כשאמא שלי לימדה בכיתה את הסיפור הקצר "המחרוזת" מאת גי דה מופסן התלמידים שלה תמיד התעצבנו על הסוף הפתוח שלא מאפשר להם לדעת "אבל מה היה אחר כך". היא עשתה איתם תרגיל קטן שבו הם המציאו סופים פוטנציאליים לסיפור, ובדיון אחר כך בכיתה הבינו שזה בעצם לא כל כך משנה מה היה אחר כך, והנקודה הסוגרת את הסיפור היא הנקודה החשובה, אחריה כך או כך הדברים השתנו ולא ישובו על תיקונם. מאז עברו מים רבים בסן, וסופים - גם אם הם פתוחים וגם אם הם סגורים - יצאו מאופנת הסיפורים הקצרים. "אין פואנטה, תרקדו" אומר הכותב לקוראיו ומגיש להם חתיכת מציאות על פני כמה עשרות עמודים שהוא ממסגר בוחר ובוחר לקרוא להם בשם סיפור. לפעמים דמות אחת, לפעמים כמה דמויות שקשורות זו לזו, לפעמים יש התחלה ואמצע, לפעמים יש התמשכות אחרי הסוף. הכל עובד.
יצחק בר יוסף הוא סופר ישראלי, בן של סופר ישראלי אחר, יהושע בר יוסף. כישרון כתיבה לא בהכרח עובר בירושה, אבל מאוד נפוץ בשלולית הקטנה של הספרות העברית שיהיו סופרים בני משפחה של סופרים אחרים. אז אולי כן עובר בירושה, מה גם שאווירה בבית וקשרים אישיים לא יכולים להזיק. את הספר הזה לקחתי כהרגלי בספריית הרחוב המקומית והמידע שעל כריכתו האחורית הוא לקוני למדי "ארבעה סיפורי אהבה או ארבע וריאציות על האהבה כנושא ספרותי. דראמות אנושיות המעוצבות ברגישות ובהומור שנון.
ונוס היא אלת האהבה, היופי, התשוקה, המין, הפוריות, השגשוג והניצחון במיתולוגיה הרומית. חנות השיש הנמצאת ליד בית הקברות ומתפקדת כבית מלאכה למצבות מחליטה לפחות ענף צדדי של קישוטי גינה ושם רואה גיבור הסיפור פסל בדמותה של ונוס. גיבור הסיפור הוא שאול, אלמן מבוגר ואב לבן בוגר ונשוי. מבחינת שאול הפסח אינו ונוס, אלא פסל אישה ערומה, והוא בכלל בא לבקש הצעת מחיר לחידוש וניקוי המצבה של רותי אשתו המנוחה, ומוצא את עצמו מוציא יותר כסף ממה שתכנן, אבל מגיע למסקנה שפסל של אישה ערומה בחצר הבית שלו יעשה לו טוב. מצוך כך הוא מגיע למחשבות על אשתו, על דברים שרצתה ולא הספיקה, ועל הוצאות כספיות ששניהם חסכו מעצמם. הסיפור הזה, "ונוס", שעל שמו נקרא קובץ הסיפורים הוא הסיפור הסוגר את הספר והוא המהודק והלכיד מבין הארבעה.
שאר הסיפורים העוסקים ברווקה תל אביבית שחוזרת לבית ההורים לחג, בפקידת דואר רפת שכל שמגלה שהמנהל שלה גונב כספים מהקופה של הסניף, ובמורה להיסטוריה שנחוש לגלות פרטים על חיי האהבה והשידוך של אימו החרדית, היו פחות מדי "סיפורים" מבחינתי, דמויות נכנסו ויצאו בלי שקראו להם ובלי שהבנתי מה המוקד של הסיפור ואז הוא נגמר, כלומר הגיע דף השער של סיפור חדש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
