ביקורת ספרותית על הנאשמות מאת סטיב קוואנו
ספר בסדר

---

למרות שחזרתי חזור וטעון מעל דפי אתר זה, ולמרות שאוסיף לטעון כך בעתיד, כי כתיבת ספר מתח בינוני קשה יותר מכתיבת רומן בינוני (אפילו כזה שלשם כתיבתו נעשה תחקיר כלשהו), למרות זאת, חלק גדול מהקוראים מתייחס לספר מתח כאל סוגת מינוס. אם אתם לא זקוקים למסיכת חמצן לאחר קריאת המשפט הארוך הזה, מצבכם טוב ואתם מסוגלים להמשיך לקרוא.

וכל כך למה? כי ספר מתח, אפילו בינוני, הוא מין חידת תצרף שסך חלקיו והסדר שלהם נקבע מראש ורק אחר כך מטפטפים את הרמזים והיפוכם, הקביעות והסתירות, הטוויסטים והאמיתות ההטעיות והדרכים שיכולות להביא אך ורק אל הקתרזיס המיוחל.

שלא במקרה, אני קוראת עכשיו את האסופה המרתקת של שולמית לפיד ודרור משעני "16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם", איזה ממתק מענג!!! סיפורים שנכתבו החל מראשית המאה הקודמת, והם קודם כל סיפורים שכתובים נפלא ורק אחר כך גם סיפורי מתח מעולים. אף אחד לא יעז לומר על ריימונד צ'נדלר או על רוס מקדונלד שהם סופרים סוג ב' בגלל מיומנותם בסוגה האמורה.

כל ההקדמה הארוכה הזאת היא כדי שלא תעזו לקרוא לי קוראת סוג ב' בגלל אהבתי לספרי מתח. במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכבר קראתי את כל הקלסיקונים מגינטר גראס ועד שטפן צווייג ומפול אוסטר ועד מריו ורגאס יוסה. אז אם בשנים אלה אני מתענגת על מה שפיינשמקרים כמוכם מעקמים עליו את אפכם המתנשא, יערב ויבושם לכם.

אבל, ופה מגיע אבל גדול, כי גם אני פיינשמקרית לא קטנה, וכמו שכשאני אוכלת אוכל פשוט וביתי הוא חייב להיות מעולה, כך גם הסוגה הנ"ל חייבת להיות מעולה. ספר מתח בינוני תמיד יהיה בינוני בעיני, ישאיר בי תחושת חמיצות, אכזבה קלה, קורטוב של כעס והרגשה שבזבזתי את כספי לריק. (בנקודה זו מורי ישלח אותי לקרוא ספר אמיתי).

את ספרו הקודם של קוואנו אני לא זוכרת. יש לי נטייה לשכוח ספרים שלא השאירו בי רושם רב. וכך אני מוצאת את עצמי קוראת את התקציר באחד מאתרי הספרים ותוהה, קראתי או לא קראתי, קניתי או לא קניתי, (עובדה עצובה שמביאה אותי לרכוש אותו ספר פחות-ערך פעמיים).

אז מה היה לנו פה. שתי אחיות שמתקשרות למוקד החרום של ניו יורק באותם רגעים כדי לדווח, כל אחת בקו אחר, כי אביהן נרצח על ידי האחות השנייה שמאיימת לרצוח גם את המטלפנת. האחיות, אלכסנדרה וסופיה, הן בנותיו של ראש העיר לשעבר, איש רב פעלים ורב פעלולים. שתי הבנות נעצרות מיד בחשד לרצח. האפשרויות הן מעטות. או שסופיה רצחה, או שאלכסנדרה רצחה, או ששתיהן רצחו.

כל עורכי הדין המלוקקים של מנהטן, אלה עם חליפות שלושה חלקים במחיר של 5000$, עניבה במחיר של 700$ ומכונית במחיר של חצי מיליון דולר, מתאספים באמצע הלילה בתחנת המשטרה כדי לזכות ולייצג את אחת משתי הרוצחות בפוטנציה, שעל הדרך, אם תזוכה, תזכה גם בירושה נאה של 44 מיליון דולר. הרוצחת, כמובן, לא תזכה בכלום, חוץ מאשר בתא כלא ובאוברול כתום.

משרד עורכי דין אחד זוכה באלכסנדרה, אלא שאחת מעורכות הדין תגנוב למשרד את אלכסנדרה, בגלל שעורך הדין הממונה עליה מטריד אותה גם מינית וגם בכלל.

את סופיה זוכה לייצג אדי פלין, שהוא הגיבור של קוואנו, ובשבילנו הוא דוד מול גוליית, עורך דין בלי משרד, צעיר, חכם ובועט המתמודד כמו כל עורכי הדין הצעירים, החכמים והבועטים מול המשרדים הגדולים ומצליח כמובן. אבל בגלל שגם עורכת הדין של אלכסנדרה היא דוד מול גוליית, יש לנו פה שני דוידים מול ושני גולייתים, הפרקליט המחוזי הגזען והשופט הגזען.

לאדי פלין יש הרבה בעיות אישיות, כמו שיש לכל גיבורי ספרי מתח שמבקשים להעניק להם נפח, וליצור דמויות עגולות ומיוסרות. ואדי פלין כל כך מיוסר (טוב, קורה משהו נורא לאהובת לבו) עד שאנחנו כועסים על הרוצחת, הרבה יותר מאשר על רצח אביה. כי מילא, אביה, אבל לגרום לאדי פלין כזה צער!!!
הפרקים נכתבים פחות או יותר לסירוגין. פרק על אדי פלין וסופיה, פרק על עורכת הדין השנייה ועל אלכסנדרה, כשבכל פרק נזרקים רמזים על זהותה של הרוצחת, שכמובן מוזמים בפרק הבא. ומידי כמה פרקים יש פרק שנקרא "היא" שמתאר את הרוצחת בלי לנקוב בשמה, כמובן, כך שנתהה שוב אם זו סופיה או אלכסנדרה. והרוצחת הזאת מחסלת בדרך כל מי שהוא קצה חוט פרום ועלול להביא לתפיסתה. בקיצור, מפרק לפרק חשדותינו עוברים בין האחיות ולומר את האמת, שתיהן מעוררות סלידה באותה המידה.

הטוויסטים עפים מפה לשם, ההפתעות זורמות בקצב ויש בהחלט תחכום רב הן בפיענוח והן בפיענוח של הפיענוח. אלא שכל העסק לא אמין בכלל. קודם כל, קשה להאמין שבמשפט רצח, ועוד מתוקשר כל כך, יעלו כל כך מעט עדים, שנאומי הפתיחה והסיכום יהיו קצרים כל כך ושפסק הדין יינתן לאחר 48 דקות. שנית, התיאור של התנהגותן של החשודות, דמעות התנין, הרעידות, הבחירה האקראית בעורך הדין שייצג אותן, כל זה מופרך על גבול המגוחך. במשך כל הקריאה רציתי ששתיהן תמצאנה אשמות ושתיהן תענשנה, בדיוק כמו שרצה התובע המחוזי. בקיצור, הרעיון המבריק של קוואנו כורת את הענף עליו יושב הספר הזה, וגורם לנו לשנוא את שתי החשודות באותה מידה. ולאחר שמתברר מי הרוצחת באמת, אין קתרזיס ואין תחושת ניצחון או התרגשות כלשהי.

לסיכום, הרעיון מקורי מאוד, הטוויסטים אכן מפתיעים מאוד, הכתיבה בינונית ומעלה, אבל לא יותר מדי מעלה, הדרמטיזציה נורא דרמטית, הכל מופרז, התיאורים מוגזמים, מן הרצח המרוטש והאכזרי ועד ההתנהגות של האחיות. אפילו חיי המשפחה המתוארים בספר. מצד אחד, משפחה לא מתפקדת עם אם רעה על גבול הפסיכופתית, מצד שני, אם שמקריבה את בריאותה כדי שהכסף יספיק ללימודי המשפטים של הבת.

הקיצר, אפשר לקרוא והספר יספק לכם שפע של הפתעות ואפשר לוותר ולא תפסידו כלום.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על הנאשמות