מכירים את התחושה הזו כשאתם צופים בסרט ורואים את הדמות הראשית צועדת היישר לתוך תהום? אתם צועקים לה לעצור, מתפללים שתשנה כיוון, אבל היא ממשיכה כאילו עיוורת,בטוחה בעצמה, מתעקשת ליפול. עכשיו תעצמו עיניים ותבינו שזה לא סרט – זו המציאות. זו מלכודת אוסלו, רק עם השלכות הרות גורל, בממדים של מדינה שלמה.

לאורך כל הקריאה, השאלה שצרחה לי בראש הייתה אחת: איך מדינת ישראל בחרה, במודע ולמרות כל הסימנים, ללכת לה

אם ניחשת מהכותרת שיחס המחבר להסכמי אוסלו אינו אוהד אז ניחשת נכון. עם זאת, הספר פחות לעומתי ממה שציפיתי על פי הכותרת ועל פי סקירת העטיפה. בשני פרקים ארוכים, הוא סוקר את השתלשלות האירועים שבשנים הקריטיות 1993-1995 באופן די ענייני. ערפאת דרש..., פרס ניבא..., רבין תירץ..., קלינטון התפלא...

בשלב מסויים, כשראיתי כמה מעט הוא עוסק בפיגועי הטרור של אותן שנים, חשבתי שהוא דווקא מגזים בחתירתו לאובייקט