כילד צעיר בקיבוץ, היו ימי השואה מורכבים מריטואל קבוע למדי.
בבוקר היינו הולכים עם ת', המחנכת האהובה שלנו לשבת מול טלוויזיה כזו או אחרת.
שעות על שעות - או אולי במה שנדמה לי כשעות על שעות - היינו רואים סרטים בשחור לבן מהם אני
זוכר בעיקר אימג'ים חוזרים ונשנים של דחפורים גוללים ערימות בלתי נגמרות של גופות אל בורות ענקיים.
ועיניים.
אני זוכר מאוד את העיניים של אלו ששרדו שם והסתכלו בלא מילה אל תוך המצלמה של המשחררים.
אחרי הצהריים היינו שומעים ניצול או ניצולה שאז חיו בהמוניהם בקיבוץ שלנו.
גם הסיפורים שלהם הותירו אלם גדול בחלל החדר.
והיו ספרים.
לא היה צורך לחכות ליום השואה כדי לקרוא את הספרים וזה היה אחד הראשונים והאהובים שבהם.
השם משך אותי כבר מההתחלה - לא הייתי רגיל לספרים עם שם ארוך אז. ומיד מהעמודים הראשונים, רותקתי
אל מעללי ילדים שהיו בגילי, פחות או יותר, אבל עשו דברים לא ייאמנו, דברים שרק מי שחי, ישן ואוכל עם המוות, יכול לעשות.
בעיתון היה כתוב הבוקר שעוד אחד מהם נפטר אמש.
חשבתי על זה, תוך כדי שתיית הקפה הראשון, על איך הם הצליחו לעבור, להתגבר, להקים ובעיקר לחיות.
חשבתי על זה ששם, בכיכר, בכל יום שעבר, איך הם בטח לא דמיינו שיום יבוא ותהיה גם להם מדינה.
וספק אם אי פעם הם דמיינו שכאשר תהיה להם מדינה, יהיה בעיתון של המדינה מדור, בפינה קטנה בעמוד השני.
מדור שנקרא "אמץ ניצול". כן, בדיוק כמו בתנו לחיות לחיות.
ובמדור, לצד תמונת הניצול, יש גם פרטים, כגון - "איפה היית בשואה?"...כמו נגיד "מה עשית לפני הצבא".
ויש לא מעט שאומרים בתשובה "אושוויץ".
ואז מיד הלאה לשאלה הבאה.
ישראל 2016


















