ביקורת ספרותית על קוּקוּשקה מאת שרית אלקון
ספר מעולה

---

"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" אמר פעם הרב קרליבך. אני לוקחת את המשפט הזה לתחום הספרים. כן, גם כל ספר צריך זוג עיניים טובות שיאמינו בו. כמו הספר הזה. הכל כך יפה הזה. בסוף הספר כותבת אלקון שהיה שלב שהיא חשבה לגנוז את כתב היד ולוותר על הספר.
מזל, מזל! שזה לא קרה. כל כך אהבתי את הספר, את הדמויות, העלילה, הכל!

מאז שסיימתי לקרוא את הספר "עד שיום אחד" חיכיתי וחיכיתי לספר בסגנון. ספר כזה שהוא שלנו, עלינו, על כל הדברים הקטנים מהם אנו עשויים.

שנות השמונים, ירושלים, שכונת עולים. בבלוק 410 העליבות שורה בכל. היא זולגת מהסביבה המוזנחת אל הבניינים הישנים ועוטפת את היושבים בהם. האפרוריות שולטת בכל במונוכרומטיות מדכאת. את הבזקי הצבע מספקות שלוש נערות. נטליה בת למשפחת עולים מברית המועצות, בטי, שמשפחתה עלתה מגרוזיה, ואמיליה שעלתה עם אביה ואשתו החדשה מארגנטינה. הן נפגשות מדי יום ויושבות על הספסל שבמרכז החצר.

אמיליה הופכת חיש מהר לצלע הדומיננטית במשולש הזה. בעברית משובשת, אבל עם להט שאי אפשר לעצור היא לוקחת בשתי ידיה את הכרכרה הזו שנקראת "חברות", ועם האופי שלה שכולו אש ולהבה היא סוחפת את שתי הבנות האחרות אחריה, ומעניקה להן מעין בטחון והרגשה שיש על מי להישען. וזה קצת אבסורד, כי כל הלהט הזה הוא בעצם בכאילו, כי בתוך תוכה אמיליה שברירית וחבולה רגשית מדברים שקרו שם, בארגנטינה, אבל הצלקת שעל גופה כמו אומרת: אני ההוכחה והתוצאה של דברים שקרו.

הדברים שמחברים את הבנות זהים. שלושתן באות ממשפחות שנפער בהן סדק. באף בית אין חמימות ואידיליה. לבטי כבר מחפשים חתן, על אף גילה הצעיר, כי ככה נהוג אצלם. ובבית של נטליה יש את אמה שעובדת משמרות כפולות, ואבא בטלן שנודד מעבודה לעבודה ולא מחזיק לאורך זמן באף לא אחת מהן. נטליה מוצאת נחמה בפסנתר ה"ריגה" אותו הביאו משם, שאומנם הוא מזייף, אבל נענה לאצבעותיה המרחפות על הקלידים.

וככה, הבנות יושבות על הספסל, והחלומות שלהן מנקדים בנקודות צבע את האפור המדכא. והחלומות, כאילו גם הם יודעים את המגבלות, ונשארים קטנים, ובגדר האפשרי. הצבעים הם לא רק גוונים. הם התקווה. הם העתיד שככה מצטייר בעיניהן. מקוות שלפחות הוא יהיה צבעוני ושמח יותר.

נטליה חולמת על ג'ינס ליווי'ס 501 עם התווית האדומה. וזה הרבה יותר מעוד זוג מכנסיים. זה לא רק בגלל שיש לכולם. זה הרצון הזה להיות כמו כולם, חלק ממשהו, ולא להשקיף על הדברים מהצד. לפעמים להיות כמו כולם זה הדבר הכי שלם שיכול להיות, גם אם לא תמיד מושלם.

ואמיליה חולמת להגיע לאילת. במחשבה שלה הים האדום הוא מיוחד, האלמוגים, והחופים מציתים את דמיונה והיא חולמת על אילת כמו שאחרים חולמים על חופי הוואי. ובכלל, כל מה שמתרחש מחוץ לבלוק הוא כפלא בעיניהן. כמו הנסיעה הגנובה שלהן לים, שגם זה היה יותר מאשר סתם ביקור בחוף. זו היתה פריצת גבולות מבחינתן. זה החופש שמעולם לא היה להן, ותמיד הן כבולות.

קוקושקה הוא כמו פאזל רב חלקים אשר בסופו מתקבלת תמונה ססגונית המרכיבה אותנו. כחברה, כעם, על מי ומה שאנחנו, על ההוויה שלנו.

אמיליה, נטלי, ובטי יקרות, נהניתי במחיצתכן, והספר הזה היה לי לעונג לכל אורך קריאתו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על קוּקוּשקה