גילוי נאות – אינני חובב ביוגרפיות, בלשון המעטה. אני מציין זאת כי אפשר שהסקירה הזאת מושפעת מכך וטויבין החביב אינו "אשם" כלל...
מה ששיכנע אותי לקרוא את הספר הזה היא ביקורת משבחת ומהללת של איריס לעאל, במוסף הספרים של עיתון הארץ. "הקוסם": ספרות נפלאה המספקת מפלט שכל אחד צריך בימים האלה ובמקום הזה. אם אפשר להכנס להלם אנפילקטי מעונג, אם ספרות נפלאה על חייו של המאסטר הגרמני הגדול של המאה ה-20 יכולה לעורר תגובה גופנית חריפה ומהירה כתוצאה מרגישות יתר ספרותית, אזי צריך להוסיף תווית אזהרה ל"הקוסם", לעאל קבעה באופן נחרץ.
נראה לי שקשה לתאר משפחה צבעונית יותר ממשפחתו של מאן לדורותיה. מאן עצמו זכה בזכות כישוריו ולתהפוכות התקופה שקולו נשמע ברמה, גם אם היה צריך לכך דחיפה חזקה מאחיו היינריך ומבנו קלאוס, אך בעיקר מבתו האהובה אריקה. הוא היה סופר רב-גוני ומעמיק.
טויבין כותב בצורה קולחת ובהירה. הספר, המכיל למעלה מ-400 עמודים, אינו מעיק, הוא גם לא משעמם. טויבין מתחיל את סיפור חייו של מאן בעיר ליבק, בה נולד, ומסיים אותו עת מאן הקשיש זוכה לתואר כבוד המוענק על ידי עיריית ליבק. סגירת מעגל נאה.
אז לאחר שבדקתי מה הוא, לכל הרוחות, הלם אנפילקטי, והבנתי שלא לקיתי בו, חשבתי על כל מה שאיכזב אותי בספר הזה.
ראשית, אם מסיימים ביוגרפיה באורך הזה, אחר כך קוראים את הערך תומאס מאן בוויקיפדיה(!) ועדיין לומדים כל כך הרבה דברים מעניינים על מאן, זו בהחלט לא נקודה לזכותו של טויבין.
שנית, הוא מתעכב על דברים שעניינו אותי פחות (כגון המשיכה שלו ליופי נערי) ולא מפתח נושאים מעניינים יותר. הוא מזכיר שאביו של מאן לא ראה בו יורש ראוי לאימפריה הכלכלית מחד, ואילו אימו של מאן לא התרשמה מהיומרות הספרותיות שלו, מאידך (היא תמכה, גם כספית, בבנה הבכור היינריך בו ראתה סופר ברוך כשרונות). כיצד, אם בכלל, יחס זה השפיע על מאן? לטויבין פתרונים. הוא מתאר, באריכות יתרה, ארוחות ערב ושיחות בטלות שנערכו במשפחת מאן, אבל לא מתייחס באופן משכנע למפגשים שלו עם אישים מרתקים – אלמה מהלר, בעלה פרנץ וורפל, הויכוחים עם ברטולד ברכט, היחסים עם המנצח ברונו ואלטר (המאהב של בתו) ועוד.
שלישית, גם היחסים בתוך המשפחה זוכים לתיאור שנראה לי רשלני ושטחי, במיוחד שמדובר במשפחה שהצמיחה סופרים ואינטלקטואלים – ילדיו קלאוס מאן, אריקה מאן וגולו מאן. מעט מדי ושטחי מדי. היוצא דופן היא הביקורת שהטיח בו בנו מיכאל לאחר שמאן העדיף להמשיך במסע הרצאות על פני השתתפות בהלוויית בנו קלאוס, שהתאבד ב-1949.
רביעית, כקורא ישראלי, גם סוגית "הפיל והבעיה היהודית" עניינה אותי, או במקרה זה – היחס של מאן ליהודים. הוא נישא לקטיה פרינגסהיים, בת למשפחה מתבוללת, מחד, אך יש הטוענים כי דמויות יהודיות עם מוטיבים שניתן לתאר כאנטישמיים מופיעים ביצירותיו המוקדמות, מאידך. הוא ביקר בארץ ישראל ב-1930, שנה לאחר שזכה בפרס נובל. זה היה חלק ממסע למצרים ולארץ ישראל לצורך כתיבת היצירה "יוסף ואחיו", עליה שקד כ-16 שנים(!). מה היה יחסו לתחיית העם היהודי והשפה העברית (חיובי ומלא הערכה) ולתל-אביב (התפעלות רבה) ומה היתה דעתו על הפתרון ליחסי היהודים והערבים הפלשתינה א''י (תמיכה ברעיונות "ברית שלום"). את כל הסוגיות האלה תמצאו בוויקיפדיה, לא אצל טויבין. מדוע טויבין לא טרח להתייחס לביקור במצרים ובארץ ישראל ולא הזכיר אף לא במילה את השנים הרבות שמאן טרח על יצירת הענק (לפחות מבחינת היקפה)? אפשר שלביוגרף, אשר יכתוב את קורות חייו של טויבין, הפתרונים....
השורה התחתונה: קריא, מעניין למדי, שטחי בחלקים גדולים. פספוס.
