ביקורת ספרותית על סופי הגדולה מאת ג'ורג'ט הייר
ספר טוב

---

#
סופי היא צעירה בת 20, שגודלה במאה ה-19 על ידי אב הכי פריבילגי: הוא בעל תואר אצולה, עשיר, מדבר בישירות, חסר טקט באופן סופני. אה והוא דיפלומט הנודד בשליחות בריטניה למדינות שונות (איך מסתדר הדיבור הישיר והדיפלומטיה? להייר הפתרונים). אמה של סופי מתה למרבה הנוחות כשהיתה פעוטה, אביה לוקח אותה איתו למדינות אליהן נשלח. מהיותו אגואיסט מושלם הוא מלמד את בתו מלאכות שאינן מתאימות לאישה: היא רוכבת על סוסים נמרצים, נוהגת (במהירות!) כרכרת ספורט, בעלת הבנה פיננסית(!) ונכונות להיכנס לבד לבנק(!). יש לסופי צורך בלתי נשלט לעשות סדר בעולם. כשהיא נתקלת בבלגן שהוא פרי מזימות, שתלטנות, התנהגות בריונית כלפי חלשים, נעור בה הצורך לארגן מחדש את מערכות היחסים.

פה המקום להשוות את סופי לאֶמָה של ג'יין אוסטן. אֶמָה שבטוחה שהיא יודעת הכל, בעיקר מה טוב לאחרים. מכורה לזיווגים ומניפולציות, מארגנת לה את העולם כמו שנראה לה שהוא צריך להיות ואין בה גרם אחד של מודעות עצמית, שהיה מאפשר לה להתבונן - וגם לראות - את מה שעומד מול עיניה. ובכן אוסטן כתבה במאה ה-18. הייר כתבה כ 200 שנים אחריה, במחצית המאה העשרים. זה משנה לגמרי את זוויות הראייה ואת המיקוד. בעוד אֶמָה אינה מעלה בדעתה לחרוג מהכללים הנוהגים בתקופתה, סופי, הממוקמת במאה ה-19 אבל למעשה היא תוצר של המאה העשרים, מאתגרת את הכללים ומשנה את עולמה. בסופו של דבר שתי הנשים שהן דמויות סטיריאוטיפיות חוות את העולם בדרך דומה.

ברומן הזה מופיעות דמויות מוקצנות, כיאה לז'אנר בו נכתב. המשפחה מורכבת מאם רגשנית וחלושה, בן בכור נחוש ובעל פתיל קצר, בת יפהפייה, עוד כמה ילדים בשלל גילאים ובעיות, ארוסתו של הבן הבכור שהיא רכלנית ונודניקית עם כוונות רעות, משורר יפהפה ומעופף (כנראה רפרור ללורד ביירון), מרקיזה ספרדייה עשירה וישנונית, כמה מחזרים נלעגים לחלק מהנשים ברומן. רוב העיסוקים של הדמויות הם בנסיעות הלוך ושוב, למועדון, לפארק, למסיבה, המון רכילות האחד על השני בשיא הנימוס ומלוא הכוונה הרעה...
הייר משתמשת הרבה בהומור. אתנחתא קומית היא תיאור קצר של תלבושת. לא רק נשים, גם גברים לבשו מיני תלבושות שהיום יכולות רק להצחיק. יש לציין פה שהייר אינה כבולה לזמן בו נכתב סיפורה. היא מאזכרת בו פרטים שיקרו בעתיד, בדרך שובבה וחיננית.

המנוול הכי גדול בסיפור נרתע בגלל איומים ומחזיר את מה שלקח. האלימות הכי גדולה בסיפור היא טבח של תרנגולות חפות מפשע לצורך ארוחה של אורחים לא מוזמנים. סוף הסיפור הוא קרשצ'נדו של בלגן (לא) מאורגן שמסדר את כל הכאוס הקודם, כיאה לסוג זה של סיפורים הנסמך על מזימות, מטרות סמויות ואי הבנה.
כייף של אסקפיזם.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על סופי הגדולה