ביקורת ספרותית על ההגנה של לוז'ין - ספריה לעם #559 מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב
ספר טוב

---

פיצויים. אנשים מחפשים כל הזמן פיצויים. רוצים שהעולם יהיה פייר, הוגן בצורה כזאת או אחרת. כך שאם מישהו נולד לעושר אז הוא בטח יהיה מפונק או עצלן או משהו כזה, ואם מישהי יפה אז שתהיה טיפשה במיוחד, או ענייה. ובבקשה שהגאון יהיה בעל בעיות בתקשורת בין אישית ואם אפשר אז גם לוקה בנפשו. מתוך רצון לסוג של סוציאליזם שיוויוני קוסמי שינהל את העולם אנשים מטפחים את המיתוסים של היפה הטיפשה והגאון המשוגע. אבל העולם לא מתנהל בצורה הוגנת ויש כאלה שזוכרים בכל החזיתות. מספיק שנזכור שנטלי פורטמן סיימה בהצטיינות תואר בפסיכולוגיה בהרווארד.

הספר הזה נמצא אצלי בבית הרבה מאוד זמן. כמה הרבה? קשה לי אפילו לומר. למה לא ראיתי אותו? כי הוא הוסתר בתוך ארון שלם שכולל כלי שחמט, לוחות משחק, שעונים כפולים למשחק תחרותי, חוברות של ירחון איגוד השחמט, מחברות לתיעוד משחקים, ספרי פתיחות, ספרי חידות ומגוון דפי משימה לתלמידים. ככה זה כשאת נשואה לשחמטאי חובב שהוא גם מדריך נלהב בחוגי שחמט, מנהל תחרויות ובעבר גם מתמודד בתחרויות ובעל ניקוד ודירוג. בן הזוג שלי גילה את השחמט כילד, בגיל הנעורים הפך אותו למפלט בשל סיטואציה משברית בביתו, וכאדם בוגר זה מקצוע בשבילו ותוספת נאה למשכורת. איך שלא יהיה, מרוב שחמט הספר הזה נבלע ולקח לי זמן להבין שהוא ספרות יפה ולא ספרות מקצועית. הספר מתאר את לוז'ין לאורך חייו. מזמן היותו ילד בינוני ולא מוצלח במיוחד, דרך גילוי כישרון השחמט שלו, התאהבותו, ההתנגדות של משפחת הבחורה לאירוסין ועד לסוף המר.

העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, באה לטפח את מיתוס הגאון המחונן שהוא גם חסר מיומנויות חברתיות וגם לוקה בנפשו. האם הוא לא מבוסס על מציאות? לפעמים כן. אליס מילר בספרה "הדרמה של הילד המחונן" מתארת כיצד המבוגרים שסובבים את הילד המוכשר קוגניטיבית, ההורים שלו והמורים שלו, מסתנוורים מהיכולות וממשיכים לטפח את הצד השכלי, תוך הזנחה של טיפול בצד המנטלי. בכך הם פותחים פער בין התפתחות רגשית והתפתחות שכלית, מה שעלול לפגוע בילד ולמנוע ממנו את מימוש הכישורים שלו. האם זה תמיד קורה? ממש לא.

אבל ללוז'ין זה קורה. הוא מבולגן, לא מקפיד על לבושו, לא מצליח לנהל סמול טוק משום סוג, מסתובב בבירות אירופיות ולא רואה בהן כלום מלבד מועדונים אפלוליים ולוחות משובצים. למרבה הצער לאחר פריחה קצרה כגאון התמוטטות עצבים עוצרת את ההתקדמות שלו, וכל מה שנשאר זו הקליפה של גאון לשעבר. זה דווקא נכון עובדתית: זה לא שהגואונות מתדלקת הפרעות נפשיות, אלא הפרעות נפשיות, כשהן קורות, מפריעות לגאונות להביא את היכולות שלו לידי מיצוי. אלא שלוז'ין לא מצליח למצוא חלופה, ובזה אפילו אהובתו הנאווה לא עוזרת, והמוצא ("ההגנה") כשנמצא הוא טראגי.

הספר כתוב היטב. זה נבוקוב, והוא כמדומה מבין מאוד את נבכי הנפש המסוכסכת ויודע לתאר את מאבקיה במלוא עוצמתם. ולכן על אף דלות העלילה זה לא מורגש, כי הרבה דברים קורים בפנים, ואנחנו כקוראים חווים אותם ושותפים להם. מתאים לקריאה חורפית איטית מול רוח סוערת שמכה על החלונות ולא נכנסת פנימה, ועם זאת יש לזכור, זה לא תיאור מציאות הכרחי של אומני שחמט באשר הם או של גאונים בתחומים אחרים. על כל בובי פישר משוגע, היו אומנים ורבי אומנים אחרים שפויים לחלוטין.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ההגנה של לוז'ין - ספריה לעם #559