בשעת טיול של שבת אחר הצהרים ראינו את הלין מטיילת עם משפחתה וחברים. מיד היא פנתה אלי "הנה קרובת משפחה שלי, שבת שלום". "גם כן קרבת משפחה," עניתי די בזלזול כמובן אחרי שהחזרתי לה "שבת שלום", שכן אברהם, בעלה של הלין, הוא בן דוד של דודתי מנישואים ציפורה. "תלוי מה קנה המידה," אמרה לי הלין, "מי שאין לו משפחה גדולה, כל קירבה, אפילו קלושה ביותר, היא קירבה עבורו".
הספר הזה עוסק בקרבת משפחה, ביחסי משפחות, ובעיקר בבדידות אל מול הרצון בקירבה. הרצון הזה היה מאוד חזק בדור של ניצולי השואה שאיבדו כל כך הרבה מבני משפחותיהם הקרובות, לעיתים משפחות גדולות מאוד, לעיתים שבטים שלמים, או ענפים שלמים מתוך השבט, והם נתפסו ונתלו בכל מי שמצאו. את החיפוש הזה קיבל גם דור הילדים שלהם, דור ילידי קום המדינה. כך למשל אמא שלי, אני לא יודעת אם היותה דור שני לשואה הוא הגורם או שזו נטייה אישיותית שלה, בכל מקרה - אני די רגילה לשמוע סיפורים כמו איך פגשנו מישהו וגילינו שהוא בן דוד מדרגה רביעית וחצי מצד אשתו הראשונה.
עכשיו לספר. שולי (שולמית) למדן היא אישה ירושלמית, נשואה לגדעון שהוא פרופסור מוכר ומוצלח להיסטוריה, ואם לשני ילדים - דליה ובן. שולי עצמה עובדת כמורה לתנועה במוסד כלשהו בעיר, שזו בחירת פשרה של קריירה לאחר שעזבה את לימודיה האקדמיים לטובת הקמת משפחה וביסוס הקריירה של בעלה. אימה של שולי נפטרה זה מכבר ואביה התחתן בשנית ואז נפטר. על אף ששולי שומרת על קשרי משפחה תקינים עם אלמנתו של אביה, היא לא רואה בה תחליף לאם. במקום זה היא אימצה לעצמה את חיה, אימו של גדעון בעלה בתור דמות אימהית אהובה ואוהבת. גדעון אינו קרייריסט אקדמי מנותק, הוא משקיע בקשרי משפחה, אוהב את אימו, וגם מקפיד לבנות לילדים בית משפחתי מהודק ואוהב, מה שמחייב את כולם להתייצב בכל יום בשעה שש לארוחה משותפת, בין אם הם רוצים בה ובין אם לא. אבל עד כאן זה רק הבסיס לעלילה. יום אחד בזמן אחד מביקורי החובה של שולי אצל אלמנתו של אביה היא שומעת ממנה על פגישה אקראית עם אישה ששם משפחתה זהה לשם הנעורים של שולמית, והיא כנראה קרובת משפחה. שולי מלאת הסקרנות הולכת לבית הדיוק המוגן שבו מתגוררת אותה אישה, רק כדי לראות שאמנם קיימת שם אישה בשם הזה, אבל היא לחלוטין לא מעוניינת לשוחח איתה. זה רק ממלא את שולי מוטיבציה, והיא נוקטת בשלל שיטות מחוכמות על מנת להתחבר עם אותה אישה ולשמוע את סיפורה המשפחתי, ובסוף מגלה שהיא דודה למחצה - אחות לא חוקית עם אב משותף אבל עם אם שונה - תוצר של סיפור בגידה.
עד כאן עברו שלושה רבעים של הספר וכדי לספר עד כמה לא התרגשתי ממנו אני אתאר משהו שאירע במשפחתנו לפני כמעט שלושים שנה. זה אירוע שגרתי למדי אלא שהפעם באופן חריג גם אני הייתי מעורבת קצת בסיפור. באותו זמן היתה תוכנית רדיו ברשת ב' בשעות אחר הצהרים שנקראה "המדור לחיפוש קרובים". לא התוכנית המקורית ששודרה בשנות הקמת המדינה ועזרה לשורדי שואה למצוא אנשים ממשפחתם, אלא גירסה מודרנית שלה שחשבו שהיא תצליח. יום אחד, בשעות הצהרים, בעודי רובצת על הספה בעייפות שקיימת רק להורה של שלושה ילדים מתחת לגיל ארבע, ומאזינה נים לא נים למה שלא יהיה שמשדרים ברדיו, שמעתי גם את התוכנית הזאת, ובמקרה קפץ לי שם לאוזן. המאזין עלה לשידור וציין את שם הנעורים של סבתא שלי, שם שידעתי שהוא שם ייחודי ושייך רק למשפחה שלה. התעוררתי מהנמנום שלי והרמתי טלפון לסבתא כדי להגיד לה "תשמעי איזה קטע אמרו את השם הזה ברדיו", ובכך לעזוב את העניין. אלא שמי שענה לי לטלפון היתה אימא שלי שהיתה שם בביקור, והיא לא תשאיר דבר כזה ב"איזה קטע". מה פתאום. היא פתחה את הרדיו, שם שמעה רק את הזנב הסוגר של התוכנית, התקשרה להפקה, קיבלה הבטחה שיעבירו את הפרטים לזה שהתקשר, שבכלל חיפש את אח שלו ולסבתי היתה רק אחות אחת. והקשר נוצר. הם דיברו בטלפון, ואז נפגשו - מדובר באדם מבוגר למדי, תושב מעגן מיכאל שהוא בן דוד רחוק של סבתא שלי, אין לו בעיה להגיע לירושלים כי ביתו חזרה בתשובה ומתגוררת באחת השכונות החרדיות בעיר. ואכן נוצרו קשרי משפחה, נכתבו אילנות ייחוסין, קיבלנו את הספר שהוא כתב על קורותיו בשואה, ומדי פעם אמא שלי מקבלת הזמנה לחתונה של אחד מעשרת נכדיו החרדים. אז במקרה הייתי קשורה, אבל אצל אמא שלי מציאות כאלה של בני משפחה הם דבר יום ביומו.
נחזור לספר של עמיה ליבליך. עמיה ליבליך היא סוציולוגית או שמא אנתרופולוגית, פרופסור שמחברת ספרים מעניינים מאוד וקריאים מאוד של מחקרים נרטיביים על קבוצות שונות - קיבוץ בבקעה, יתומי קיבוץ כפר עציון, חיילי צהל ששהו בשבי המצרי, צורות שונות של משפחות בישראל, פנסיונרים על שפת הים ועוד ועוד. הספרים שלה תמיד מאוד מעניינים והכתיבה שלה זורמת. הספר הזה חריג כי הוא ספר פרוזה, וכאן הכתיבה שלה הופכת להיות לא מעניינת. היא אשת אקדמיה במהותה, ולכן מפרשת ומסבירה כל סצנה, פעמיים, שלוש, ארבע. זה מתיש. בנוסף היא משלבת תיאורים מקצועיים של עבודת המורה לתנועה, פעילות החוג לסריגה שבה שולי משתתפת בניסיון להתקרב אל פרידה הדודה למחצה, וגם זה לא ממש מעניין. ברבע האחרון של הספר, בעוד שולי מתרגשת מהמשפחה החדשה שנמצאה לה, ונוסעת לבקר את הקיבוץ בגליל העליון שבו מתגורר בן הדוד האבוד, נוצר איזה טוויסט בעלילה. אולי הייתי צריכה לעלות עליו,בעלי עלה עליו, אבל לא עליתי.וזה הופך את הספר להיות בסדר כזה.
בעיקרו הספר הוא על הפער בין המשפחה שנולדנו לתוכה, שיכולה להיות אפורה ומשעממת מאוד ובעיקר בעלת הרבה זרמים תת קרקעיים שאנחנו לא תמיד מודעים להם, אל מול המשפחה שבחרנו לנו שהיא הרבה פעמים הרבה יותר פשוטה ונטולת משקעים. אם נרצה - מציאות אל מול פנטזיה. זה מופיע בדמות הרצון של שולי לפגוש דודה חדשה ולכן להירשם לחוג סריגה בבית הדיור המוגן, על אף שזה פוגע בקודש הקודשים של המשפחה שלה - ארוחת הערב המשותפת, כמו גם הקושי שלה מול ביתה דליה או הקושי של דליה מול אי ההבנה של גדעון שהיא כבר בוגרת ועומדת בזכות עצמה. ואמנם אני עוסקת הרבה בשנתיים האחרונות בקשרי משפחה, אבל הספר הזה לא עזר לי להסתכל אחרת על הסוגיות האלה ולא האיר את עיני בשום זווית שהיא. אפשר לוותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
