"בנימין נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה המוכשרים בתולדות המדינה. אדם מרשים עם יכולת למידה אינסופית, חריצות סיזיפית, בקיאות היסטורית והבנה גיאו־פוליטית. אדם שניחן בכריזמה מתפרצת, ביכולת לכשף המונים ולשווק קרח לאסקימוסים. מהפוזיציה הטבעית שלו, בלב הימין הישראלי, היה יכול נתניהו לעשות גדולות ונצורות. היו לו תוכניות גרנדיוזיות וחלומות גדולים. אבל איפשהו בדרך, כל זה התמוסס ונעלם" (עמוד 417).
העיתונאי בן כספית פרסם ביוגרפיה מרתקת אודות ראש הממשלה הנוכחי. הספר, "נתניהו" (ידיעות ספרים, 2017), נקרא כסיפור מתח יותר מאשר ביוגרפיה פוליטית, וזאת, וכאן הקרדיט כולו למחבר, למרות שכמעט כל הדברים ידועים (אף שחלקם לא אוגדו מעולם תחת ספר אחד). כפי שנכתב בגב הספר, הרי שכאשר ישלים רה"מ נתניהו את הקדנציה הנוכחית יעקוף את ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ויהיה למי שכיהן יותר מכל אחד אחר כראש ממשלת ישראל. הספר מציג את רה"מ נתניהו כאחד מנבחרי הציבור ובעלי היכולות האישיות הבולטים שהיו כאן.
בעבורי, כמי שעיקר המוקד שלו הוא ביטחוני, היה הפרק על שירותו הצבאי מעניין אך לא מחדש. נתניהו, כפי שפורסם לא פעם, העריץ את אחיו שהתגייס שלוש שנים קודם לכן לצנחנים, היה ללוחם ולקצין מצטיין ונפצע במלחמת ששת הימים כקצין צנחנים במילואים ברמת הגולן. באוגוסט 1967 הגיע מועד גיוסו. לתפיסתו, "הגיבור האמיתי של המלחמה היה יוני, ששרד אותה עם פציעה. כמו תמיד, הוא רצה ללכת בעקבות אחיו ולהתגייס לצנחנים" (עמוד 31). אבל בבקו"ם עלתה ההזדמנות להתנדב דווקא למעולה שביחידות העילית של צה"ל, סיירת מטכ"ל. בטירונות צנחנים בגדוד 202, תחת המ"פ גד נגבי והמ"כ רזי ברקאי, "הוא היה טירון מצטיין. דרש מעצמו יותר מכולם, השקיע את כל כולו, השתדל, כמו תמיד, להיות ראשון. בצניחה הראשונה היה הראשון בדבוקה, הפעם לא רק בגלל הדחף המולד להקדים את האחרים, אלא גם בזכות עצה טובה שקיבל מיוני: "צא ראשון מהמטוס, זה הכי כיף". כך עמד על ספו של המטוס, משב הרוח הפראי מכה בפניו, הנוף המשובץ המרהיב של האדמה הרחוקה מסמא את עיניו. אחר כך תיאר ביבי את הרגע הזה בפירוט במכתב להורים בפילדלפיה. "דווקא הצניחה השנייה מפחידה יותר מהראשונה", כתב. מכתביו להורים היו בדרך כלל קצרים הרבה יותר מאשר מכתבי יוני. לפעמים אפילו קורקטיים. הפעם חרג ממנהגו" (עמוד 32).
גם כשהסתיימה הטירונות והצוותים הצעירים עלו ליחידה "הוא היה חייל מצטיין. במסעות הארוכים, המפרכים, היה היחיד שלא ביקש שיחליפו אותו כשנשא את האלונקה. להפך, מדי פעם היה אומר ללוחם שהגיע להחליפו שזה מוקדם מדי, שהוא יכול להמשיך. כושרו הגופני הפנטסטי הפך אותו למאגיסט הפלוגתי. המאג שלו היה תמיד מצוחצח ומדוגם, קצב האש רצחני, המהירות שבה החליף ארגזי פעולה היתה אגדית. הלוחם היחיד שהגיע לרמתו היה אבי פדר, לימים קצין משטרה בכיר, שהפך למתחרה הישיר של ביבי בכל הזדמנות, בכל מסע, בכל ניווט" (עמוד 33).
למצער, לעתים נופל הספר לאי-דיוקים מביכים, מן הסוג שניתן היה לפתור באמצעות חיפוש פשוט בגוגל. כך למשל, במלחמת ההתשה, בעת שנתניהו שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, הוא השתתף בפשיטה מעבר לתעלת סואץ שהשתבשה, "בפיקודו של מפקד הסיירת עמירם לוין" (עמוד 35). לוין אמנם פיקד על הכוח, באחת מבין עשרות פשיטות שעליהן פיקד, אך את הפיקוד על הסיירת כולה קיבל רק כעשור לאחר מכן. את מי שכן מילא את תפקיד "מפקד הסיירת, אהוד ברק, אחד הקצינים היצירתיים והערמומיים שידע צה"ל, ביבי העריץ. כמעט כמו שהעריץ את יוני. ברק מצדו נטה גם הוא חיבה לצמד האחים, ובינו לבין יוני היתה חברות אמיתית. ברק היה אחד האנשים הקרובים ביותר ליוני, עד ליום נפילתו. גם יחסיו עם ביבי היו מצוינים, אבל במתכונת של מפקד ופקוד. ביבי העריץ את ברק כפי שקצין זוטר בסיירת מטכ"ל מעריץ את המפקד המיתולוגי, הערצה שרק מי ששירת ביחידה מבין את עוצמתה. לימים, כשהיה ראש הממשלה וברק שר הביטחון בממשלתו, שאב נתניהו הנאה עצומה מהעובדה שעכשיו ברק עובד אצלו. "מבחינת ביבי, זו היתה אורגזמה מתמשכת, העובדה שהוא מאשר לברק מבצעים, ולא להפך", סיפר אחד ממקורביו" (עמוד 38).
המבצע המפורסם ביותר שבו לקח נתניהו חלק, והוא כבר מפקד צוות ביחידה היה ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף ב-1972. "המבצע נקרא "איזוטופ" ויצא לפועל למחרת החטיפה, ב־9 במאי. בראש הכוח עמד מפקד הסיירת אהוד ברק. הלוחמים התחפשו למכונאים של נמל התעופה שבאו לסייע בתיקון התקלות שהתגלו במטוס. מתחת לסרבלים הלבנים שלבשו היו חמושים באקדחים קטנים בקוטר 0.22 אינץ'. כשהלוחמים הגיעו לקרבת המטוס, ברק שרק במשרוקית מיוחדת והם פרצו לתוכו. הפעולה הסתיימה בתוך עשר דקות. שני מחבלים נהרגו, שתי מחבלות נתפסו, שלושה נוסעים נפצעו (אחת מהם, מרי הולצברג אנדרסון, מתה מפצעיה) ושני לוחמים ישראלים נפצעו קל. אחד מהם היה ביבי. הוא נפצע בחלקה העליון של היד מכדור שחדר אליה, שנפלט מאקדחו של מרקו אשכנזי, אחד הלוחמים ביחידה" (עמוד 39).
לאחר שחרורו של נתניהו היחידה, עליה פיקד באותה עת אחיו הגדול יוני (ששב לקבע והתגייס ליחידה בעת שביבי שירת בה), שבה לחייו שנית ביולי 1976 לאחר שנחטף מטוס אייר פראנס ובו כמאה נוסעים ישראליים. נתניהו, כמו גם הוריו, התגורר אז בארצות הברית ולא היה לו "מושג על אודות ההכנות החשאיות שערכה ישראל לשיגור כוח קומנדו מוטס בניסיון לשחרר את חטופי טיסת אייר פראנס, שהוחזקו בנמל התעופה של אנטבה שבאוגנדה. למיטב ידיעתו של ביבי, יוני היה בכלל בסדרת אימונים עם היחידה בסיני. אלא שיוני, שלא השתתף בתכנון המבצע, נקרא במהלך אותה סדרת אימונים לעמוד בראש כוח הפריצה לטרמינל האוגנדי. על המבצע פיקד תא"ל דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי. את ההחלטה לשגר עשרות רבות של לוחמי עילית של צה"ל במטוסי הרקולס מרחק אלפי קילומטרים כדי לשחרר בני ערובה בשטחה של מדינה ריבונית עוינת, קיבל ראש הממשלה יצחק רבין בעידודו ותחת הלחץ של שר הביטחון שמעון פרס. כל הדרמה הזאת נעטפה במעטה כבד של חשאיות. על פי התוכנית, הכוח היה אמור לצאת ממטוסי ההרקולס עם שיירת מכוניות שבראשן מרצדס שחורה, הזהה לזאת של שליט אוגנדה, אידי אמין, ולדהור לעבר הטרמינל. ההוראה היתה לא לפתוח באש לפני הפריצה לטרמינל, על מנת לשמור על יתרון ההפתעה. המבצע היה עתיד לקום וליפול עליו.
אלא שבמהלך הנסיעה לטרמינל הבחין יוני בשני חיילים אוגנדים וחרג מהתוכנית. הוא ולוחם נוסף ירו בהם באקדחים עם משתיקי קול, והמהומה עוררה את כוח האבטחה המקומי. אנשיו החלו לירות לעבר הכוח הישראלי, פגעו ביוני ופצעו אותו אנושות. בהמשך מת מפצעיו. הוא היה לובש המדים היחיד שנהרג. המבצע נחשב עד היום להצלחה המסחררת ביותר של צה"ל במלחמתו בטרור" (עמודים 46-45). מותו שינה את כיוון חייו של נתניהו והביא להצטרפותו לפוליטיקה הישראלית
הספר כאמור כתוב היטב ומתאר את נתניהו באופן די מאוזן על יכולותיו הגבוהות והיותו אסטרטג פוליטי ומדיני בחסד, מהטובים שנראו בשמי הפוליטיקה הישראלית, ומנגד כנהנתן, כהססן וכפסימיסט. ישנם מקומות שבהם הספר ממש חסר. כך למשל, הספר מאזכר את פרשת הרפז אך לא עוסק בה כלל, אף שפרשת מינוי הרמטכ"ל ה-20, גם אם לא הסכסוך המתוקשר בין רא"ל אשכנזי לשר ברק, נגעה לו במישרין. מנגד, כשזה מגיע לעיקר את הספר קשה להניח מן היד.
