ספר לא משהו

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 29 בינואר, 2025
ע"י אתי
ע"י אתי
העיירה הליטאית גילישקיס, אוגוסט 1941. עד לא מכבר היתה העיירה כבושה בידי הסובייטים, כעת היא נתונה תחת כיבוש גרמני. האיש העומד בראש האיינזצגרופן עושה את דרכו אליה, נחוש לסמן עוד וי ברשימת העיירות הנקיות מיהודים.
בעיירה מתגוררים מזה שנים רבות זה לצד זה יהודים ונוצרים, עם מיעוט פגאני בראשותה של מכשפה זקנה, אולי לא באהבה אבל בשכנות נינוחה. אבל כעת היהודים נתונים למגבלות רבות, וכמעט אינם נראים מחוץ לבתיהם. . יוצא דופן הוא הרוקח, שמכיוון שהוא היחיד במקצועו במקום הוא מורשה להחזיק את חנותו פתוחה ולשרת לקוחות שאינם יהודים. יוצאת דופן היא גם פאולה, אשתו של בעל הכלבו המקומי, שמטופלת בילד מעוכב התפתחות, ומסתובבת בחוצות מבקשת לו מרפא.
אצל הנוצרים החיים מתנהלים כרגיל. העירניים שבהם דרוכים לרשת את היהודים מיד כשיסולקו מן המקום, אבל פרט לכך העסקים פחות או יותר כרגיל. הגעתו של איש האיינזצגרופן מחדדת את ההפרדה בין שתי האוכלוסיות, משלחת את היהודים אל גורלם המר, ומחייבת את הנוצרים לנקוט עמדה.
ההיסטוריה על פי יוסי אבני-לוי היא מפגש של קורבנות. מסכנים היהודים הנרדפים, מסכנים הליטאים הנוצרים הרוצחים יהודים – בהתנדבות – ומתלוננים על הקושי. מסכן אפילו המפקד הגרמני המיוסר מקלקול קיבה, שרואה בעצמו בסך הכל שליחו של הטבע. נדמה שהסופר מנסה להיות בסדר עם כולם, להבין את כולם. לכן הוא מונה רשימה של יהודים שהתעשרו באמצעות התחכמויות ומרמה, שנבין למה בשל עוונותיהם של יחידים נרצח עם שלם. והוא מתענה עם הרוצחים הצעירים, כאילו לא התייצבו רבים אחרים למשימה ברצון. המורה למקצועות הומניים, שמתעקש להיות זה שיירה בתלמידיו היהודים, הוא סופר מתוסכל לוקה בנפשו, שמאחוריו ילדות אומללה. אשתו המדוכאת, שמתכננת לשים יד על אוצרות היהודים, הופכת מרגע לרגע לחסידת אומות עולם. כולם סובלים ואף אחד אינו אשם.
העלילה העצובה, שנסמכת על ארועים שקרו, ביניהם רצח יהודי קדאיניאי ב-28 באוגוסט 1941 (הסופר מפרט את מקורות השראתו באחרית דבר), מתנקזת לשלושה מוקדים. במוקד האחד נמצאת פאולה, אמו של הילד בן השלוש שאינו הולך. היא נועצת בכל מי שאפשר, כולל במכשפה הפגאנית, כדי לרפא אותו, ובו בזמן עסוקה גם בתכניות לנטוש את בעלה מזה עשרים שנה, שבוגד בה מאז נישאו. במוקד השני נמצאים המורה ואשתו, הוא סופר מתוסכל, היא אשה מדוכאת. במוקד השלישי נמצא יונאס, צעיר מקומי, אחד מחבורה של ארבעה, שנמשך לגברים, ומתכנן להתוודות על כך באוזני חבריו. כל הארבעה מתנדבים להתייצב על שפת הבור ולירות ביהודים, שניים מהם רוצחים ללא היסוס את הרוקח ואחר-כך מתלוננים על הקושי, יונאס לבדו יורה באויר כדי לא להרוג ילד יהודי נמלט.
אין ספק שלסופר אכפת מגיבוריו, שלבו יוצא אל הקורבנות. אין ספק גם שהוא ניחן בכושר תיאור. אבל מרוב להיטות לא לפגוע באיש, כולל בתושבי ליטא החביבים עליו, התוצאה מחושבת מדי, מנוכרת מדי. בדבר המחבר בסיום הוא מספר שאת הטיוטה הראשונה, שנכתבה בעקבות המפגש עם בורות המוות, כתב מתוך הלם, והיא היתה ספוגת כעס. אולי כך נכון יותר היה לכתוב את הספר.
16 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
זאבי קציר
(לפני 7 חודשים)
סקירה יפה אתי, תודה לך.
|
|
מושמוש
(לפני 7 חודשים)
הסקירות שלך מעולות
את מאוד מוכשרת. תמיד רוצה לקרוא סקירות שלך.
|
|
אפרתי
(לפני 7 חודשים)
כרגע הוא מתראיין אצל אסתי פרז בחצי היום.
|
|
מורי
(לפני 7 חודשים)
אבני לוי לא ממש יודע לכתוב סיפור מעניין. נדיר שזוכה פרס ספיר הוא ספר מעניין.
|
|
דן סתיו
(לפני 7 חודשים)
אתי
הסקירה המצוינת שלך מבהירה היטב מדוע אינך מתלהבת, בלשון המעטה מהספר. אני חייב להודות שהיא יצרה אצלי עניין מסוים בספר שלא תיכננתי בכלל לקורא.
|
|
אפרתי
(לפני 7 חודשים)
ביקורת מעולה. הספר זכה בפרס ספיר לשנת 2024 והסופר הוא שגריר ישראל בליטא. בעקבות
הזכייה ספרו יתורגם לערבית (מעולה, לא?) ולשפה נוספת. כך ידעו הקוראים הערבים שהיהודים אשמים גם בזה שנרצחו.
|
16 הקוראים שאהבו את הביקורת