#
לרוב אינני קוראת את הז'אנר הזה. אם ממש מתחשק לי לקרוא על אקטואליה, אני צריכה רק להפעיל את הטלוויזייה והופ – יש לי שולחן מלא של אנשים שיש להם מה לומר בנושא. לפעמים אפילו דברי טעם. אבל, קראתי משהו על הסופר, שהוא פסיכולוג קליני שהוזמן ליעץ לגוף מודיעין(!) הפיילוט הזה קרס אחרי מספר חודשים וכל צד חזר לעולם התוכן שהוא מומחה בו, ללקק את פצעיו. כמו שכולנו הבנו, ה-7.10 חשף לאקונה שאינה ניתנת לגישור בשיטות המוכרות לנו. הופתענו וכל הגופים האמונים על הערכת כוונות הצד השני, כשלו. לא בפעם הראשונה. גרוזברד סבור שהפיתרון נעוץ בתוספת מעריכים, שעולמם המקצועי עוסק במניעים של אנשים, לאו דווקא במודלים מבוססי מחשב, כמקובל בתחום.
זה מה שגרם לי להשיג את הספר הזה ולחפש את הנבואה שתוציא אותנו מהבוץ הזה מכאן והלאה. לשווא.
התזה של גרוזברד מסברת את האוזן: הוא מתייחס ל"עיוורון תרבותי", המונע מאנשים לפענח התנהגויות של בעלי תרבות הזרה להם. התרבות המערבית על שלוחותיה מבוססת על הפרט: זכויותיו, התפתחותו, יכולותיו. תרבויות מסורתיות-קהילתיות, כמו התרבויות של אויבינו, מבוססות על קבוצה (המשפחה, השבט, העם וכו'). אלה שתי גישות שונות במנטליות, בתפיסה ובראיית המציאות שלהן. לאנשים בתרבות הראשונה יש מוקד שליטה פנימי, כלומר, מקור הכוח של היחיד הוא מפנימייותו, לא מגורם חיצוני לו כמו אנשים אחרים או אל כלשהו. בחברה המסורתית האנשים מאופיינים במוקד שליטה חיצוני, כשמוקד הכוח של האדם הוא בקבוצה, בנכבדים או באל כלשהו, לא בפרט. החברה המערבית מעריכה עצמאות ואינדבידואליזם, החברה המסורתית מעריכה נאמנות וצייתנות למכובדים. שתי הגישות מכתיבות התנהגויות, אמונות, פתרונות למצבים, שונות מהותית האחת מהשניה, והתרבות השונה מתפרשת בחוסר הבנה ויכולת ניבוי על ידי בעלי התרבות שמנגד. עובדה זו היא כמובן בעייה קשה לגופי מודיעין, שתפקידם לנבא אירועים ומהלכים של אחרים.
גופי מודיעין של התרבות שלנו, מאוכלסים על ידי הצעירים המבטיחים ביותר, בעלי רמת הסקרנות, היצירתיות וההשכלה הגבוהות ביותר. אבל, אומר גרוזברד במידה רבה של צדק, ככל שהאדם משכיל יותר, הוא יהיה עיוור יותר לתרבות שמנגד. הוא מושקע יותר, כביכול, בתרבות אליה חוּבְּרָת. כך קרה שהפרשנות למה שעמד לקרות וקרה ב-7.10 לא הצליחה להבין ולנבא את מה שקרה באמת. לא בגלל בוגדנות במלך, כפי שיש טוענים, אלא כי אלה שהיו אמונים על הניבוי לקו באותו עיוורון, כמו לפני פריצת מלחמת יום כיפור, ובגללו לא יכלו להבין או אפילו להגיב לאזהרות שקיבלו. לדעתו של גרוזברד ניתן לעקוף את העיוורון הזה על ידי צירוף אנשים ממקצועות אחרים, או אנשים מתרבויות אחרות, לאלה שאמונים על מודיעין.
או. כאן זה מתחיל להידרדר.
ההסבר המעניין וההגיוני מציע סוג של רעיון שיכול לגשר על אותו עיוורון. אבל הספר רחוק מאד מרמת ההסבר הזה. גרוזברד כותב "קורות חיים" לרבות מדמויות המפתח, הנמצאות במוקדי ההשפעה, בעבר ובהווה. בכל חיבור כזה הוא כולל הערכה לגבי רמת "הבנת המציאות" שלה. התיאור שיטחי, מתבסס על מה שפורסם ברבים. לרוב אין בו הערכה פסיכולוגית לדמויות, ולא ברור על מה מתבססת מידת "הבנת המציאות" שהוא מייחס לדמות. גרוזברד "מתווכח" עם חלק מהדמויות שהביא על השקפתן. הוא סבור שהיה עלינו לתקוף את חיזבאללה וחמאס לפני שאלה יתעצמו ולבחור במלחמת ברירה. השקפה לגיטימית המתעלמת מקשיים רבים. אבל לא מצאתי בהשקפתו שום דבר יותר "פסיכולוגי" או יותר סותר "עיוורון תרבותי" מאשר הצעתו של מר איילנד, נניח, להרעיב את עזה.
הכתיבה לא משהו. גרוזברד אינו מבסס את התיאוריה שלו על עובדות, אלא פונה להצעת פיתרונות. הוא מציע, למשל, שלכל פוליטיקאי יוצמד פסיכולוג... לא שזו לא הצעה מעניינת, במיוחד לאור איכות רוב הפוליטקאים שלנו. אולי כדאי להתחיל בהצמדת מורה מתקנת ורק למצליחים להצמיד פסיכולוג? זה יחסוך קצת בעלויות, נראה לי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
