ביקורת ספרותית על תעלומת אנרי פיק מאת דויד פואנקינוס
ספר טוב

---

איך בוחרים ספר בספרייה העירונית? כמובן שעדיף לבוא עם רשימה מוכנה מראש, כזאת שליקטנו באתרי סקירות כמו האתר הזה. אבל לא תמיד זה קורה, ואז הקוראת הפוטנציאלית מוצאת את עצמה מסתובבת בין מדפים, מאות ספרים מימין, מאות ספרים משמאל, כל מה שנראה לעין הוא השדרה שלהם, ועליה שם המחבר ושם הספר. אמנם אפשר גם להוציא את הספר מהמדף, להסתכל בתמונה שבכריכה הקדמית, בחיפוש אחר... מה? איך ניתן לדעת? אמנם אין מדובר ברכישה אלא רק בהשאלה למספר ימים, ובכל זאת אך אחד לא רוצה לחזור הביתה עם ספר שיתגלה לא מעניין או בלתי קריא. לכן תמיד ישנה תחושה של הימור קל. יש מספר דרכים להתמודד עם ההימור, אם בגישת "מה שרוצה אני מרוצה", אם בבקשת עזרה והמלצה מהספרנית ואם בגישה למדף "הספרים החדשים המומלצים" שהוא מצומצם ונבחר יותר. שם ראיתי את ספרו של דיוויד פואנקינוס, שאמנם תופס את העין בגלל התמונה, אבל בעיקר בשל שמו של המחבר.

כבר קראתי שני ספרים מעט של דיוויד פואנקינוס. על הראשון שנקרא "העדינות" כתבתי כאן באתר, בניגוד גמור למנהגי, שני משפטים קצרים, אבל אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד. לא יודעת למה כתבתי מעט כל כך. את השני שנקרא "המזכרות" מילאתי בזכרונות משלי על סבא ברוך ז"ל, אבל גם אותו אבהתי על אף שהוא מז'אנר "העלילה אינה העיקר" שהיא סוגה המעוררת בי סלידה בדרך כלל, אבל בספר הזה עברה בצורה טובה, אולי בשל כתיבתו של המחבר.

ברטאן, אומרת לי ויקיפדיה, הוא חצי אי בחלק הצפון מערבי של צרפת, לא הרחק מתעלת למנש. הוא אחד מ-18 מחוזות בצרפת, אפשר להבין כבר שלא המרכזי שבהם. אז אנחנו בברטאן, חבל ארץ שהוא לא מרכזי, ובתוכו אנחנו בעיירה נידחת בשם קרוזון שנמצאת באיזור ושמו פיניסטר, כלומר סוף הארץ. ז'אן פייר גורווק בודד ונטול ילדים, הוא ספרן בעיירה הזאת, "אחד מאותם אנשים שמעדיפים את המחוז על המולדת, אבל אינם לאומנים נלהבים יותר בשל כך". למרות "הגיאוגרפיה הגופנית" שלו המעידה על מזג רתחני הוא אדם מתון ושקול, והוא פינה מדפים בספרייה העירונית כדי לייסד מקום לכתבי יד דחויים, אלה שלא יצאו לאור על אף רצונם וחלומותיהם של הכותבים שלהם. הוא מצרף כעובדת את מגלי קרוז שאינה אוהבת לקרוא. כדי להפקיד ספר כלומר כתב יד בספרייה הזאת יש צורך לכתת רגליים צפון-מערבה ולהגיע אישית בסוג של עלייה לרגל.

דלפין, עורכת צעירה ושאפתנית בהוצאת ספרים בפריז, ופרדריק, סופר מתחיל שהפך להיות בן הזוג שלה, מגיעים לספרייה הזאת בברטאן, כי שם מתגוררים הוריה של דלפין, ושם דלפין מוצאת אוצר - ספר מוצלח מאוד לטעמה שכתב סופר לא ידוע בכלל בשם אנרי פיק. היא מביאה את הספר להוצאה, הוא יוצא לאור וההצלחה שלו עולה על כל ציפייה שהיא. הספר מאוד מצליח ומזכה את מחברו, כלומר את היורשות של מחברו שמסתבר שהלך לעולמו, בתמלוגים רבים. ההצלחה הזאת מסתבכת משום שאני פיק, הלא הוא הסופר שהתגלה, היה מוכר פיצה פשוט ואף אחד לא ידע שהוא כותב. אפילו אשתו וביתו לא ידעו, וזה מתבטא למרבה המבוכרה בריאיון טלוויזיוני עם האלמנה. אפילו פתק למכולת או מכתב אהבה הוא לא כתב, וגם לא קרא, אם כבר. והתעלומה הזאת, תעלומת הכתיבה של אנרי פיק, היא זו שמניעה את העלילה.

כאן אומנם יש עלילה, אבל מהסוג שלא הייתי חושבת שאוהב, נפתולי הוצאות הספרים והייסורים הכרוכים בכתיבת ספרים, במחסומי כתיבה ובהוצאת ספרים לאור, כמו גם מאגרי ספרים שנמצאים בספרייה או בחנות, הם סוג של בחירה עצלנית של כותב ואני מראש נוטה לחשוד בו. אבל היות ולקחתי כבר שניים ואהבתי, לקחתי גם את השלישי, וגם הוא ספר נחמד. כתוב בעדינות, עם הומור ציני מרחף ועם הערות שוליים לא רלוונטיות שהוסיף המחבר, ועם כתיבה נעימה וזורמת כך שקל לעבור את כל הספר כי הוא דק למדי בלי לשים לב, ואז לחזור אחורה כדי לבדוק עוד פעם נקודה כזו או אחרת בעלילה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תעלומת אנרי פיק