פרק 1:
אריקה
הוא לא יהיה כאן.
לא תהיה לו סיבה להופיע במסיבת הפרידה מאחיו, מפני שהם לא יכולים לסבול זה את זה, אז...
לא, הוא לא יהיה כאן.
הפשלתי את שרוולי הסוודר הדק שלי, מיהרתי להיכנס מבעד לדלת הכניסה של בית קריסט, וחלפתי בחופזה על פני המבואה כשפניי היישר אל המדרגות.
מזווית עיני ראיתי את רב המשרתים מגיע מעבר לפינה, אבל לא עצרתי.
״מיס פיין!״ הוא קרא אחריי. "את מאחרת."
״כן, אני יודעת.״
״גברת קריסט חיפשה אותך,״ הוא אמר בהדגשה.
הרמתי את הגבות שלי ועצרתי, מסתובבת כדי להביט בו מעבר למעקה.
״לא נכון.״ בחנתי אותו בתדהמה מעושה.
הוא צמצם את שפתיו, כעוס. ״כמו שאת רואה, היא שלחה אותי לחפש אותך.״
חייכתי אליו ונשענתי על המעקה, שותלת על מצחו נשיקה מהירה.
״אז כמו שאתה רואה, אני כאן,״ הרגעתי אותו. ״עכשיו אתה יכול לחזור לעיסוקים החשובים שלך.״
הסתובבתי והמשכתי לעלות במדרגות, שומעת את המוזיקה השקטה המגיעה מהמסיבה הנערכת במרפסת.
למען האמת, התקשיתי מאוד להאמין שדליה קריסט, חברתה הטובה ביותר של אימי והמטריארכית של ת׳אנדר ביי, הקהילה הקטנה שלנו בחוף המזרחי, מבזבזת את זמנה היקר בחיפוש אחריי באופן פעיל.
״השמלה שלך על המיטה שלך!״ הוא קרא אחריי כשהקפתי את הפינה.
נשפתי אוויר תוך כדי אנחה מיוסרת והמשכתי במסדרון האפלולי, רוטנת בלחישה, ״תודה, אדוארד.״
לא נזקקתי לשמלה חדשה. היו לי כמה וכמה שמלות שלבשתי פעם אחת בלבד, ובגיל תשע־עשרה יכולתי, ללא ספק, לבחור בגדים ללא עזרה. לא שהוא היה כאן כדי לחזות בזה בכל מקרה, ואם כן, הוא לא היה מסתכל עליי.
לא. עליי להיות אסירת תודה. גברת קריסט חשבה עליי, והיה נחמד מצידה לוודא שיש לי מה ללבוש.
שכבה דקיקה של חול כיסתה את רגליי וכפות רגליי. הושטתי את ידי ולפַתִּי את קצות מכנסי הג׳ינס הקצרים והרפויים כדי לבדוק עד כמה בדיוק נרטבתי בחוף. האם אזדקק למקלחת?
לא, גם ככה אני כבר מאחרת. לעזאזל עם זה.
כשנכנסתי לחדר שלי — זה שמשפחת קריסט סיפקה לי כשהגעתי לשהות של לילה — ראיתי שמלת קוקטייל סקסית לבנה מונחת על המיטה ומייד התחלתי להתפשט.
כתפיות הספגטי הדקיקות כמעט לא הצליחו להחזיק את שדיי, אבל השמלה התאימה לי באופן מושלם. היא נצמדה לגופי והעניקה לעורי גוון כהה יותר מכפי שהיה לו.
לגברת קריסט היה טעם מדהים, ואחרי הכול, ללא ספק טוב היה שהיא קנתה לי את השמלה. הייתי טרודה מדי בהכנות לקראת העזיבה לקולג׳ מחר מכדי להתעסק במה אלבש הערב.
מיהרתי לחדר האמבטיה, שטפתי את שוקיי וכפות רגליי מהחול שדבק בהן בטיול שלי, מיהרתי להבריש את שיערי הבלונדיני הארוך וצבעתי את שפתיי בליפ־גלוס. חזרתי לחדר השינה, הרמתי את נעלי העקב בעלות הרצועות בצבע החול שהיא השאירה לצד השמלה, חזרתי בריצה אל המסדרון וירדתי במדרגות.
עוד שתים־עשרה שעות.
ליבי הלם חזק יותר כשחלפתי בריצה על פני המבואה ואל ירכתי הבית. בשעה זו מחר אהיה לגמרי לבד — בלי אימא, בלי משפחת קריסט, בלי זיכרונות...
ויותר מכול, אני לא אצטרך לתהות, לקוות או לחשוש שאראה אותו. או להיטלטל בין הִתְעַלות לייאוש כשאראה אותו. לאאא. אני אוכל להושיט את זרועותיי קדימה ולהסתחרר סביב עצמי בלי לגעת באף אחד שאני מכירה. חום הציף את חזי ולא ידעתי אם הוא תולדה של פחד או התרגשות, אבל הייתי מוכנה.
מוכנה להשאיר הכול מאחור. לפחות לזמן קצר.
פניתי ימינה, עקפתי את המטבחים — אחד לשימוש יומיומי ואחד צמוד לו ששימש לשירותי קייטרינג — ופניתי לעבר חדר השמש בקצה הבית הגדול. פתחתי את הדלתות הכפולות ונכנסתי לחדר הגן הענק בעל רצפת הקרמיקה, שקירותיו ותקרתו עשויים רק זכוכית, ומייד הרגשתי עלייה בטמפרטורה. החום הלח והסמיך נספג בבד השמלה שלי, גורם לה להתמוסס לתוך גופי.
עצים נישאו מעליי ומסביבי בחדר השקט והאפל, שהיה מואר רק באור הלבנה הנמזג דרך החלונות ממעל. שאפתי לתוכי את ריחם המתוק של הדקלים, הסחלבים, החבצלות, הסיגליות וההיביסקוס, שהזכירו לי את ארון הבגדים של אימי ואת כל הבשמים שלה ממעיליה וצעיפיה שהתלכדו יחד בחלל אחד.
הסתובבתי שמאלה, עצרתי מול דלתות הזכוכית שהובילו למרפסת ונעלתי את נעלי העקב בעודי מתבוננת בקהל.
שתים־עשרה שעות.
ואז הזדקפתי, הושטתי את ידי, אחזתי בקווצת שיער והעברתי אותה מעל כתפי כדי שתכסה את הצד השמאלי של צווארי. שלא כמו אחיו, נוכחותו של טרוור כאן הערב לא הייתה מוטלת בספק, והוא לא אהב לראות את הצלקת שלי.
״גבירתי?״ אמר מלצר כשניגש אליי ומגש בידו.
חייכתי ולקחתי כוס גבוהה, יודעת שיש בה טום קולינס. ״תודה רבה.״
המשקה הצהבהב היה חביב על מר וגברת קריסט, כך שהם התעקשו שהמלצרים יגישו אותו.
המלצר נעלם, נע לעבר אורחים רבים אחרים, אבל אני נותרתי נטועה במקומי, מניחה לעיניי לנדוד על פני המסיבה.
עלים רחשו על ענפיהם, הרוח החרישית עדיין החזיקה בשרידים של להט היום, ואני בחנתי את הקהל, כולם לבושים בשמלות קוקטייל פשוטות וז׳קטים.
כל כך מושלם. כל כך נקי.
התאורה על העצים והמלצרים באפודות הלבנות שלהם. הבריכה הכחולה כבדולח עם הנרות הצפים בה. התכשיטים המנצנצים, טבעות ושרשראות הנשים שלכדו את האור.
הכול היה מהוקצע כל כך, וכאשר הבטתי לכאן ולכאן על פני כל המבוגרים והמשפחות שאיתם גדלתי, כספם ובגדי המעצבים שלהם, נדמה היה לי לא פעם כאילו מישהו מורח שכבת צבע בניסיון להסתיר פיסת עץ מרקיב. מעשים אפלים ותפוחים רקובים לא מעטים, אבל למי אכפת אם הבית מתפורר כל עוד הוא נראה טוב, נכון?
ריח האוכל עמד באוויר, מלווה במוזיקה חרישית של רביעיית מיתרים, ואני תהיתי אם אוכל למצוא את גברת קריסט כדי לבשר לה שהגעתי או למצוא את טרוור, שכן המסיבה, אחרי הכול, נערכה לכבודו.
אבל במקום זאת הידקתי את אצבעותיי סביב הכוס שלי, והדופק שלי הואץ כשניסיתי להתנגד לדחף לעשות בדיוק את מה שרציתי לעשות. מה שתמיד רציתי לעשות.
לחפש אותו.
אבל לא, הוא לא יהיה כאן. רוב הסיכויים שהוא לא יהיה כאן.
הוא עשוי להיות כאן.
ליבי החל להלום בחוזקה, וצווארי התלהט. עיניי שוטטו בניגוד לרצוני. הן נעו על פני החדר והפרצופים, מחפשות...
מייקל.
לא ראיתי אותו חודשים, אבל המשיכה הייתה בכל מקום, בעיקר בת׳אנדר ביי. בתמונות שאימו הניחה בכל רחבי הבית, בריחו שנדד מחדרו הישן אל המסדרון...
הוא עשוי להיות כאן.
״ריקה.״
מצמצתי, הטיתי את ראשי שמאלה כששמעתי את טרוור קורא בשמי.
הוא הגיח מתוך הקהל, שיערו הבלונדיני גזוז קצר מאוד, עיניו הכחולות־כהות מביעות קוצר רוח, וצעדו נחרץ. ״היי, בייבי. כבר התחלתי לחשוב שלא תבואי.״
היססתי. הרגשתי שבטני מתכווצת. ואז אילצתי את עצמי לחייך כשהוא ניגש אליי בפתח חדר השמש.
שתים עשרה שעות.
הוא הניח את ידו על הצד הימני של צווארי — אף פעם לא על הצד השמאלי — וליטף את לחיי באגודלו, גופו צמוד אליי.
הסבתי את ראשי ונעתי בחוסר נוחות. ״טרוור —״
״לא ידעתי מה אעשה אם לא תבואי הערב,״ הוא קטע אותי. ״אזרוק חלוקי נחל על החלון שלך, אשיר לך סרנדות, אולי אביא לך פרחים, ממתקים, מכונית חדשה...״
״יש לי מכונית חדשה.״
״התכוונתי למכונית אמיתית.״ הוא סוף־סוף חייך.
גלגלתי את עיניי והשתחררתי מאחיזתו. לפחות הוא שוב מתבדח איתי, גם אם רק כדי לרדת על הטסלה החדשה שלי. נראה שמכוניות חשמליות אינן מכוניות אמיתיות, אבל בסדר, אני אספוג את העקיצה הזאת אם זה אומר שהוא סוף־סוף התגבר על העובדה, שהוא גרם לי להרגיש חרא ביחס לכול השאר.
טרוור קריסט ואני חברים מיום שנולדנו, הלכנו יחד לבית הספר כל החיים, והורינו תמיד השליכו אותנו זה לזרועות זו כאילו שמערכת יחסים בינינו היא דבר בלתי נמנע. ובשנה שעברה פשוט נכנעתי לזה.
יצאנו במשך כמעט כל השנה הראשונה שלנו בקולג׳, למדנו יחד בבראון — או למעשה, אני נרשמתי לבראון, והוא בא בעקבותיי — אבל זה נגמר במאי.
בעצם אני גמרתי עם זה במאי.
זו הייתה אשמתי שלא אהבתי אותו. זו הייתה אשמתי שלא רציתי לתת לזה עוד זמן. זו הייתה אשמתי שהחלטתי לעבור ללמוד בעיר שאליה הוא לא יבוא בעקבותיי.
זו הייתה גם אשמתי שהוא נכנע לדרישתו של אביו לעבור לשם גם כן, ולבסוף ללמוד באנאפוליס, וזו הייתה אשמתי שאני פוגעת במרקם המשפחתי שלנו.
זו הייתה אשמתי שנזקקתי לאוויר לנשימה.
פלטתי אוויר, ואילצתי את שריריי להירגע. שתיים־עשרה שעות.
טרוור חייך אליי ועיניו התלהטו כשאחז בידי והוביל אותי לתוך חדר השמש. הוא משך אותי מאחורי הזכוכית, הצמיד אותי אל אגנו ולחש באוזני, ״את נראית נפלא.״
אבל אני שוב התרחקתי ויצרתי בינינו פער של כמה סנטימטרים. ״גם אתה נראה טוב.״
הוא נראה כמו אביו, עם שיערו הבלונדיני בצבע החול, הלסת הצרה ואותו חיוך שיכול להפוך כל אדם לחומר בידו. הוא גם התלבש כמו מר קריסט, ונראה מלוטש בחליפה בצבע כחול כהה, חולצה לבנה ועניבה כסופה. מושלם כל כך. טרוור עשה כל דבר בלי לצאת מהקווים.
״אני לא רוצה שתיסעי למרידיאן סיטי,״ הוא אמר, מצמצם את עיניו לעברי. ״לא יהיה לך שם אף אחד, ריקה. בבראון, לפחות הייתי איתך, ונואה היה במרחק של פחות משעה בבוסטון. היו לך חברים שהיו קרובים אלייך.״
כן. קרובים אליי.
ובדיוק בגלל זה הייתי צריכה משהו אחר. מעולם לא נאלצתי לעזוב את הביטחון שהעניקו לי האנשים שסביבי. תמיד היה מישהו — הוריי, טרוור, חברי נואה — שירימו אותי כשנפלתי. גם כאשר יצאתי לקולג׳ וויתרתי על חיי הנוחות עם אימי ומשפחת קריסט, טרוור עדיין היה איתי. ולא רק זה, אלא שחברים מהתיכון למדו באוניברסיטאות סמוכות. כאילו ששום דבר לא השתנה.
רציתי לעשות קצת בלגנים. רציתי להירטב בגשם, למצוא משהו שיגרום ללב שלי לדפוק מהתרגשות, ורציתי לדעת איך זה כשאין במי להיאחז בעת צרה.
ניסיתי להסביר לו את זה, אבל בכל פעם שפציתי את פי, לא הצלחתי למצוא את המילים. זה תמיד נשמע אנוכי וכפוי טובה, אבל עמוק בפנים...
רציתי לדעת שיש לי את זה. רציתי לדעת אם אני מסוגלת לעמוד על רגליי בלי ההגנה שמספק לי שם המשפחה שלי, בלי התמיכה של אחרים שעומדים מאחוריי, בלי הריחוף המתמיד של טרוור מעליי. אם אעבור לעיר חדשה, עם אנשים חדשים שאינם מכירים את משפחתי, הם ישימו עליי בכלל? יחבבו אותי בכלל?
לא הייתי מרוצה מבראון או מטרוור, ואף שההחלטה לעבור הייתה קשה ומאכזבת לסובבים אותי, זה מה שרציתי.
להיות אדם לעצמי.
ליבי פרפר כשזכרתי את המילים שאמר לי אחיו של טרוור. התקשיתי לחכות. עוד שתים־עשרה שעות...
״מצד שני, כנראה שזה לא באמת נכון, לא?״ הוא שאל ובקולו הייתה נימת האשמה. ״מייקל משחק בקבוצת סטורם, אז הוא יהיה קרוב אלייך עכשיו.״
השפלתי את עיניי ונשמתי עמוק בזמן שהנחתי את המשקה שלי. ״אני בספק אם איתקל בו לעיתים קרובות, כשמדובר באוכלוסייה של יותר משני מיליון אנשים.״
״אלא אם תחפשי אותו.״
שילבתי את זרועותיי על חזי, נעצתי את עיניי בעיניו של טרוור וסירבתי להניח לו לגרור אותי לשיחה הזו.
מייקל קריסט היה אחיו של טרוור. קצת מבוגר יותר, קצת גבוה יותר, והרבה יותר מפחיד. הם לא דמו זה לזה בכלל, והם שנאו זה את זה. קנאתו של טרוור באחיו הייתה שם מאז שזכרתי את עצמי.
מייקל סיים את לימודיו באוניברסיטת וסטגייט, ונחטף על ידי האן־בי־איי כמעט מייד אחר כך. הוא שיחק בקבוצת סטורם במרידיאן סיטי, אחת מקבוצות העילית של האן־בי־איי, אז כן, אני אכיר אדם אחד בעיר.
אבל זה ממש יועיל לי. מייקל בקושי הסתכל עליי, וכשכבר דיבר איתי, זה היה כאילו הוא מדבר לכלב. לא תכננתי להיפגש איתו.
לא, אני את הלקח שלי למדתי לפני המון זמן.
בכל מקרה, להיותי במרידיאן סיטי לא היה שום קשר למייקל. העיר הרבה יותר קרובה הביתה, כך שאוכל לבקר את אימי לעיתים קרובות יותר, אבל היא הייתה גם מקום שאליו טרוור לעולם לא ילך. הוא שנא ערים גדולות, והוא תיעב את אחיו אפילו יותר.
״אני מצטער,״ אמר טרוור בקול עדין יותר. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו, מחליק את ידו שוב סביב עורפי. ״אני פשוט אוהב אותך ושונא את זה. אנחנו צריכים להיות יחד, ריקה. נועדנו להיות יחד תמיד.״
אנחנו? לא.
טרוור לא גרם ללב שלי לפעום חזק כל כך עד שהרגשתי כאילו אני על גלגל ענק בלונה פארק. הוא לא הופיע בחלומותיי, והוא לא היה האדם הראשון שחשבתי עליו מייד כשהתעוררתי בבוקר.
הוא לא רדף את מחשבותיי.
תחבתי את שיערי מאחורי אוזני והבחנתי שמבטו נע לרגע קצר אל צווארי. הוא מיהר להסיט את עיניו כאילו לא ראה את זה. אני מניחה שהצלקת פגמה בשלמות שלי.
״בחייך,״ הוא דחק בי, מצמיד את מצחו למצחי תוך שהוא אוחז במותני. ״אני טוב אלייך, לא? אני נחמד ואני תמיד כאן בשבילך.״
״טרוור,״ התקוממתי, מנסה להיחלץ מאחיזתו.
אבל אז פיו נצמד לפי וריח מי הקולון שלו צרב את נחיריי כשזרועותיו נכרכו סביב מותניי.
הצמדתי את אגרופיי לחזה שלו והדפתי אותו ממני בעודי קורעת את פי מעליו.
״טרוור,״ נהמתי בקול שקט. ״תפסיק.״
״אני נותן לך כל מה שאת צריכה,״ הוא נלחם, בקולו עולה נימת כעס כשצלל לתוך צווארי. ״את יודעת שבסוף נהיה יחד.״
״טרוור!״ כל שרירי זרועותיי נדרכו כשהדפתי אותו מעליי ולבסוף הצלחתי. הוא שמט את זרועותיו ונסוג לאחור.
מייד צעדתי לאחור כשידיי רועדות.
״ריקה.״ הוא הושיט אליי את ידיו, אבל אני עמדתי בגו זקוף ושוב צעדתי לאחור.
הוא שמט את ידו ונענע בראשו לאות שלילה. ״בסדר,״ הוא פלט בנימה מכוערת. ״סעי לקולג׳. תמצאי לך חברים חדשים ותשאירי את הכול מאחור, איך שאת רוצה, אבל השדים שלך ירדפו אחרייך. לא תצליחי להתחמק מהם.״
הוא העביר את ידו בשיערו, הביט בי בעודו מיישר את עניבתו והקיף אותי בדרכו אל הפתח.
התבוננתי בו דרך החלונות, זעם נבנה בחזי. למה הוא התכוון, לעזאזל? שום דבר לא עיכב אותי ולא ניסיתי לברוח מכלום. רק רציתי חופש.
התרחקתי מהדלת, לא מסוגלת לצאת החוצה. לא רציתי לאכזב את גברת קריסט ולחמוק מהמסיבה של בנה, אבל כבר לא רציתי לבלות את השעות האחרונות שלי כאן. רציתי להיות עם אימי.
הסתובבתי, מוכנה לעזוב, אך כשהרמתי את מבטי עצרתי במקומי.
בטני התהפכה ולא הצלחתי לנשום.
שיט.
מייקל ישב באחד הכיסאות המרופדים בצידו השני של חדר השמש, עיניו נעוצות בי, והוא נראה רגוע באופן שעורר בי בהלה.
מייקל. זה שלא היה נחמד. זה שלא היה טוב אליי.
הגרון שלי התכווץ ורציתי לבלוע את רוקי, אבל לא הצלחתי לזוז. פשוט בהיתי, משותקת. האם הוא היה שם מהרגע שירדתי? כל הזמן הזה?
הוא ישב שעון לאחור בכורסה הכבדה שלו, כמעט אפוף בחשכת צללי העצים שמעל. יד אחת שלו נחה על כדורסל שנח על ירכו, והיד האחרת על מסעד הכורסה, בקבוק בירה תלוי מבין אצבעותיו.
ליבי התחיל לדפוק חזק כל כך עד שכאב. מה הוא עושה?
הוא הרים את הבקבוק אל שפתיו, עדיין מתבונן בי, ואני השפלתי את עיניי לשבריר שנייה, המבוכה מלהיטה את לחיי.
הוא ראה את כל הקטע עם טרוור. לעזאזל.
שוב הרמתי את מבטי, רואה את שיערו החום הבהיר שעוצב כך שנראה כאילו נועד להופיע על שער של מגזין, ואת עיניו החומות־ירקרקות, שתמיד נראו כמו סיידר שנזרקו בו רסיסי תבלין. הן נראו כהות מכפי שהיו באמת, מוסוות בין הצללים והן מסמרו אותי אליו. הבטתי בעיניו שהיו מתחת לגבות ישרות שנטו באלכסון פנימה, וגרמו לו להיראות מפחיד בדיוק כפי שהיה. בשפתיו המלאות לא נראה אפילו רמז לחיוך, ודמותו הגבוהה מילאה כמעט את כל הכיסא שישב עליו.
הוא לבש מכנסיים שחורים עם ז׳קט חליפה שחור, והכפתור העליון של חולצתו הלבנה היה פתוח. ללא עניבה, מפני שכרגיל, הוא עשה מה שרצה.
וזה כל מה שכולם תמיד אמרו על מייקל. איך הוא נראה. מה הוא לבש. אני חושבת שאפילו הוריו לא ידעו מה התרחש מאחורי העיניים האלו.
צפיתי בו כשקם מכיסאו, שמט את הכדורסל על המושב ולא הסיר ממני את עיניו כשצעד לעברי.
ככל שהתקרב, כך המטר תשעים ושלושה שלו נראו גבוהים יותר. מייקל היה רזה אבל שרירי, והוא גרם לי להרגיש קטנה. במובנים רבים. הוא נראה כאילו צעד היישר לעברי, וליבי הלם בחזי כשצמצמתי את עיניי והתכוננתי.
אבל הוא לא עצר.
רמז קל לריח סבון הגוף שלו עלה באפי כשהוא עבר לידי, ואני הסבתי את ראשי. חזי כאב כשהוא יצא מבעד לדלתות חדר השמש בלי לומר מילה.
נעצתי את שיניי בשפתיי ונלחמתי בצריבה בעיניי.
ערב אחד הוא הבחין בי. ערב אחד, לפני שלוש שנים, מייקל ראה בי משהו ואהב אותו. ובדיוק כשהאש ניצתה ועמדה להתלקח ולפרוץ במבול של להבות, היא כבתה. הסערה שככה והלהבות דעכו וכלו.
זינקתי ממקומי בחזרה לתוך הבית, דרך המבואה והחוצה מבעד לדלת החזית, זעם ותסכול מכרסמים בכל עצב בגופי כשפניתי לעבר מכוניתי.
מלבד אותו לילה אחד ויחיד, הוא התעלם ממני כל חיי, וכאשר הוא כבר דיבר אליי, דבריו היו קצרים.
בלעתי את הגוש שעמד בגרוני ונכנסתי למכונית. קיוויתי שלא אראה אותו במרידיאן סיטי. קיוויתי שדרכינו לעולם לא יצטלבו ושלעולם לא אצטרך לשמוע עליו.
תהיתי אם הוא ידע בכלל שאני עוברת לשם. אבל זה לא שינה דבר. מבחינתו, גם אם היינו חיים באותו בית, זה היה כאילו אני חיה על כוכב אחר.
התנעתי את המכונית ו־37 Stitches של Drowning Pool נשפך מבעד לרמקולים, האצתי במורד שביל הגישה הארוך, לוחצת על המתג הפותח את השערים. דהרתי אל הרחוב. הבית שלי היה במרחק כמה דקות נסיעה בלבד משם, ובמרחק הליכה נינוחה שעשיתי פעמים רבות בחיי.
אילצתי את עצמי לנשום עמוק בניסיון להירגע. שתים־עשרה שעות. מחר אשאיר הכול מאחור.
חומות האבן הגבוהות של אחוזת קריסט נגמרו, ובמקומן הופיעה שדרת עצים שניטעה לצד הרחוב. ובתוך פחות מדקה הופיעו עמודי תאורת הגז של ביתי, מאירים את הלילה. פניתי שמאלה ולחצתי על מתג אחר על מגן השמש שלי ונכנסתי עם הטסלה מבעד לשערים, רואה כיצד הפנסים מטילים זוהר רך על שביל הגישה המעגלי עם מזרקת השיש הגדולה הנמצאת במרכזו.
החניתי את המכונית לפני הבית, מיהרתי אל דלת הכניסה ורק רציתי לזחול למיטה עד שיגיע מחר.
אבל אז הרמתי את מבטי ונדהמתי כשראיתי נר דולק בחלון חדר השינה שלי.
סליחה?
לא הייתי בבית מאז שעות הבוקר המאוחרות. ואני ודאי שלא השארתי נר דולק. הוא היה בצבע שנהב ועמד בתוך פמוט עשוי זכוכית.
ניגשתי אל דלת הכניסה, פתחתי אותה ונכנסתי פנימה.
״אימא?״ קראתי בקול.
היא שלחה לי הודעה מוקדם יותר. היא כתבה לי שהיא הולכת לישון, אבל בדרך כלל התקשתה להירדם. ייתכן שהיא עדיין ערה.
ריחות הלילך המוכרים הגיעו לאפי מסידורי הפרחים הטריים שמילאה בהם את הבית, ואני בחנתי את חדר הכניסה, את רצפת השיש הלבנה שנראתה אפורה בחשכה.
נשענתי על המדרגות, הרמתי את עיניי מעלה אל שלוש הקומות בדממה המאיימת ממעל. ״אימא?״ קראתי שוב.
הקפתי את המעקה הלבן ורצתי במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, שם פניתי שמאלה. צעדיי הפכו שקטים כשהם נעלמו אל תוך השטיחים שצבעם שנהב וכחול שכיסו את רצפת הפרקט.
פתחתי לאט את דלת חדרה של אימי, נכנסתי פנימה וראיתי שהחדר שרוי בחשכה כמעט מוחלטת מלבד תאורת חדר האמבטיה, שאותה מעולם לא כיבתה. ניגשתי אל מיטתה, הטיתי את צווארי וניסיתי לראות את פניה, שהיו מופנות לעבר החלונות.
שיערה הבלונדיני היה פרוש על הכרית שלה, ואני הושטתי את ידי, מחליקה אותו מפניה.
תנועת ההתרוממות והירידה של גופה הבהירה לי שהיא ישנה, הבטתי בשידת הלילה שלה וראיתי כחצי תריסר בקבוקוני תרופות ותהיתי מה היא בלעה וכמה.
החזרתי את מבטי אליה והקדרתי פנים.
רופאים, גמילה ביתית, טיפולים פסיכולוגיים... ברבות השנים, מאז מות אבי, שום דבר לא עזר. כל רצונה של אימי היה לפגוע בעצמה בצער ובדיכאון.
למרבה המזל, משפחת קריסט עזרה המון, ולכן היה לי חדר משלי בביתם. לא רק שמר קריסט שימש נאמן בעיזבון של אבי, ויטפל בכול עד שאסיים את לימודיי בקולג׳, אלא שגברת קריסט נכנסה לתפקיד אימי השנייה.
הייתי אסירת תודה עד מאוד על כל העזרה והטיפול שלהם במהלך השנים, אבל עכשיו... הייתי מוכנה לקחת את העניינים לידיים. רציתי שאנשים יפסיקו לטפל בי.
הסתובבתי, יצאתי מחדרה וסגרתי בשקט את הדלת, פונה לחדר שלי שהיה במרחק שתי דלתות משם.
נכנסתי ומייד ראיתי את הנר הבוער ליד החלון.
כשליבי מחסיר פעימה, מיהרתי לסרוק את החדר, והודיתי לאלוהים כשלא ראיתי איש.
אימא הדליקה אותו? נראה שכן. זה היה היום החופשי של סוכנת הבית שלנו, כך שאף אחד אחר לא היה כאן.
כיווצתי את עיניי והתקרבתי לחלון, ואז השפלתי את מבטי וראיתי תיבת עץ דקה נחה על השולחן העגול הקטן לצד הנר.
אי־נוחות עלתה בי. טרוור השאיר לי מתנה?
אבל ייתכן שזו הייתה אימי או אפילו גברת קריסט, שיערתי.
הורדתי את המכסה והנחתי אותו בצד, מזיזה את הקש ומבחינה במתכת האפורה כצפחה עם הגילופים המצועצעים.
עיניי נפערו ומייד הושטתי את ידי אל ראש התיבה, יודעת מה אמצא שם. סגרתי את אצבעותיי סביב הידית וחייכתי, מוציאה את להב פלדת דמשק הכבד.
״וואו.״
נענעתי בראשי, לא מסוגלת להאמין למראה עיניי. לפגיון היה ניצב שחור עם שמורת ארד, ואני הידקתי סביבה את ידי, הרמתי את הלהב והתבוננתי בתווים ובגילופים.
מאיפה הוא צץ, לכל הרוחות?
אהבתי פגיונות וחרבות מאז שהתחלתי ללמוד סיף בגיל שמונה. אבא שלי אמר שאומנויות של ג׳נטלמן הן לא רק על־זמניות אלא גם עניין של הכרח. שחמט ילמד אותי על אודות אסטרטגיה, סיף ילמד אותי על אודות הטבע האנושי והישרדות, ודרך ריקוד אכיר את גופי. כל הנחוץ לאדם רחב אופקים.
לפתִּי את הניצב, נזכרת בפעם הראשונה שבה הוא הניח רומח בידי. זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי, ואני הושטתי את ידי מעלה והחלקתי את אצבעי לאורך הצלקת שבצווארי. לפתע הרגשתי שוב קרובה יותר אליו.
מי השאיר אותו כאן?
החזרתי את מבטי אל התיבה, והוצאתי מתוכה פיסת נייר קטנה שעליה כתב יד שחור. ליקקתי את שפתיי. קראתי חרש את המילים. היזהרי מזעמו של גבר סבלני.
״מה?״ אמרתי לעצמי, מצמידה את גבותיי זו לזו בתמיהה.
מה זה צריך להיות?
ואז הרמתי את מבטי, התנשפתי ושמטתי את החרב והפתק אל הרצפה.
הפסקתי לנשום והרגשתי כאילו ליבי עומד לפרוץ מחזי.
שלושה גברים עמדו מחוץ לבית שלי, זה לצד זה, מביטים בי מבעד לחלון.
״מה זה צריך להיות?״ התנשפתי, מנסה להבין מה קורה פה.
זה איזה קטע כזה?
הם עמדו בלי לזוז בכלל, ואני הרגשתי שקיפאון משתלט על זרועותיי מהאופן שבו הם הסתכלו עליי.
מה הם עושים?
שלושתם לבשו מכנסי ג׳ינס ונעלי קומנדו שחורות, אבל כשהבטתי לתוך החלל השחור של עיניהם, חרקתי שיניים כדי לעצור את הרעד בגופי.
המסכות. המסכות והברדסים השחורים.
נדתי בראשי לאות שלילה. לא. לא ייתכן שזה הם. זו חייבת להיות בדיחה.
הגבוה ביותר עמד משמאל, על פניו מסכה בעלת מראה מתכתי אפור־צפחתי עם סימני טופרים שעיוותו את הצד הימני של פניו.
זה שבמרכז היה נמוך יותר, והוא הביט לעברי מבעד למסכה הלבנה־שחורה שלו. פס אדום חתך את הצד השמאלי שלה, שגם הוא היה קרוע ושסוע.
לקחתי צעד לאחור הרחק מהחלון, וניסיתי להסדיר את נשימתי בזמן שרצתי אל הטלפון. לחצתי על הספרה 1 בקו היבשתי וחיכיתי למענה במשרד האבטחה, שהיה במרחק של כמה רגעים במורד הרחוב.
״גברת פיין?״ ענה גבר.
״מר פרגוסון?״ התנשמתי, מתקרבת שוב אל החלונות שלי. ״זו ריקה. אתה יכול לשלוח מכונית ל —?״
אבל אז השתתקתי, כשראיתי ששביל הגישה ריק. הם נעלמו.
מה קורה?
הפניתי את מבטי ימינה ושמאלה, הלכתי עד השולחן ונשענתי עליו כדי לראות אם הם קרובים לבית. לאן הם נעלמו, לכל הרוחות?
שתקתי. הקשבתי כדי לשמוע רעש כלשהו שיעיד על כך שהם בסביבות הבית, אבל לא היה דבר מלבד דממה ושקט.
״מיס פיין?״ קרא מר פרגוסון. ״את עדיין שם?״
פתחתי את פי ואמרתי בגמגום, ״אני... חשבתי שראיתי משהו... בחוץ.״
״אנחנו שולחים מכונית עכשיו.״
הנהנתי. ״תודה.״ וניתקתי את הטלפון, עדיין מביטה החוצה.
לא ייתכן שאלה הם.
אבל המסכות האלו. הם היו היחידים שעטו את המסכות האלו.
למה שיבואו הנה? למה שיבואו הנה אחרי שלוש שנים?
