ביקורת ספרותית על מלכודת אוסלו מאת יובל בלומברג
ספר מעולה

---

אם ניחשת מהכותרת שיחס המחבר להסכמי אוסלו אינו אוהד אז ניחשת נכון. עם זאת, הספר פחות לעומתי ממה שציפיתי על פי הכותרת ועל פי סקירת העטיפה. בשני פרקים ארוכים, הוא סוקר את השתלשלות האירועים שבשנים הקריטיות 1993-1995 באופן די ענייני. ערפאת דרש..., פרס ניבא..., רבין תירץ..., קלינטון התפלא...

בשלב מסויים, כשראיתי כמה מעט הוא עוסק בפיגועי הטרור של אותן שנים, חשבתי שהוא דווקא מגזים בחתירתו לאובייקטיוויות. אמנם הוא מרמז להתגברות הפיגועים ודן בהשפעתם על דעת הקהל, אבל הוא עושה את זה בסיגנון די קר כמו היה כתב של הניו יורק טיימס. אבל הרושם היה זמני. בתום אותם פרקים של היסטוריה ליניארית הוא חוזר לפיגועים בפרק ("מלאכת המוות") מוקדש כולו לפיגועים.

קשה לי להגיד אם הספר מהווה סקירה ממצה ונכונה, כי זה הספר הראשון שאני קורא על תהליך אוסלו. אבל בגדול, הספר תואם את מה שאני זוכר מהעיתונים של אותה תקופה. וכמובן, הוא גם חידש לי.

לא הבנתי, בזמנו, שיצחק רבין פיקפק באוסלו לכל אורך הדרך, אבל נסחף כשהבין שאנשיו במפלגת העבודה (היינו, אלה שלא היו אנשיו של יריבו המר שמעון פרס) נסחפו בעצמם ולכן נחלש כוח עמידתו מול פרס במפלגה. עם זאת, רבין כבר היה מוכן, כפי שניתן להסיק מהתבטותו כאילו כוח עמידתו הנפשית של עם ישראל כבר אינו מה שהיה.

לא ידעתי כמה פעמים אש"ף הבטיח לתקן את אמנתו (זו השוללת שיש לנו קשר היסטורי לארץ, שוללת את היותנו עם בכלל, קוראת למאבק מזוין עד ל"שיחרור" כל הארץ וכו'). הספר מקדיש פרק רק לתמרונים סביב האמנה הזאת שתיקונה היה כה חשוב למסע השיכנוע של הממשלה מול העם. מה שכן זכרתי היה איך יום אחד ראיתי בכותרת הראשית של הניו יורק טיימס (מן הסתם כשאני על רכבת בדרכי לעבודה) שאש"ף ביטל את אמנתו. "כמה נפלא, סוף-סוף", חשבתי. אבל כשקראתי על הפרטים הבנתי שהאמנה לא בוטלה, לא בוטל אפילו סעיף ממנה. כל מה שקרה היה שרוב במועצה הלאומית הפלסטינית הצביע שיש לדון, מתישהו בעתיד, בשינויים לאמנה (מבלי להגיד אפילו איך או מה לשנות).

לא עקבתי, בזמנו, אחר התמרת התירוצים של תומכי התהליך. בהתחלה הבטיחו שלום וביטחון. אחר כך, כשהתברר שהטרור אינו דועך אלא מתגבר, התירוץ עבר להצבעה על שיפור היחסים עם ירדן ושיפור תדמיתינו באירופה. לדעת הסופר (וכאן הוא קצת בוגד באוביקטיוויות) המטרה האמיתית היתה לשים קץ למפעל ההתיישבות בעיו"ש.

לא ידעתי שהכנסת אישרה את אוסלו ברוב של רק 62 קולות, כששישה היו של ח"כים ערבים. (נראה שהכלל המקודש לפיו החלטות גדולות עושים רק בתמיכה רחבה בעם, עדיין לא היה בתוקף בימים ההם.)

יש פרק על רצח רבין, אבל אודה שדילגתי עליו. ידעתי מראש שזה יהיה סיפור בעל סיבוכים שמולם לא אצליח, בעניות דעתי, לעמוד. אבל למי שיש כוח, כדאי לדעת שיש פרק כזה.

שם מסתיים הסיפור, ב-1995. חלום ושיברו. אבל איזה חלום!
"ב־29 בינואר הגיעו פרס וערפאת לדאבוס. בכניסתם לאולם הדיונים אחזו השניים ידיים כחתן וכלה, פרס מדושן עונג וערפאת, לבוש מדי צבא, מחייך גם הוא מאוזן לאוזן."
מתי עוד נראה דבר כזה?

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על מלכודת אוסלו