ביקורת ספרותית על צ'לו לארוחת בוקר מאת אילן עמית

---

אני אוהבת סיפורים משפחתיים. בסופו של דבר יש בהם הכל. אהבה, ויצרים, זוגיות, משפחתיות, אחאות, וכל מה שנלווה.

אילן עמית יודע לכתוב יפה על משפחתיות. יפה לא במובן של התנחמדות, אלא יפה כזה של הכל בפָּנִים בלי ליטוש של הקצוות החדים.

יגאל ועמוס הכירו בצבא ומאז הם חברים טובים. עמוס נשוי לחנה והם מנהלים זוגיות ללא ילדים. יגאל נשוי לסוזי ויש להם שני בנים.
שני הגברים שותפים במכבסה תל אביבית בקרבת כיכר רבין, ובכלל, כל נקודות הציון התל אביביות נעמו לי, והרגשתי הכי בבית, אבל לא רק בגלל זה. הסיפור הוא מאוד משלנו, הכי ישראלי, הוא מורכב מכל החתיכות המרכיבות אותנו.

בעוד הם מכבסים ומטפלים בבגדים של תושבי הסביבה , את הכביסה שלהם הם שומרים קרוב אליהם, ויודעים ליישם את המשפט "את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית." ולשניהם יש ממנה.

עמית כותב על החברות של השניים ועל המשפחתיות שלהם, ומתמקד יותר בהיעדר המשפחתיות אצל שני הזוגות. גם אם המשוואה לא מאוזנת, עמית מצליח לאזן אותה עם הכתיבה שלו ועם העלילה שרקח. במחצית הראשונה של הספר הקריאה התנהלה בעצלתיים, ואז היא מעלה הילוך והקורא נכנס לקצב אחר לגמרי, והסיפור כולו מתרכז לשלושה ימים שהכל קורה בהם, ומלמד יותר מכל על יחסי הורים וילדים, על הציפיות שלנו מהילדים שהבאנו לעולם, עד כמה אנחנו צריכים להחזיק בידיהם, וחשוב מכך: מתי לדעת לשחרר את אותה היד ולתת להם להתנהל בעולם על פי בחירתם, והכי הכי חשוב: להבין שאומנם אנחנו הבאנו אותם לעולם, אבל הם, ורק הם חיים את חייהם, גם אם לא תמיד הם חופפים את ציפיותינו.

אהבתי את כתיבתו של עמית, ושמחתי לגלות שיש לו עוד ספרים, ובהחלט מסמנת לי לקרוא אותם.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על צ'לו לארוחת בוקר