כילד צעיר בקיבוץ, היו ימי השואה מורכבים מריטואל קבוע למדי.
בבוקר היינו הולכים עם ת', המחנכת האהובה שלנו לשבת מול טלוויזיה כזו או אחרת.
שעות על שעות - או אולי במה שנדמה לי כשעות על שעות - היינו רואים סרטים בשחור לבן מהם אני
זוכר בעיקר אימג'ים חוזרים ונשנים של דחפורים גוללים ערימות בלתי נגמרות של גופות אל בורות ענקיים.
ועיניים.
אני זוכר מאוד את העיניים של אלו ששרדו שם והסתכלו בלא מילה אל תוך המצלמה של המשחררים.
אחרי הצהריים היינו שומעים ניצול או ניצולה שאז חיו בהמוניהם בקיבוץ שלנו.
גם הסיפורים שלהם הותירו אלם גדול בחלל החדר.
והיו ספרים.
לא היה צורך לחכות ליום השואה כדי לקרוא את הספרים וזה היה אחד הראשונים והאהובים שבהם.
השם משך אותי כבר מההתחלה - לא הייתי רגיל לספרים עם שם ארוך אז. ומיד מהעמודים הראשונים, רותקתי
אל מעללי ילדים שהיו בגילי, פחות או יותר, אבל עשו דברים לא ייאמנו, דברים שרק מי שחי, ישן ואוכל עם המוות, יכול לעשות.
בעיתון היה כתוב הבוקר שעוד אחד מהם נפטר אמש.
חשבתי על זה, תוך כדי שתיית הקפה הראשון, על איך הם הצליחו לעבור, להתגבר, להקים ובעיקר לחיות.
חשבתי על זה ששם, בכיכר, בכל יום שעבר, איך הם בטח לא דמיינו שיום יבוא ותהיה גם להם מדינה.
וספק אם אי פעם הם דמיינו שכאשר תהיה להם מדינה, יהיה בעיתון של המדינה מדור, בפינה קטנה בעמוד השני.
מדור שנקרא "אמץ ניצול". כן, בדיוק כמו בתנו לחיות לחיות.
ובמדור, לצד תמונת הניצול, יש גם פרטים, כגון - "איפה היית בשואה?"...כמו נגיד "מה עשית לפני הצבא".
ויש לא מעט שאומרים בתשובה "אושוויץ".
ואז מיד הלאה לשאלה הבאה.
ישראל 2016

ספר שנכתב והודפס בתחילת שנות ה- 60, כשבארץ לא היתה מודעות לתיעוד סיפורי שורדים בשואה, בתקופה שעדיין "לא דיברו על זה". סיפור מופלא של חבורת ילדים אמיצים בתקופת גטו ורשה ואחרי המרד, שחיו מחוץ לגטו, בלב האזור הגרמני, והתפרנסו ממכירת סיגריות לגרמנים, לפולנים ולכל מי שהיה "לא יהודי". יכולת האילתור של הילדים האלה, לשרוד מיום אחד למחרת, על רקע עזרה מינורית של 2-3 נשים פולניות, שהסכימו לתת לילדים האמיצים האלה קצת אוכל, מקום להתרחץ ומקום לישון בלילה.
סיפור שהוא באמת יוצא דופן, שהתחבר לי בדיוק לביקור שלי בוורשה, במסגרת המסע לפולין לפני כשבועיים.
סיפור שהיה באמת וכל כך מופלא לחשוב שאולי הוא המצאה. אבל לא, זה דברים שקרו באמת.

הספר יצא בתחילה כספרים רבים המהווים עדות למה שהתרחש בשואה והומלץ לקריאת חובה בבתי הספר ע"י משרד החינוך והתרבות.

יוסף ז'מיאן, כותב הספר, יוצא לאתר ילדים יהודים בוורשה על-מנת לסייע להם בכספים ובעיקר בתעודות מזוייפות, וזאת כדי לאפשר להם לשרוד עד לסיום המלחמה. כדי לאפשר את משימתו ז'מיאן צריך לרכוש את אמון הילדים, דבר שיש להם הכי מעט ממנו ולא בכדי. תוך כדי רכישת אמונם נפרש לפניו סיפורם המצמרר, סיפור השרדות שלא תמיד מצליח, אבל תמיד יוצא דופן ובלתי נתפש.
בטון עובדתי ויבש נפרשים סיפורי הילדים, שתצלומיהם מלווים את הספר כילדים וכמבוגרים. חלק מהם מצולמים במדי צה"ל ומרגש לראותם כאחד האדם, כשקודם לכן היו רק ילדים בבלואים, קופאים, מוכרי סיגריות ומנסים להעביר יום אחר יום בבריחה מהמוות.
הסיפור אינו של שחור לבן – יהודים מול שאר העמים. פולנים רבים רדפו את היהודים, אולם לא מעט מהם סייעו בפת לחם, צלחת מרק ומקום לינה. ב-1944, לאחר המרד בוורשה, הצטרפו ילדים רבים לצבא האדם ובכך הצליחו לשרוד עד לסיום המלחמה.
הספר כולל מפה גדולה של גטו ורשה המסייעת להבין טוב יותר את המקום בו ארעו כל אותם מאורעות מצמררים.
הספר אמנם אינו עדות כלשונה והוא יותר ספר המתאר מאורעות כלליים וסיפורים אישיים, אבל אין זו פרוזה במובן הרגיל של המלה.