ביקורת ספרותית על מי שסוכתו נופלת מאת צבי בן מאיר
ספר טוב

---

למי שעוקב אחר ספרות מקומית קשה היה להתעלם מהספר הזה, שיצא לאור באפריל האחרון (2024), וכבר זכה בפרס ברנר לספר ביכורים ובכמה וכמה ביקורות אוהדות בעיתונות. במוקד הספר בחור מלב ליבה של הציונות הדתית, בִּינִי, והתמודדתו המורכבת והמיוסרת עם הנטייה המינית שלו, המכונה בציבור ממנו הגיבור מגיע "נטיות הפוכות".

כמו לא מעט ספרים, גם הספר הזה מתחיל מהסוף, מטקס הגירושין שלו מאסתר אשתו, ומשם הוא נע אחורה וקדימה בזמן, לילדותו של הגיבור, לישיבה התיכונית, לצבא, לשנות הנישואין ולתקופת הפגישות של ביני עם אסתר ועם עוד נערות אחרות, כשכל הזמן, ברקע, הסוד הגדול נמצא ומאיים לאיין את הכל. הסיפור מבוסס על סיפור חייו של הסופר, שכמו כל בחור דתי לאומי בגילו שואף להקים בית ומשפחה, ילדים ושולחן שבת, אלא שאצלו הגשמת החלום הטריוויאלי הזה היא מאוד לא פשוטה. הגשמת החלום, כך הוא יגלה תאמלל לא רק אותו, אלא גם את בת הזוג שלו, אסתר, שהיא החברה הכי טובה שלו, אבל היא חברה, היא לא בת זוג, היא לא אישה. באיחור מה הוא מבין שכל מה שהוא יצליח לבנות יהיה בית של אהבה אפלטונית שמיימית, וזה לא יכול לעבוד כאשר בת הזוג רוצה בסך הכל חיים של אהבה ארצית פשוטה וטבעית. "אף אשה, אף אשה בעולם לא רוצה שבעלה יתחנן ככה לאלוהים לפני שהיא חוזרת מטבילה כמו שמתחננים לנס. אף אשה לא רוצה להיות משימה" (עמ' 170).

כיום הסופר יצא מהארון, התגרש ועזב את הדת, אך, אני מוכרח לציין שהופתעתי לטובה מהכתיבה הלא מתריסה, הבוגרת והלא אגרסיבית. דווקא משום שהמשמעות החברתית שלו כבדת משקל, שהרי נוסף על מורכבותו הפרסונלית הוא נושא בחובו את המורכבות אולי הכי קשה ביחס ליהדות הדתית, חששתי לפני הקריאה שאני אתקל בכתיבה עוקצנית ודורסת, אולי אפילו כועסת ומאשימה. אז כן, יש בו גם מן הדברים הללו, אבל יש הרבה יותר מן החמלה והמבט הרך על הזוגיות הבלתי אפשרית הזו, ויש בו עומק פסיכולוגי וביטוי מעמיק ומדויק של רגשות ותחושות, והכתיבה מאוד רכה, אישית ואינטימית.

אחד הדברים שהטרידו אותי בספר שהוא מצד אחד מתיימר להיות ספרות של דרמה גדולה שמספרת סיפור, ומצד שני הכתיבה מרגישה קצת קרובה מידי לתיאור החיים האישיים של הכותב, הייתי אומר כמעט ממואר, שלא לומר מציצנות. כל מי שמכיר את העולם הציוני דתי מבפנים מיד מבין מהי "הישיבה בגבעתיים" ומיהו "הרב מיכה", זה לפעמים הרגיש שיש תערובת, אולי סמיכה מידי, של האישי והביוגרפי במעשה הכתיבה האובייקטיבי, כביכול. יכול להיות שבן מאיר מתייחס לזה בספר עצמו. באחד הדיאלוגים שלו ושל אסתר היא מספרת לו על קבוצת נשים בפייסבוק שמשתפות ומדברות על הכל: "מה יש, שאלתי. מה יש, אסתר שאלה. יש משהו, אמרתי. אסתר משכה כתף ונאנחה קצת ואמרה, זה מרתק להיחשף פתאום לחיים האינטימיים של זוגות אחרים. שתקתי. אסתר המשיכה, זה גם מרתק וגם מפחיד. מה מפחיד, שאלתי. אסתר הביטה בי ואמרה, מפחיד. מה, שאלתי שוב, מה מפחיד, אסתר. מפחיד לגלות את הפער, אמרה אסתר, את הפער בין מה שאנחנו חושבים שהוא רגיל ובין מה שרגיל באמת. מה זה באמת משנה, אמרתי, הרי מה שרגיל הוא מה שאנחנו אוהבים, מה שהתרגלנו. לא יודעת, אמרה אסתר, אולי אנחנו רגילים למשהו רע ונדמה לנו שזה נורמלי. שתקתי".
בן מאיר התייחס לכך גם באחד הראיונות: "יש בספר חשיפה, אבל ככל שעובר הזמן אני מרגיש שהסיפור הוא לא באמת אנחנו, שהוא לא באמת אני, זה לא ריאליטי. הספר מבוסס־על, ומתכתב עם החיים־של, אבל לא הכנסתי מצלמה לבית שלי. ציירתי ציור נורא אישי, כזה שחושף משהו על החיים האישיים שלי, אבל הוא לא אני".

אם צריך לסכם, אז גם אם יש פה ושם פגמים שנובעים מהכתיבה הבוסרית, עדיין מדובר בספרות טובה ואיכותית שנוגעת בנושא טעון עם הרבה כנות. בעולם שאותו מתאר הכותב הקושי הוא בלתי פתיר, ובין אם אתם מזדהים או לא, זה סיפור על כאב גדול. על החיים.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על מי שסוכתו נופלת