשעות האלו מעוררות עניין. היה אכפת לי מה יעלה בגורלן, כמו סופי, רציתי בטובתן ושמחתי בהפי אנד שלהן.
על חוסר הדיוק ההיסטורי שבדמותה של סופי ואופן פעולתה (ופעולתן של לא מעט מהדמויות האחרות, יש להודות) מפצה הייר בידע הכללי הרב שהיא מפגינה על התקופה, כמו סוגי הכירכרות השונים בהם מתניידות הדמויות או מחממי הידיים ועיטורי השיער שהנשים עוטות על עצמן.
כמובן, מאחר ואני עצמי די בורה בתקופה המדוברת, יתכן שכל אלו לא מעידים על דיוק היסטורי אלא מגיעים היישר מדמיונה הקודח של הסופרת.
אם לומר את האמת, הספר היה כיפי מספיק כדי שלא יהיה אכפת לי בכלל.”
