למי יש אפילו כוח לצפות בחדשות?

מאז חודשיה הראשונים של המלחמה בהם כולנו ללא יוצא מן הכלל היינו דבוקים למסכי החדשות שהזינו אותנו "כל טוב" על המצב העגום (בלשון המעטה) אליו נקלענו אני מרגישה שאני לא יכולה יותר להכיל.

בימינו הפחד והחרדה באים בכל כך הרבה צורות ובכל כך הרבה פלטפורמות שממש לא צריך להתאמץ ולפתוח את הטלוויזיה כדי להתאמת עם המציאות. כן, אני מודה, מאסתי בחדשות. מאסתי בלופ החוזר הזה שאנחנו תקועים בו ובאינסוף תחושת ייאוש.

ובכל זאת, למרות שהיום הכל נגיש ומתפרסם תוך שניות ברשתות החברתיות, לפעמים אני מרשה לעצמי להציץ במהדורה המרכזית רק כדי לנסות לאחוז במציאות שעוד קיימת ועולם כמנהגו נוהג.

שי, עיתונאי בינוני שאבד עליו הכלח, מוצא עצמו בשלהי גיל החמישים ללא עבודה יציבה וללא פרנסה מכובדת. השנים הטובות שלו כשדרן חדשות חלפו מזמן והוא מקבל אינסוף דחיות. אולי משום ששי מעדיף להישאר "בינוני" גם בדעותיו, הוא אינו מקצין את אמירותיו ומשתדל תמיד לרצות את שני הצדדים ולא להרגיז אף אחד. בימינו, אומרים לו חבריו לעבודה אתה צריך לבחור צד.
שי, שמתוסכל מחוסר ההכרה בו ומהכבוד האבוד שרק הולך וצונח, מוצא עצמו לפתע עובד בערוץ הפטריוטי ומעוות את דעותיו רק על מנת לשוב ולהיות רלוונטי. הוא משקר לעצמו כדי להתקדם ולצבור תאוצה ובדרך מקריב לא מעט.

קשה מאוד להתחבר לדמותו של שי, הוא פועל ממניעים של רצון לפרסום והכרה, מניע מאוד שטחי שלא מצליח לחלחל ולהגיע למשהו עמוק. אני דווקא אוהבת דמויות "לא אהובות" שיכולות לעורר אנטגוניזם, אבל ההצדקה לפעולות שלהן צריכה להיות כל כך ברורה ומפורטת כדי שנצליח להתחבר ולאהוב אותן על אף החולשות והטעויות.

למרות זאת, אין ספק שישי שריד יודע לכתוב. הכתיבה שלו נגישה נעימה ורהוטה, הוא יודע להוציא את המיטב מסיפור טוב ולספר אותו בלי הפרעות או פרטים לא רלוונטיים מסביב. יש לי מלוא הערכה לסופר שבוחר לעסוק בנושאים שלא תמיד הכי נעים לשמוע עליהם, נושאים רלוונטיים, בוערים ומעוררי מחלוקת.

כארבעים עמודים לפני הסוף, הספר קיבל מבחינתי תפנית שלא צפיתי ומלחמת השביעי לאוקטובר נכנסת לתמונה, דבר שהצליח לגעת בי ואפילו לרגש. מצד אחד מוזר לכתוב על משהו שאנחנו נמצאים בשיאו מצד שני אמיץ ומוערך.

יצא לי לחשוב על הספר הרבה אחרי קריאתו. הוא לפעמים מעצבן, מקומם ומייאש אבל מצד שני כשספר גורם לי להרגיש (גם רגשות שלעיתים אינם תמיד חיוביים) כנראה שבכל זאת יש בו משהו.

עיתונות ושלטון

מרקס טען בעבר, שבכדי ליצור מהפכה, הפרולטריון צריך להשתלט על אמצעי היצור. היום כבר לא משתלטים על אמצעי היצור, אלא על אמצעי התקשורת, דרכם מבקשים לשלוט על התודעה האנושית, ובכך לעצב עמדות פוליטיות ולגבש את הבייס הפוליטי סביב מדורת השבט העכשווית, אמצעי התקשורת המזוהים פוליטית עם צד מסוים.

ישי שריד, בספרו הפאנליסט, עוסק בשאלה הרלוונטית, לאופן בו מפלגה פוליטית משתלטת על אמצעי תקשורת, ועל השיח ברשתות החברתיות, באמצעות עיתונאים לשעבר שהפכו להיות שופרותיה של אותה מפלגה והפוליטיקאי העומד בראשה.

הפאנליסט, מתאר את מסעו של שי, עיתונאי לשעבר שנמצא בשפל כלכלי, משפחתי ומקצועי, שגורמים לו לשנות צד, מהמרכז הפוליטי המתון, הוא מתמקם בערוץ הטלוויזיה "הפטריוטי", המוקדש ליצירת שנאה כלפי המחנה האחר.

שריד, מצליח לחדור לתוך תודעת שי, העיתונאי המוכר את נשמתו, בכדי להיות רלוונטי, בכך שהוא יהפוך לחלק מהפאנליסטים המצטופפים סביב שולחן החדשות בפריים טיים. אם אתה יושב סביב השולחן, משמע אתה קיים, משנן לעצמו שי, את העיקרון שקובע את הרלוונטיות שלו כעיתונאי ואיש תקשורת.

הישיבה סביב לשולחן, בערוץ הפטריוטי, הופכת את שי, לבובה תלויה על חוט, שאת המה מבחינת התוכן והטונים, הוא מקבל באמצעות איש הקשר של ראש הממשלה. אם שי, ירצה את ראש הממשלה, הוא ישב בפאנל, אם לא, הוא יגורש ממנו. דינמיקה הגורמת לשי, להקצין את דעותיו ולרקוד לפי החליל של מפעיליו.

מה זה עושה לערכיו הבסיסיים, ליחסיו עם חבריו ובני משפחתו. בעיקר עם אשתו אלונה וביתו המשתתפות בהפגנות קפלן, בגרעין האקטיביסטי היורד לכבישים, ובנו שפשוט בחר להתנתק ממלחמת התרבות ומהמשבר המשפחתי ולהרחיק לארה"ב, משפחה הנמצאת בפירוק טוטאלי.

שריד, משקף את המאבק הפנימי של שי, באמצעותו הוא מעלה שאלה: האם לכתיבה עיתונאית, או לאמירות פוליטיות המתחפשות לעיתונות, יש גבולות או לגיטימיות? את הדילמה הזאת מעלה שריד, באמצעות שי, היושב בפאנל הערוץ הפטריוטי, ושומע את עמיתיו לשולחן משקרים לעתים קרובות במצח נחושה, אך הוא בוחר לשתוק.

שריד, מפנה זרקור בספרו, למאפייני התקשורת והרשתות החברתיות, בהן קיימת הקצנה ושנאה הולכים וגוברים, כחלק מהמגמה למקד את קשב פעילי הרשתות החברתיות באמצעות יצירת דו שיח של שנאה. איך זה משפיעה על החברה, איך זה משפיע עלינו?

שריד, לא מציע תשובות, אלא מציף את מורכבות המצב – האם התקשורת והרשתות החברתיות הן האשמות העיקריות, לפילוג העמוק בחברה הישראלית, או שהן בסך הכל כלי שדרכו מתבצע שיח השנאה, על ידי שליטת פוליטיקאים וכסף רב המשמש לקניית ערוצי תקשורת מטעם?

הפאנליסט, הוא קריאה חובה לכל מי שמעוניין להבין את הדינמיקות החברתיות המורכבות בחברה ובפוליטיקה הישראלית, הוא מציע הצצה מדויקת וביקורתית, המעוררת למחשבה בעידן בו השנאה והפילוג מעצבים את השיח הציבורי.

שי תמוז, סופר ומחזאי בשאיפה, כתב ספר אחד שנשכח והוא תקוע בכתיבת מחזה. את פרנסתו הצנועה הוא מוצא בכתיבה, בין השאר כמבקר תיאטרון וספרות וכבעל טור לעת מצוא. יותר מכל הוא שואף לפרסום ולהכרה, אך אלה חומקים ממנו, משום שהוא נטול כריזמה, ומשום שבעצם אינו אומר דבר בעל משמעות, ונדחק לשוליים כמשעמם. ברור לו שאם היה בוטה וחד-משמעי היה מצליח לצבור עוקבים ותגובות, אבל אופייו אינו מאפשר לו להיות כזה. את כל המידע הזה, יחד עם תיאור היחסים המשפחתיים הרעועים של שי, ישי שריד מורח על פני כתשעים העמודים הראשונים של הספר בכתיבה דלה ואינפורמטיבית שאינה מתקדמת לשום מקום.

כשהרפורמה המשפטית עולה על סדר היום, וגל המחאות גואה, שי כותב מאמרים מפייסים, אבל מתחיל למאוס בהליכה על ביצים. מאמר בעד הרפורמה פותח לו את הדלת אל ערוץ 14, ומקנה לו מקום בפאנל. זמן מה הוא נהנה מן הפרסום, וגם מן החרפות והגידופים שהוא סופג, אבל ההופעה החיוורת ונטולת הכריזמה שלו היא שוב בעוכריו. כדי לתדלק מחדש את הענין הציבורי הוא בודה היסטוריה משפחתית של קיפוח עדתי. השילוב של הסיפור עם דעותיו והבטחון שהוא הולך וצובר, מוליכים אותו אל הפרס הגדול מכולם: הנהון של היכרות מצד הבן של, שמץ של אישור מצד רעייתו של, וחיזוקים מצד ראש הממשלה עצמו.

ארועי השבעה באוקטובר אינם משנים את העמדות ששי מביע. כל מה שחשוב לשי הוא להיות באור הזרקורים.

חלקו הראשון של הספר היה, כאמור, משמים. חלקו השני הוא כתב שטנה כנגד מחנה הימין ברמה של העלבות בגן. שמישהו יספר לשריד שיש אנשים בשני הצדדים, ושיש גם אמצע. סביר שלא ישתכנע. כי בעולם של שריד יכול להתקיים מצב שבו כששי, שאמור להחליט מי יקבל פרס ספרותי ממלכתי, מעיין ביצירות שהוגשו, הוא מגלה שבכל פעם שהיצירה ראויה מסתבר שהיא נכתבה על ידי האליטה הישנה. כל השאר אינו שווה את הנייר שעליו הודפס. אז כן, זה רע מאוד ושגוי ומקומם להחליט למי להעניק פרס ספרותי על פי השתייכות עדתית או מפלגתית. זה רע ושגוי ומקומם לא פחות לקבוע שכל הכותבים הטובים מצויים בצד אחד של המפה הפוליטית-חברתית.

ועוד לא דברנו על כתיבה עצלה ורשלנית שמזניחה פרטים ועמוסה סתירות. הכל מאוד שטחי, מאוד מוכוון אג'נדה. הספר הזה הוא כולו "הם" ו"אנחנו", שחור-לבן. בשביל זה יש טוקבקיסטים.

זה אינו סיפור או פיקשן זה תאור המציאות בה אנחנו חיים מצד ה"עתונאי". כתוב מצוין קראתי בשטף ביומיים.
למרות שלא חידש לי דבר עדיין האיר והדגיש נקודות שלא היתי מודעת להן.
אינני מתחום התקשורת ולא תמיד הבנתי כיצד מגיעים איטמים לפנלים ולחדשות.
השבוע התברר לי שניתן להשתרבב לתוכניות אלה עי דחיפת תוכן לעורכים כולל תשלום עבור הפרסום. שאלתי מדוע ,כאשר מופיעה כתבה שמומנה אין כתובית בשולי המסך כמו בפרסומים באינטרנט ובעיתונים, התברר שהכתבה אינה נכפת על העורך "ככתבה" עי המעונין ,למערכת יש חופש פעולה מה ואיך לפרסם ,אבל כל המידע נמסר מהממן ולכן אין כאן חופש מידע אלא חופש ממידע.
לנו הצופים אין שום יכולת לדעת כמה מידע תרמה החברה הממנת וכמה שילמה.