שי תמוז, סופר ומחזאי בשאיפה, כתב ספר אחד שנשכח והוא תקוע בכתיבת מחזה. את פרנסתו הצנועה הוא מוצא בכתיבה, בין השאר כמבקר תיאטרון וספרות וכבעל טור לעת מצוא. יותר מכל הוא שואף לפרסום ולהכרה, אך אלה חומקים ממנו, משום שהוא נטול כריזמה, ומשום שבעצם אינו אומר דבר בעל משמעות, ונדחק לשוליים כמשעמם. ברור לו שאם היה בוטה וחד-משמעי היה מצליח לצבור עוקבים ותגובות, אבל אופייו אינו מאפשר לו להיות כזה. את כל המידע הזה, יחד עם תיאור היחסים המשפחתיים הרעועים של שי, ישי שריד מורח על פני כתשעים העמודים הראשונים של הספר בכתיבה דלה ואינפורמטיבית שאינה מתקדמת לשום מקום.
כשהרפורמה המשפטית עולה על סדר היום, וגל המחאות גואה, שי כותב מאמרים מפייסים, אבל מתחיל למאוס בהליכה על ביצים. מאמר בעד הרפורמה פותח לו את הדלת אל ערוץ 14, ומקנה לו מקום בפאנל. זמן מה הוא נהנה מן הפרסום, וגם מן החרפות והגידופים שהוא סופג, אבל ההופעה החיוורת ונטולת הכריזמה שלו היא שוב בעוכריו. כדי לתדלק מחדש את הענין הציבורי הוא בודה היסטוריה משפחתית של קיפוח עדתי. השילוב של הסיפור עם דעותיו והבטחון שהוא הולך וצובר, מוליכים אותו אל הפרס הגדול מכולם: הנהון של היכרות מצד הבן של, שמץ של אישור מצד רעייתו של, וחיזוקים מצד ראש הממשלה עצמו.
ארועי השבעה באוקטובר אינם משנים את העמדות ששי מביע. כל מה שחשוב לשי הוא להיות באור הזרקורים.
חלקו הראשון של הספר היה, כאמור, משמים. חלקו השני הוא כתב שטנה כנגד מחנה הימין ברמה של העלבות בגן. שמישהו יספר לשריד שיש אנשים בשני הצדדים, ושיש גם אמצע. סביר שלא ישתכנע. כי בעולם של שריד יכול להתקיים מצב שבו כששי, שאמור להחליט מי יקבל פרס ספרותי ממלכתי, מעיין ביצירות שהוגשו, הוא מגלה שבכל פעם שהיצירה ראויה מסתבר שהיא נכתבה על ידי האליטה הישנה. כל השאר אינו שווה את הנייר שעליו הודפס. אז כן, זה רע מאוד ושגוי ומקומם להחליט למי להעניק פרס ספרותי על פי השתייכות עדתית או מפלגתית. זה רע ושגוי ומקומם לא פחות לקבוע שכל הכותבים הטובים מצויים בצד אחד של המפה הפוליטית-חברתית.
ועוד לא דברנו על כתיבה עצלה ורשלנית שמזניחה פרטים ועמוסה סתירות. הכל מאוד שטחי, מאוד מוכוון אג'נדה. הספר הזה הוא כולו "הם" ו"אנחנו", שחור-לבן. בשביל זה יש טוקבקיסטים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
