ביקורת ספרותית על לב שחור כמו דיו - קורמורן סטרייק #6 מאת רוברט גלבריית
ספר טוב

---

כשיצא הספר הזה לאור, הכותרות דיווחו לקוראים שהספר החדש של רולינג מבוסס על חייה ושדמות מרכזית בו מואשמת בטרנסופוביה ומקבלת איומים על חייה.

כשקראתי את הספר לראשונה בשפת המקור, חשבתי שהמיסגור הזה מגוחך: טרנסופוביה היא נושא שולי למדי בספר, מוזכרת אולי פעם או פעמיים, כחלק מטווח רחב של האשמות בחוסר בפוליטיקלי קורקט: אנטישמיות, גזענות, נכותנות (כן, יש דבר כזה) ועוד, והחשודים הראשיים ברצח אותה דמות מרכזית הם בכלל אנשי ימין קיצוני.

אבל כשקראתי אותו עכשיו שוב בעברית הבנתי שאין להכחיש: הספר אכן מבוסס לא מעט על החוויות וניסיון החיים של רולינג עצמה.

בשנת 2020 חתמה רולינג יחד עם כ-150 אנשי רוח, ביניהם נועם חומסקי ומרגרט אטווד על מכתב נגד תרבות הביטול (cancel culture) שעיקרו קריאה להבסתם של רעיונות רעים על ידי חשיפה, דיון ושכנוע, ולא בניסיונות השתקה.

ואכן, תרבות הביטול היא אולי הגיבורה הראשית של הספר הזה.

אדי לדוול, אחת היוצרות של סדרת אנימציה קומית, נרדפת ברשתות החברתיות על ידי מעריצי הסדרה ובראשם יוצר של משחק המבוסס על הסדרה המכונה "אנומיה", שאיש אינו יודע את זהותו.

כשאדי נרצחת בבית הקברות הייגייט - זירת ההתרחשות של סדרת האנימציה, נשכרים סטרייק ורובין לגלות מיהו אנומיה.

אי אפשר שלא להרגיש את האמפתיה הרבה שמרגישה רולינג כלפי אדי: אדי היא יוצרת מקורית ומבריקה, היא הגיעה מרקע של עוני ומצוקה, זכתה להצלחה פתאומית, בלתי צפויה ומסחררת, היא רואה בעצמה אשת שמאל קונבנציונלית, לא דמות פוליטית במיוחד, אבל היא נרדפת מימין ומשמאל, מוצפת בשנאה, באובססיה, בניתוחי עומק ורוחב של הסדרה שיצרה, שמוכיחים בו זמנית שהיא סמולנית שנכנעת לפוליטיקלי קורקט שמסרס את ההומור ומחריב את כל מה שהיה יפה וטוב בסדרה וגם ימנית קיצונית שיצרה סדרה גזענית, טרנסופובית, לועגת לנכים, לחולי נפש, ליהודים וחסרת כל רגישות ואנושיות בסיסית.

הספר עוסק לא מעט בפרסום הפתאומי ובמחירים שלו, מה שמזכיר את הספר הראשון בסדרה שעסק גם הוא באותם נושאים. אבל בעוד שבספר הראשון מי שממרר את חייהם של המפורסמים היא בעיקר התקשורת (ומי שקרא את הארי פוטר ודאי זוכר את ריטה סקיטר, העיתונאית הכמעט קריקטורית, שמבטאת את יחסה של רולינג לתקשורת) בספר הזה מי שממרר את חייהם של המפורסמים הוא ההמון ברשתות החברתיות.

אם אי פעם היתה תקווה שהרשתות החברתיות ירסנו את התקשורת ואת היכולת שלה לייצר נרטיב בלעדי ולהשתיק את קולו של האדם הקטן שכעת גם לו יש מקלדת ואפשרות להשמיע את קולו - הרי שהיא נגוזה מזמן.

הרשתות החברתיות מאפשרות לכו-לם לייצר נרטיבים, להפיץ ארס ומידע כוזב. העדרים השועטים ברשתות, מובלים לעיתים על ידי טרנדים אקראיים ולעיתים על ידי גורמים מתוחכמים שמנצלים את הכוח של הרשתות, רומסים את מי שעומד בדרכם והיכולת של האדם הקטן להתמודד מול השיטפון הזה רק הולכת ומידרדרת.

ושוב רולינג מפליאה לשרטט דמויות קריקטוריות מהן מורכב ההמון הזה: האינסלים המחוצ'קנים השופכים את מררתם אל העולם הוירטואלי ומחפשים בקדחתנות "אמני פיתוי" שילמדו אותם את מילות הקסם שיפילו נשים לרגליהם, פעילי צדק חברתי יפים ונכונים שמריעים לתרבות הביטול ומספקים ניתוחי תרבות שמוכיחים איך הכל וכולם (חוץ מהם עצמם) סובלים משלל "איזמים" ופוביות, ג'ן זי מפונקים ומרוכזים בעצמם, דורשים מכולם רגישות ומפגינים כזאת בעיקר כלפי עצמם, אנשים בודדים שמחפשים ברשת מקום משלהם, קהילה להשתייך אליה ולהרגיש חלק, וכמו הצפרדעים במשל - מתבשלים לאיטם, הולכים ונגררים אחרי הטרנד הנוכחי ומדחיקים את אי הנוחות מול הקהילה שלהם, שהולכת והופכת להיות ארסית ורעילה יותר ויותר.

בספר לב שחור כמו דיו, ארגון טרור ימני קיצוני משתמש באופן מתוחכם בפעילי צדק חברתי, בטיעונים שמגיעים מהצד השמאלי של המפה, בפוליטיקת הזהויות ובתרבות הביטול, וההמונים שרק רוצים להיות יפים וצודקים מובלים בתמימות ובעיוורון לתקוף נשות שמאל פמיניסטיות עד שאלו מאבדות את הרצון לחיות.

אני לא יודעת מה רולינג ניסתה להשיג בתיאור הזה. האם היא עושה הנחה לאנשי תרבות הביטול כשהיא מתארת אותם כמי שנגררים אחר טרנדים, מאמינים לזיופים ולניתוחי תרבות מתוחכמים? או שלהפך, היא מאשימה אותם בהיותם "אידיוטים שימושיים" של הימין הקיצוני?

מה תורמת לספר או לדיון בכלל ההנחה שהימין הקיצוני עומד מאחורי הכל, והשמאל רק נגרר, במקום פשוט להניח את שני הקטבים זה מול זה?

ואיפה עובר הגבול בין הבלוג של פעיל הצדק החברתי "עט הצדק" שתומך בהתלהבות בתרבות הביטול ובהשתקה, לבין לדוול שמפטרת את אחד המדובבים של הסדרה לאחר סרטון אנטישמי ארסי במיוחד?

אני לא מתווכחת על קיומו של גבול כזה... אבל עושה רושם שרולינג עצמה אפילו לא שמה לב לצורך לשרטט אותו, נראה שבעיניה הגבול עובר בדיוק במקום שבו נוח לה שיעבור, מיושר עם הדעות והאמונות שלה עצמה.

***

אבל כרגיל אצל רולינג, גם כשהפוליטיקה נוכחת, ובעצמי פתחתי באמירה שתרבות הביטול היא גיבורה ראשית בספר הזה, בסוף בסוף הסיפור הוא אישי.

בסוף, רולינג לא באמת מתעניינת בארגוני טרור, היא לא באה לספר סיפור על תככים ומזימות בינלאומיים, ולא פלא שתיאור ארגון הטרור ודרכי הפעולה שלו נשארים בסוף קצת... לא משכנעים. האמנם ארגון טרור ימני ששולח פצצות בדואר לפוליטיקאים באמת משקיע זמן, מאמץ ומשאבים בהפצת פייק ניוז על יוצרות מהשמאל שאינן מעורבות בפוליטיקה כלל כדי לנסות לשכנע אותן להתאבד? מה המטרה של המהלך הזה, למה הוא שווה כל כך הרבה השקעה עבור ארגון טרור? בוטים שמפיצים פייק ניוז רעיל לשם זריעת כאוס ופילוג אנחנו מכירים, אבל הם בדרך כלל יורים לכל הכיוונים. המיקוד של ארגון הטרור הדמיוני בספר דווקא ביוצרות שאינן דמויות פוליטיות במיוחד נשמע קצת דחוק.

אנומיה, האנונימי אותו מחפשים סטרייק ורובין, איננו אדם פוליטי. הביקורת משמאל ומימין משמשת אותו ככלי ברדיפה שלו אחר לדוול ולא מעניינת אותו בפני עצמה, והאתגר שעומד בפני רובין וסטרייק הוא מסוג שונה מכל מה שעמד בפניהם עד היום: הם צריכים להצליח לחדור לקהילה וירטואלית, להבין מי השחקנים בה, מה יחסי הכוחות, מה המוסכמות, ליצור קשרים ובסופו של דבר - לקשר בין כל אותן דמויות וירטואליות לבין האנשים במה שמכונה "העולם האמיתי".

רובין, שאחד מהכוחות המשמעותיים שלה כבלשית הוא היכולות הבינאישיות שלה, היכולת שלה להתחבב ולדובב אנשים זרים, צריכה להצליח לעשות את אותו הדבר גם בעולם הוירטואלי.

הבנייה של כל העולם הזה, עולם של צ'אטים וזהויות אנונימיות, דורשת זמן וסבלנות. היא עלולה לשעמם או להיות מוזרה למי שפחות בקיא או מתעניין בעולמות האלה.
אני מצאתי אותה מרתקת, מוכרת וזרה בו זמנית (למרבה המזל, מעולם לא הייתי חלק מקהילה כה רעילה כמו זו שמתוארת בספר) ולגמרי שווה את ההשקעה של הקריאה שהיא גם ארוכה וגם, חייבים להודות, לא תמיד נוחה כשמדובר בפרקים שלמים של שיחות צ'אט בין משתתפים שונים עם כינויים אנונימיים משונים.
אבל צריך להיות כנים בנקודה הזאת ולהודות שמי שהם לא פריקים של רולינג ו/או של הסדרה הזאת ככל הנראה יסבלו בקטעים האלה או יתפתו לדלג, וגם שלכל סופר פחות מוכר ומצליח - העורך מזמן היה מקצץ בנדיבות את הקטעים האלה, ואת הספר בכלל.

אם להתייחס לספר במסגרת הז'אנר שלו, או לפחות הז'אנר הרשמי: ספר בלש, חקירת תעלומת רצח, יש להודות שהוא לא מדהים. הטוויסטים לא חזקים, אין הפתעה כשנחשפת זהות הרוצח.ת.
אבל אם להתייחס לספר כאל מה שהוא באמת באמת, כלומר רומן, נהנתי ממנו מאוד.

בנוסף לעולם הוירטואלי העשיר שרולינג בנתה והדיונים שהוא מייצר, רובין, שהסדרה כולה עוקבת אחרי תהליך ההפיכה שלה לבלשית, הולכת ומתפתחת ומתקדמת במקצוע שלה.

מערכת היחסים המורכבת בין סטרייק לרובין ממשיכה להתפתח בצעדים מהוססים, שלא לומר צעד קדימה - שניים לאחור. או להפך.

יש פה חילופי תפקידים מעניינים כשלראשונה סטרייק הוא זה שחושש מלהיות לנטל על רובין ועל הסוכנות בשל מצבו הרפואי, והאופציה להתפתחות רומנטית בין סטרייק לרובין מרחפת בחלל המשרד ומחוצה לו יותר מאי פעם.

יש עוד לא מעט מה לומר על הספר, אבל חייבת להשאיר משהו לפרק הבא בפודקאסט של האופה בתלתלים ושלי:)
אם אתם מחובבי הסדרה, מוזמנים להצטרף אלינו שם:)

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על לב שחור כמו דיו - קורמורן סטרייק #6