״החיים קצרים מדי בשביל ללכת סחור סחור. הקיום שלנו נמדד בדקות. בשניות. בפעימות לב. זמן הוא הנכס הכי יקר שלנו, כי אי אפשר לפצות על זמן שאבד. ברגע שהוא איננו... הוא איננו לנצח. וגם אנחנו.״

הספר מספר על אוליביה, סופרת מניו יורק, שספגה כמה אבדות אשר שברו את ליבה, וזה הכניס אותה למחסום כתיבה. בעקבות זאת, היא טסה לפריז בתקווה שתוכל לכתוב.
ועל ג'יימס, אמן שעושה דיוקנאות של אנשים הסובלים מאבל. הוא רואה בה את הכאב ומיד נמשך אליה.

לסיפור יש... כמה סיפורים. טוויסטים, בעצם, אשר גרמו לי להרגיש שקראתי מיליון סיפורים שונים - וזה גרם לי לסחרחורת.

הסיפור הראשון עוסק באוליביה, שנאבקת בצערה ומנסה להתמקד בכתיבה בפריז. החלק הזה היה פנטסטי.
עד הטוויסט הראשון בעלילה, הקריאה הייתה קריאה של חמישה כוכבים. נהניתי מאוד מהכימיה בין שתי הדמויות והסמאט היה נהדר.

ואז הסיפור מקבל את התפנית הראשונה.
ניחשתי את הסוד הגדול אומנם עוד לפני, כך שהטוויסט הזה לא כל כך הפתיע אותי, אך זה עדיין הרגיש שהעלילה פשוט משתנה ונותנת תחושה מוזרה של מתח לא מוצלח. לא אהבתי את זה. זה היה פשוט מיותר ומאכזב.

ואז היה עוד טוויסט. הטוויסט הזה היה עצוב ולא נעים לקריאה, אך בכל זאת המשכתי ועיכלתי את מה שקראתי. הרגשתי שכל הרומנטיקה המדהימה שהייתה פשוט הלכה לפח. לא אפרט מעבר מפני שאלו כבר יהיו ספוילרים.
ואז, כל מה שעיכלתי והשלמתי איתו פשוט התנפץ לחלוטין. כן, היה עוד טוויסט.
הטוויסט האחרון סוג של ״הציל״ את העלילה, אחרת הספר היה מקבל אפילו פחות מ-3 כוכבים.
ובכל זאת, הטוויסט האחרון הזה הרגיש לי כאילו הסופרת ניסתה בכוח לתת סוף טוב ולספק את הקוראים, זה היה כל כך מיותר.

לסיכום, הרגיש לי שהסופרת פשוט ניסתה להכניס כל כך הרבה טוויסטים בכוח, וזה פשוט שיגע אותי. הרגשתי כאילו שתיתי עד אובדן חושים וקמתי עם האנגאובר רציני.

כל כך רציתי לאהוב את הספר, בעיקר מפני שהביקורות שקראתי לפני היו טובות מאוד... אבל הספר השאיר אותי בעיקר כועסת, מבולבלת ומאוכזבת.

״את לא שחקנית, ילדה. את הבלרינה מזכוכית — או הסכין.״

לאחר מותה של אמה, אייברי התגוררה עם אחותה החורגת והחבר המניפולטיבי שלה. היא בחורה חכמה, אוהבת חידות ולמען האמת, ממש טובה בלפתור אותן. היא נאבקת על בסיס יומיומי בכדי לשרוד, ופותחת את הבוקר במשחק שחמט עם הומלס.

אל אייברי פונה גרייסון, ומגלה לה שחייבת להיות נוכחת בהקראת צוואתו של טוביאס הותרון, מילארדר זקן עם חיבה גדולה לחידות. אייברי חושבת שאולי הדברים ישתנו כאשר מגלה שהיא זו שיורשת את רוב הירושה של הזקן. אך זה הרבה יותר מסובך מכך.

אהבתו של טוביאס לחידות תופסת חלק גדול בירושה, ויש למצוא ולפתור רמזים רבים, על מנת שאייברי תקבל את מה שמגיע לה.

הרמזים היו נורא מעניינים ואהבתי לראות איך אייברי והבנים פותרים אותם.
הדמויות של אייברי והבנים היו מיוחדות ובלתי נשכחות. לכל אחד יש אישיות כל כך ייחודית ומסקרנת, איך הבנים היו מסתוריים, בין אם זה במה שאמרו או איך שהתנהגו. אייברי היא דמות כל כך חכמה ונחושה, אומנם אני חייבת להודות שלא התחברתי אליה כמו שחשבתי שאתחבר.

בנוגע לארבעת האחים, נאש, המבוגר ביותר, היה היחיד שהרגשתי שאפשר לסמוך עליו. כל השאר פשוט היו חשודים באופיים. ואז יש את גרייסון הקפדן, לא בטוחה למה, אך אליו הכי התחברתי. לא כי הוא בלונדיני, אני מבטיחה. אחריו יש ג׳יימסון, האח המסובך ביותר לדעתי, זה שחי על חידות ונושם אותן להנאתו. איתו הרגשתי סוג של אפלה, והוא מסתורי בצורה מעצבנת. והאחרון, זנדר. הוא הרגיש לי חסר דאגות כזה, יותר מדי חמוד, זה גרם לי לחשוד בו מעט. באמת הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד מהבנים. נראה מה יהיה איתם בהמשך.

בסופו של דבר, ספר טוב, עלילה מרתקת, חידות מעניינות ואחלה מסתורין.
ממליצה.

״היינו הזוג המושלם.
עד שנפגשנו.״

פאנק 57 הוא הספר הראשון של פנלופה שקראתי, ולומר את האמת, היא פיתחה לי ציפיות.
מישה וריאן הם החברים הכי טובים, אך מעולם לא נפגשו. כאשר היו קטנים, כל אחד בבית ספר אחר, המורה של מישה חשבה שריאן היא בן, והמורה של ריאן חשבה שמישה הוא בת - וכך מישה וריאן צוותו להיות חברים לעט. הם עלו על הטעות הזו מהר מאוד, אך זה לא גרם להם להפסיק את הקשר. להפך, הקשר הזה רק המשיך והמשיך, לאורך שנים, עד שפסק.

עברו שלושה חודשים, ומישה עדיין לא כתב לריאן בחזרה. היא זקוקה לו יותר מתמיד, וחוששת שמשהו אולי קרה לו. אך מעולם לא חשדה שהוא בקרבתה, והוא לא הילד שבו התאהבה מהמכתבים שכתב לה.

זה גם ספר הבריונות הראשון שקראתי, ומצאתי את עצמי נמשכת אל זה באופן בלתי מוסבר. נמשכתי אל הכעס התמידי, הרגש הבלתי מרוסן, אי השקט והכאב שמצליח לצבוע את הדמויות האלו בצורה כל כך חיה, כל כך נועזת. זה גרם לי לחזור אחורה בזמן ולמצוא את עצמי מרגישה את אותם הרגשות הללו.
יש ספרים שיכולים להפוך את חווית הקריאה לחוויה רגשית נורא עבור הקורא, שבה דמויות נשארות איתו הרבה גם לאחר שקרא את העמוד האחרון. זה אחד מהספרים האלו.
אהבתי פחות או יותר את כל מה שאי פעם קראתי מאת פנלופה דאגלס, אך זה הספר המועדף עליי בהחלט.

הרגשתי את ריאן ומישה - כל אחד בדרכו.
אף לא פעם אחת במהלך שבע השנים שבהם הם התכתבו, הם לא הבינו שזה כל כך קל להראות רק את החלקים של עצמם שהם רצו לחשוף. שכל כך קל להשמיט את האמת המרה.
וזה מה שמישה מבין לפתע, כאשר הוא מוצא את עצמו מול החברה הכי טובה שלו בפעם הראשונה במציאות.
במקום הנערה שהייתה המוזה שלו למוזיקה - הוא מוצא את הילדה הפופולרית והרעה, שיודעת רק לדרוך על אחרים ולהגן על עצמה. וככל שהוא לומד להכיר אותה יותר, כל מה שהוא אי פעם חש כלפיה, דועך.
הילדה המגעילה והרדודה שעומדת מולו היא אכזבה.

מישה בעצם מציג את עצמו כמייסון, בחור עם זהות בדויה לחלוטין, וכך ריאן לא באמת יכולה לדעת במי מדובר. כל מה שהיא יודעת זה שיש בחור חדש בבית ספרה, שאינו מעריץ אותה. מה הוא רוצה ממנה? למה שונא אותה כל כך? בזה היא לא בטוחה.

במשחק של חתול ועכבר, מישה וריאן מתעמתים זה עם זה מדי יום, משפילים זה את זה ויורדים אחד על השנייה ללא הפסקה. אך עם כל עימות, כך גם המשיכה שלהם מתגברת.
ביקשתם את הטרופ מאויבים לאוהבים, שבאמת מרגישים בספר את השנאה והמשיכה בד בבד? אז פה תקבלו את זה.

אני בטוחה שאמצא את עצמי קוראת את הספר הזה שוב בעתיד.

״יקירתי, אם אני הלילה האפל, את הכוכבים.״

כבר זמן מה שאני רוצה להתחיל לקרוא את סדרת הספרים הזו. אהבתי את הרעיון של הריטלינג, לקיחת אגדה מוכרת ולעבוד עליה מחדש ולספר סיפור שונה, אך עדיין דומה. אמילי מקינטייר עשתה זאת מעולה, אפילו צחקתי מכמה מהרעיונות שלה, כמו חברת התעופה של פיטר, ״אבקת הפיות״ וכו׳. נהניתי מאוד לחוות את הנוסטלגיה לאחד מסיפורי האגדות האהובים עליי.

ג׳יימס ״הוק״ ברי פרח בעולם הפשע. הוא היה בעמדת כוח בה כולם הכירו אותו ואף פחדו ממנו.
אך הוא בעיקר התעניין בדבר אחד - נקמה.
במקרה האדם בו הוא רוצה לנקום היה אביה של הבחורה המתוקה ונדי.

ונדי היא סיפור אחר לגמרי.
היא חיה את חייה בבית עשיר ועם המון כסף, עם אחיה האהוב. אך את אהבתו של אביה היא הפסיקה לקבל. הוא כמעט לא היה בסביבה, העדיף להיות בעבודה והיא רק רצתה שהכל יחזור לקדמותו.

לספר יש טוויסט מעולה, שהפך את קרביי, האיץ את קצב פעימות ליבי ועצר את נשימתי. כל מה שרציתי זה שהכל פשוט יסתדר.
ולבסוף זה קרה.
הוק מצא את עצמו דואג למישהי למרות הרצון הגדול שלו לנקמה. וונדי סוף כל סוף התחילה לחיות את חייה.
ממליצה בהחלט.

״מרגע זה את שייכת לי. אף גבר אחר לא ייגע בך. אם מישהו יעשה את זה... אני מכיר שבעים ותשע דרכים להרוג אדם, ואני יכול לגרום לשבעים מתוכן להיראות כמו תאונה. מובן?״

אם יכולתי לקרוא את הספר הזה שוב בפעם הראשונה למשך שארית חיי, הייתי בחורה מאושרת.
הספר הזה היה כמה רמות מעל, אהבתי אותו הרבה יותר מאת הספר הראשון, זו הייתה פשוט קריאה טובה.
שמעתי שהספר הזה היה האהוב על אנשים רבים מתוך כל ספרי הסדרה, ואפשר להבין למה.

אנה האנג פשוט יודעת לייצר גברים.
הייתי רוצה ריס לארסן בחיי.
מברידג׳ט אני הוקסמתי ובריס התאהבתי.
המתח וסיפור האהבה שנבנה ביניהם במהלך הספר היה מטריף. הכימיה בין שתי הדמויות האלו היה הכל.
התמכרתי לעובדה שריס לא עשה שום דבר רע לאורך כל הספר, כמו שהבנתי ששאר הגברים בסדרה עשו. ריס פשוט היה מדהים, מתוק ונאמן. כמו שכל גבר צריך להיות.
הספר פשוט הרגיש לי כאילו נוצר כאגדה שהפכה למשהו מיני וסוחף.
רציתי עוד, אך הבנתי שזה ככל הנראה יהיה קצת מוגזם. לכן לדעתי הסיפור הזה נכתב בדיוק בצורה ובאורך הנכונים.
ממליצה.

4.5/5 כוכבים.
״היא שלי, ואני שלה, ומה שיש בינינו לעולם לא יישבר.״

ראשית, אני חייבת להבהיר משהו.
לא הזוג הוא שקיבל ממני דירוג גבוה, אלא הספר עצמו.
זה נכון שהזוגיות היא חלק בלתי נפרד מהעלילה, אך הספר הזה היה יוצא דופן.
שנאתי את הזוגיות, אך אהבתי נורא את הספר.
מה אני אגיד? זה נכון שמדובר רק בספר, אך גם לזוגיות רעילה בספרים יש גבולות מבחינתי. והזוגיות בין אריקה ומייקל הייתה רעילה.
מה שכן, זה הוסיף לעלילה בצורה יוצאת דופן.

אריקה היא בחורה הרגילה לכך שעושים בשבילה הכל, ועמוק בתוכה היא רוצה להיות חופשיה, לבחור את הבחירות שלה ולהיות עצמאית. בשביל להשיג זאת היא עוברת לעיר אחרת, להתחיל חיים חדשים ועצמאים.
אך מתברר שבאותו בניין גר אותו בחור בו היא מאוהבת עוד מילדותה.
אותו בחור, מייקל, מוכן לעשות לא מעט בשביל לנקום על מה שעשתה לפני כמה שנים, לו ולחבריו.

הספר היה אפל, ואפילו קצת מכביד. לקחו לי שישה ימים לסיים את הספר, מפני שהייתי צריכה לעשות הפסקות בין הקריאות. אך יודעים מה? עצם העובדה שהכביד עליי כל כך ובד בבד ריתק אותי, מעיד על כך שזהו ספר יוצא דופן. כזה שנכנס עמוק לתוך הלב והנשמה. ספר בלתי נשכח.

נהניתי מכל רגע, ממליצה לקרוא.
אני מקווה נורא שהזוגות הבאים בסדרה לא יהיו רעילים.

3.5/5 כוכבים.
״תיתני למישהו אחר לגעת בך, ג'ולס, ותגלי שאני יכול בקלות לקחת חיים של מישהו ממש כמו שאני יכול להציל אותם.״

מפני שנורא נהניתי משני הספרים הראשונים בסדרה, בעיקר ממשחקים מעוותים, התרגשתי ממש לקרוא את הספר הזה, במיוחד כי הטרופ שלו הוא מאויבים לאוהבים, שזה הטרופ האהוב עליי.

ג'וש צ'ן, אחיה של אווה, שהכרנו עוד משני הספרים הראשונים הוא דמות מעניינת נורא. הוא שנון, מצחיק ומעלה חיוך על הפנים. אך בספר הזה אנחנו נוטים להכיר צד יותר רציני שלו. רוחות העבר רודפות אותו והוא צריך להתמודד עם דברים שקרו בספר הראשון.
ויש לנו גם את ג'ולס, חברתה הטובה של אווה. אם חשבתם שהיא שטחית בספרים הראשונים, אז טעיתם בגדול. יש יותר עומק לדמות שלה וזה ניכר בספר הזה. אנחנו לומדים יותר על העבר שלה ועל דרך ההתמודדות שלה איתו.

הספר היה טוב בהתחלה, אך לאחר שהם נכנסו לעניין הסידור שלהם, הכל הפך להיות כל כך צפוי. כאילו ניתן היה לנחש מתי ואיך הם יתקרבו ומה יקרה ביניהם.
הבעיה הכי גדולה שלי עם הספר הייתה אורכו. הוא ארוך מדי בשביל הסיפור של ג׳ולס וג׳וש לדעתי. נמרח וחופר. חיכיתי להגיע לסוף.
אך בסופו של דבר, כן נהניתי לקרוא את הספר, פשוט זה לא הספר האהוב עליי בסדרה הזו.

יש לו לב של קרח, אבל למענה הוא מוכן לשרוף את העולם.
בסך הכל, נהניתי מהספר. אהבתי את הכתיבה, היא סוחפת ולא נמרחת.
ההתחלה הייתה ממש טובה, האמצע היה בסדר, אך מהסוף אני קצת התאכזבתי.
זה הרגיש לי כאילו סוף הסיפור הגיע מהר מדי והכל נפתר מהר מדי.
את אווה אהבתי יותר מאלכס, בדרך כלל אני מתחברת לזכרי אלפא, אך באלכס וולקוב היה משהו שטיפה עיצבן אותי. זה שהיה "כל יכול" הרגיש לי סוריאליסטי.
בסך הכל הם היו זוג מהמם, הפכים מוחלטים, חוץ מעברם הכואב.
אני אוהבת כאשר מכניסים לספר בעיות וקשיים נפשיים, זה מאוד מוסיף לעלילה.
בסה"כ חמוד מאוד, ממליצה למי שמתחבר לז'אנר.

״קראתי פעם שאנחנו מתבגרים עם הפגיעות, לא עם השנים. אם זה באמת כך, אני כבר יצאתי לגמלאות מבחינה רגשית.״

לספר הזה הייפ מאוד גדול, ורציתי סוף כל סוף להבין על מה הוא.
להיות כנה, ההתחלה הייתה מעניינת, אך ככל שאני מעבירה דפים, זה קצת נמרח. אני יכולה לסבול בעירה איטית, וזה דווקא יכול להיות מעניין, אך מקווה שלא יהיה מוגזם בהמשך.
כן, היו שם ניצוצות בין הזוג, כן, הייתה לזוג כימיה - וזה מה שהשאיר אותי מרותקת לדפים.
את הספר קראתי בפחות מ-24 שעות. 500 עמודים. זה דבר שלא קרה לי מאז שהייתי בת 16.
הוא זורם, הכתיבה קלילה וחמודה.
את שאנון היה מאוד קל לאהוב, לא רק בגלל האקע האכזר, אלא בעיקר בזכות האופי העדין והמתוק. האתגרים והכאב שהילדה הזו עוברת, ובכללי, משפחתה, הם קשים לעיכול.
יש דמות אחת שאהבתי יותר מכולם, אומנם לא הדמות הראשית, אך נהניתי מכל רגע איתו, הוא הפך את הספר להרבה יותר טוב. אתם בטח כבר יודעים על מי מדובר, ואני מאושרת לגלות שיש עליו כבר ספר משלו.
האם אני ממליצה? בהחלט.
בעיקר למי שאוהב ספרי תיכון חמודים, עם בעירה איטית בין הזוג.
מזהירה מראש שזה לא קליל כמו שזה נשמע, אומנם הכתיבה קלילה אך העלילה והסיפור של הדמות הראשית רחוקה מלהיות קלילה.