*חוצפה* - הספר של ענבל אריאלי מפרק את ההוויה הישראלית שכולנו מכירים לגורמים ומרכיב אותה מחדש לכלל סיפור מעורר השראה על האקלים החינוכי והחברתי בארץ, שעל פי רוב נתפס בעין ביקורתית, אך למעשה מהווה חממה לצמיחתם של יזמים ופורצי דרך.
מתוך היכרות עמוקה עם תעשיית ההיי-טק על כל היבטיה, היא מדגימה, כיצד דווקא אִלתור, בלגן, חוצפה, קומבינות, תכלסיות וגישה כללית של "יהיה בסדר"
נהפכו בידי יזמים ישראלים לקרדום רב-עוצמה שבאמצעותו הם משנים את העולם.
אמר פעם מפקד חיל האויר, שיהלום ופחם - יסודם באותו החומר, וכל ההבדל בינהם הוא שפחם - מתקרר מהר, ויהלומים מתקררים לאט,
ואז הוא הוסיף:
'לנו בחיל האויר, אין אלטרנטיבה אחרת, אנחנו חייבים להמציא יהלומים שמתקררים מהר'.

את החוצפה הישראלית, זו שנאמרת במבטא אמריקאי כמחמאה דווקא, אפשר למצוא בארץ בכל תחומי החיים, והיא חלק מרכזי מהצלחתה של ישראל כאומה טכנולוגית חדשנית.
כולם מכירים את הביטוי "אומת הסטארט־אפ", וזהו כינוי הולם למדינה: מספר חברות הסטארט־אפ כאן הוא הגבוה בעולם, יחסית לגודל האוכלוסייה. מחוץ לארצות הברית,
ישראל היא מרכז היזמות הבינלאומי מספר אחת בעולם.
אנשים שואלים כל הזמן: "מה הופך את ישראל לכר חדשנות כזה?" או "מדוע הישראלים עסוקים כל הזמן ביוזמות חדשות?"
שמעתי תשובות רבות לשאלות האלו – החל בהשפעתו של צה"ל, שהוא צבא טכנולוגי ומתקדם, וכלה במסורת העתיקה של העם היהודי, הכוללת למידה וספקנות.
הסברים אלו, גם אם יש בהם מן האמת, מוגבלים מדי. עם השנים הבנתי שבבסיס האופי היזמי של הישראלים מצויה בילדות הייחודית, במדינה מלאת אתגרים וסיכונים,
בתוך קהילות שבטיות למחצה. ואסור לשכוח את החוצפה המשותפת לכולנו.
וורן באפט, גדול אנשי העסקים האמריקאים, אמר פעם: "אם אתם נוסעים למזרח התיכון כדי לחפש נפט, אתם יכולים לדלג על ישראל,
אבל אם אתם מחפשים מוחות, אין לכם מה לחפש בשום מקום אחר.

ישראל הראתה לעולם שיש בה כמויות יוצאות דופן של תבונה ואנרגיה".
ישראל מדורגת במקום השלישי מבין 138
המדינות המופיעות בדירוג החדשנות של הפורום הכלכלי העולמי.
זאת בזכות פיתוחים כמו: עגבניות שרי, טפטפות, גלולת האנדוסקופיה הראשונה, התוכנה הראשונה לצ'טים באינטרנט, הדיסק־און־קי, אפליקציית הניווט Waze ועוד ועוד.

הספר מזמין אתכם להצטרף למסע, שבו נבחן מקרוב ילדות ישראלית טיפוסית, דרך משקפיים אחרים מאלו שאנחנו מרכיבים ביום יום.
בדרכנו נראה את הדמיון המפתיע והבולט לשלבי החיים של חברה עסקית, החל בגילוי שוק המטרה וחקירתו, עבור בהצהרת הערך של העסק, וכלה בתיקוף המעשי של הסיבה לקיומו; משלב הניסוי והטעייה שבו מתייעלים, דרך צמיחה והרחבה, ועד להתחדשות לקראת גידול נוסף, בסופו של דבר.

1.תחנה ראשונה- חצרות הגרוטאות בגני הילדים
להבנת שורשי הילדות הישראלית בגן הילדים שפיתחה מלכה האס בשנות ה50, מלכה היתה עולה חדשה מגרמניה , שהתגוררה בקיבוץ שדה אליהו . בשעתו , קיבוץ שדה אליהו היה יישוב דל במשאבים אבל עשיר ברעיונות ובאידאולוגיה . החברים הטילו על מלכה האס לצייד את גן הילדים בתקציב זעום, והיא מצאה פתרון יצירתי, שהפך מהר מאוד למציאות הקבועה במוסדות החינוך לגיל הרך בישראל.
במקום לקנות צעצועים יקרים ותעשייתים , מלכה האס אספה חפצים שונים מבתי החברים, מהשדות ומשאר ענפי המשק ומילאה את חצר הגן בדברים שבימיהם הטובים שימשו את המבוגרים בקיבוץ. כך נולד רעיון חצר הגרוטאות ואיתו הפילוסופיה החינוכית הקרויה על שמו.
עד היום ניתן למצוא בגני ילדים ובמעונות יום רבים בישראל חצרות מלאות גרוטאות.
בדרך כלל מדובר בחצר מגודרת ובתוכה רהיטים שבורים , טרקטורים חלודים , סולמות , מיטות , צמיגים , חביות , תנורים , מחבתות , חלקי סכו"ם, כדים , סלי קש , פחיות צבע ריקות , מקלדות , צגים ועוד חפצים שיצאו מכלל שימוש.
הסביבה הזו גורמת לילדים להיות פעילים והם הופכים להיות יצירתיים מאוד – תופעה שקשה לראות כאשר הילדים משחקים בצעצועים מן המוכן,
כמו בגנים אמריקאיים שמצויידים בצעצועים מתוצרת
little tikes &fisher price המצויידים בתו תקן.
הסביבה"הפרועה" בגן הילדים הישאלי מאפשרת לילדי הגן לפתח את שרירי היצירה שלהם מלידה. אולם בעוד ילדים בתרבויות אחרות מוגנים ועטופים
ופחות מזדמן להם להפעיל את השרירים הללו בחופשיות, ילדי הגן בישראל מסתובבים בין חפצים שעלולים להיות מסוכנים ואולי לא נראיים מתאימים לילדים.
כך הם זוכים באפשרות להפעיל את השרירים הללו תוך יצירת כישורים חברתיים ויצירתיים כבר בגיל צעיר.
כאן תראו אותם מאלתרים בעזרת החפצים, שוברים אותם לפעמים וממציאים שפע שימושים לחפץ אחד ויחיד, שרק מעטים מהם קרובים לשימוש המקורי שלו .
הילדים אינם כפופים להוראות שימוש או להנחיות בדבר הדרך הנכונה ביותר לעשות משהו. הם לא חייבים לסמוך על ניסיונם של אחרים.
הם מגלים את הדברים בכוחות עצמם ויוצרים בעזרתם ככל העולה על רוחם.
תנור ישן יכול להפוך ללוח בקרה של חללית , שאותה מפעילה ילדה בת ארבע בעוד חבריה ממלאים את תפקיד הצוות.
בחצר הגרוטאות יכולים הילדים לחקות מהלכי תקשורת בינאישית שראו אצל המבוגרים, מעמדות חברתיים , תפקידים מגדריים, או כל פעילות אחרת שראו אצל המבוגרים,

מצרפת גם את הדוגמה הפרטית שלי, שבה כשהייתי קטנה מיציתי את הרעיון של להתגלש במגלשה, וניסיתי לקפוץ ממנה קפיצת ראש...
נסיון שהסתיים בפתיחת הסנטר והצורך לתפור אותו...
להבדיל מנסיונה של הכותבת, שראתה בגן בשוויץ - ששם הגננות עמדו ליד המיגלשה, ונתנו לכל ילד רשות לעלות למיגלשה, רק כשהילד הקודם כבר סיים להתגלש והגיע למטה.
או הנסיון של חברתי, איילת, שנסעה ללמוד בארה"ב לדוקטורט, והילד שלה בן השלוש, שכבר היה לו נסיון בגן ישראלי, סרב ללכת לגן האמריקאי,
ושם לתדהמתה היא גילתה שבחצר הגן ישנם סימונים של חץ, בדומה לכביש חד סיטרי, שמראים שמותר לרוץ רק בכיוון אחד...
המטרה הייתה טובה, למנוע תאונות ריצה בין ילדים, אבל החינוך הזה חוסם יצירתיות, ומקבע את המחשבה לכך, שישנו רק פתרון אחד.

אז איך בדיוק משחק בחלקי מחשבים שבורים ובקולבים זרוקים מפתח איכויות יזמיות ? אולי תפתעו לשמוע, אבל המשחק בחצר הגרוטאות מסייע ביצירת מערכת כישורים מרשימה , הדרושה למהלכים יזמיים : ניהול סיכונים , עצמאות , פתרון סכסוכים, עבודת צוות ועוד.
ילדים המשחקים בגרוטאות לא משחקים בתוך הסביבה אלא משנים אותה מן היסוד. הם לוקחים חביות מתכת , צמיגים ולוחות עץ , מעבירים אותם ממקום למקום ובונים בעזרתם בתים, טירות או מכוניות. תארו לעצמכם רכב שטח שנבנה מכמה מושבי תינוקות שהוצבו על שולחן קפה וכולל פנסים, שנוצרו מקופסאות שימורים גדולות , ואפילו הגה אמיתי. בהמשך מפורקת המכונית הזו לחלקים והופכת לשולחן ניתוח או למתקן שיגור.
שינוי הסביבה באמצעות בנייה כזאת מעצים מאוד את הילדים , ובמסגרת פעילות מעין זו ניתנת לכל ילד הזדמנות להיות יזם יצירתי .

2.החופש להתנסות בחוץ
הילדים בארץ, גם בגילים צעירים ביותר, מבלים שעות מחוץ לבית בפעילויות בלתי-מובנות, לא רק בל"ג בעומר, בכל ימות השנה,
ילדים משחקים בחוץ , לבד או בחבורות , בדרך כלל ללא השגחה. האתגרים המנטליים והפיזיים שעמם מתמודדים הילדים מחוץ לבית
הם אחת הסיבות לכך שההורים מעודדים פעילות כזאת .
בהשוואה למדינות אירופה וארה"ב בישראל מעודדים את הילדים להיות עצמאיים באמת בשטח.
ברוב חלקי הארץ, חוויות ילדות כאלו אופייניות יותר לשעות שאחרי הלימודים או לחופשות, בין היתר בגלל מזג האוויר כאן.
הילדים מבלים את רוב שעות הפנאי שלהם בחוץ , בדומה למה שקורה בחצר הגרטואות
או סביב המדורה בל"ג בעומר - שבה ניתן לילדים חופש ורשות לגנוב עצים - כדי שיהיה להם חומר בערה למדורה,
ולגנוב עגלות סופר - כדי שיהיה איך לשנע את העצים, ולכולם הדבר נראה סביר. ((:

3.אני והחבר'ה
סיפורי חבורת חסמבה של יגאל מוסינזון מהווים עד היום השראה להיווצרות חבורות ילדים בישראל.
הילדות בישראל בישראל התאפיינה מאז ומתמיד בהתחברות לקבוצה, בהקמת קהילה ובתחזוקה הרחבה של הרשת החברתית הפיזית.
לכן , החבורה – או ליתר דיוק , החבר'ה הוא מוסד חשוב כל כך.
באנגלית , המילה המקבילה ל"חבור'ה" היא " GANG " , שנושאת לא מעט קונוטציות שליליות.
בישראל ,לעומת זאת, מדובר בקבוצה של צעירים או ילדים שמבלים יחד במשך רוב זמנם הפנוי. ההיכרות בין חברי הקבוצה מתחילה בבית הספר, בחוגים או בשכונה.
לא פעם, החבורות הללו מכתיבות את רשת הקשרים שנוצרים בין ילדים ולעתים אף בין מבוגרים.
שיתוף פעולה בין חברים הוא אחד מיסודות חברות הסטארט-אפ המצליחות.
פול גראם , גורו ההי-טק ומייסד Y combinator קבע, שחברות ועבודת צוות היא אחד מ"חמשת הדברים החשובים ביותר" שהוא מחפש,
כשהוא בוחן סטארט-אפ חדש ואת מייסדיו.

4.טיפוח מנהיגות נוער בישראל
בעיקר בתנועות הנוער ובמכינות הקדם צבאיות.
למשל: Techlift – תנועת הנוער הטכנולוגי הראשונה בישראל , הפועלת בחסות עמותת בוגרי 8200 .
התכנית מדרבנת בני נוער מכיתות ז' עד י"ב להגיע להישגים גבוהים יותר, ומספקת להם את הכישורים ואת התנאים הדרושים כדי להיות חדשני ויזמי טכנולוגיה.
התנועה הוקמה ע"י שארין פישר, אשר שירתה כקצינה ביחידה 8200 ,וניסתה לאחר שחרורה להטמיע את שיטות ההכשרה הנהוגות ב8200 בקרב הנוער הישראלי .
היא הבינה כי שיטות החינוך הנהוגות בבתי הספר אינן רלבוונטיות לאתגרים שמציבה המאה ה21 בפני המדינה.

5. השרות הצבאי
צה"ל מתפקד כארגון צמיחה, שכולל עשרות אלפי אנשים. בעולם בוודאי לא חושבים שיש קשר בין ארגונים עסקיים וצבאיים.
רובנו חושבים על צבא כעל גוף היררכי עם פקודות, משמעת ואחידות. אבל אם נתבונן בו מעט אחרת נגלה, שצה"ל לא בנוי בדיוק כך.
למעשה, בעשורים האחרונים צה"ל , על המבנה שלו ותרבותו הארגונית , נעשה רלוונטי יותר ויותר לעתידם של עסקים הנמצאים בתהליך של צמיחה.
החוויה של החיילים המשרתים בצה"ל שונה מאוד מזו של החיילים המשרתים בצבאות אחרים בעולם, היא פחות פורמאלית ומעודדת את החיילים הצעירים לקחת אחריות ,
לגלות יוזמה ולעבוד בעבודת צוות.
יחסית לצבאות אחרים , רק תפקידים בכירים מעטים בצה"ל מאוישים על ידי אנשים שתכננו מראש קריירה צבאית,
ולכן יש צורך להכשיר מדי שנה אנשים חדשים, בהם קצינים לתפקידים שונים.

כל קצין בצה"ל היה בעברו חייל פשוט. יש בכך יתרון ברור לצבא: תחילה הוא משתמש בכל כוח האדם, העומד לרשותו כחיילים פשוטים,
ורק אז משגר חלק מהם מעלה בסולם הדרגות.
חשוב להדגיש כאן שצה"ל הוא בהחלט מערכת היררכית, מה שמבדיל אותו מארגונים היררכיים אחרים צבאיים או אזרחיים ,
הוא לדברי תא"ל ( מיל') נדב צפריר ( לשעבר מפקד יחידה 8200 וכיום יזם ומנכ"ל חברת הסייבר Team8) היא העובדה ש"בצה"ל , הראש תמיד מתייעץ עם שאר חלקי הגוף.
קיימת שרשרת פיקוד ברורה ונוקשה, אבל הקצינים ברמות הגבוהות לא מנותקים מהחיילים ברמות הנמוכות, ולכן תהליך קבלת ההחלטות הוא שטוח ורוחבי".
התפיסה הזו מחלחלת סופו של דבר גם לחברות ההיי-טק הישראליות,
ההופכות להיות מורכבות אך גם גמישות יותר.
היזמים, בוגרי היחידות הטכנולוגיות של צה"ל יודעים לנוע כל הזמן ב"מרחב שבין סדר ובלגן"
לפעמים יש צורך בהיררכיה ולפעמים היא פשוט מפריעה
. פעם אנו זקוקים לחופש ופעם דרושות לנו הדרכה והכוונה.
בלגן יוצר פגיעות, אבל סדר מעכב התקדמות.

6.אלתור ושיפור
ישראליים עובדים על יכולות האלתור שלהם כבר בשנות הילדות , ולכן הם תמיד מוכנים למשחק ולהתרחשויות, ומקבלים החלטות בנוגע לצעד הבא "על המקום".
אל"מ (מיל') ד"ר אורי ווינהבר, אחד מיזמי ההיי-טק הבולטים בישראל, מדגיש כי אלתור הוא אחת האסטרטגיות היעילות ביותר למציאת פתרונות יצירתיים.
ישראל בכלל וצה"ל בפרט התחילו את דרכם כפלטפורמות מאולתרות. לתרבות שלנו יש יכולת מולדת וצורך לאלתר.

דוגמה נוספת ניתן לקחת מנאומו של מפקד חיל האויר, בני פלד אותו נשא לאחר מלחמת יום הכיפורים, במסיבה, שנערכה בבסיס
רמת דוד לכבוד טייסי חיל האוויר, שחזרו מהשבי בסוריה.
ושדבריו הולכנו לשיר:"את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק"
בהתייחסו לאבדות הכבדות של החיל במלחמה, אמר, שחרף המחיר הכבד המשיך החיל בביצוע משימותיו, משום ש "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן".
שם הוא השווה בין הפעילות הקרבית לנגינה של תזמורת, שלפעמים מנגנת על פי תווים, ולפעמים צריכה לאלתר.

7.המוכנות לקחת סיכונים מושכלים, והיחס לכשלון.
ישנו ספר בשם: גישת הקופסה השחורה.
שם משווים בין היחס של רופאים לעומת טייסים בנוגע לכשלון.
בחיל אויר עושים תחקיר ולומדים ממנו,כל הקונספט של הקופסה השחורה - הוא: בוא נלמד מה לא עבד, ונתקן אותו.
בעוד שרופאים, על פי רוב, מטאטאים אותו מתחת לשטיח.

*סיכום*
עיתונאים מתחום העסקים ומומחים תעשייה מבקשים להבין את הגורמים, שיצרו את הסביבה הטכנולוגית הישראלית המוצלחת כל כך .
זו גם היתה מטרת הספר החשוב הזה : לנתח לפרטי-פרטים את הסיבות לכך שהתרבות הישראלית מצמיחה כל כך הרבה מוחות יזמים מוצלחים.
החברה הישראלית כולה תומכת בתרבות היזמית שמשגשגת כאן, ולא רק המגזר העסקי.
מילדות ועד בגרות מעודדים אותנו להתנסות,להיכשל וללמוד, להסתכן בנפשנו ובגופנו.

*חוצפה* - הספר של ענבל אריאלי מפרק את ההוויה הישראלית שכולנו מכירים לגורמים ומרכיב אותה מחדש לכלל סיפור מעורר השראה על האקלים החינוכי והחברתי בארץ, שעל פי רוב נתפס בעין ביקורתית, אך למעשה מהווה חממה לצמיחתם של יזמים ופורצי דרך.
מתוך היכרות עמוקה עם תעשיית ההיי-טק על כל היבטיה, היא מדגימה, כיצד דווקא אִלתור, בלגן, חוצפה, קומבינות, תכלסיות וגישה כללית של "יהיה בסדר"
נהפכו בידי יזמים ישראלים לקרדום רב-עוצמה שבאמצעותו הם משנים את העולם.
אמר פעם מפקד חיל האויר, שיהלום ופחם - יסודם באותו החומר, וכל ההבדל בינהם הוא שפחם - מתקרר מהר, ויהלומים מתקררים לאט,
ואז הוא הוסיף:
'לנו בחיל האויר, אין אלטרנטיבה אחרת, אנחנו חייבים להמציא יהלומים שמתקררים מהר'.

את החוצפה הישראלית, זו שנאמרת במבטא אמריקאי כמחמאה דווקא, אפשר למצוא בארץ בכל תחומי החיים, והיא חלק מרכזי מהצלחתה של ישראל כאומה טכנולוגית חדשנית.
כולם מכירים את הביטוי "אומת הסטארט־אפ", וזהו כינוי הולם למדינה: מספר חברות הסטארט־אפ כאן הוא הגבוה בעולם, יחסית לגודל האוכלוסייה. מחוץ לארצות הברית,
ישראל היא מרכז היזמות הבינלאומי מספר אחת בעולם.
אנשים שואלים כל הזמן: "מה הופך את ישראל לכר חדשנות כזה?" או "מדוע הישראלים עסוקים כל הזמן ביוזמות חדשות?"
שמעתי תשובות רבות לשאלות האלו – החל בהשפעתו של צה"ל, שהוא צבא טכנולוגי ומתקדם, וכלה במסורת העתיקה של העם היהודי, הכוללת למידה וספקנות.
הסברים אלו, גם אם יש בהם מן האמת, מוגבלים מדי. עם השנים הבנתי שבבסיס האופי היזמי של הישראלים מצויה בילדות הייחודית, במדינה מלאת אתגרים וסיכונים,
בתוך קהילות שבטיות למחצה. ואסור לשכוח את החוצפה המשותפת לכולנו.
וורן באפט, גדול אנשי העסקים האמריקאים, אמר פעם: "אם אתם נוסעים למזרח התיכון כדי לחפש נפט, אתם יכולים לדלג על ישראל,
אבל אם אתם מחפשים מוחות, אין לכם מה לחפש בשום מקום אחר.

ישראל הראתה לעולם שיש בה כמויות יוצאות דופן של תבונה ואנרגיה".
ישראל מדורגת במקום השלישי מבין 138
המדינות המופיעות בדירוג החדשנות של הפורום הכלכלי העולמי.
זאת בזכות פיתוחים כמו: עגבניות שרי, טפטפות, גלולת האנדוסקופיה הראשונה, התוכנה הראשונה לצ'טים באינטרנט, הדיסק־און־קי, אפליקציית הניווט Waze ועוד ועוד.

הספר מזמין אתכם להצטרף למסע, שבו נבחן מקרוב ילדות ישראלית טיפוסית, דרך משקפיים אחרים מאלו שאנחנו מרכיבים ביום יום.
בדרכנו נראה את הדמיון המפתיע והבולט לשלבי החיים של חברה עסקית, החל בגילוי שוק המטרה וחקירתו, עבור בהצהרת הערך של העסק, וכלה בתיקוף המעשי של הסיבה לקיומו; משלב הניסוי והטעייה שבו מתייעלים, דרך צמיחה והרחבה, ועד להתחדשות לקראת גידול נוסף, בסופו של דבר.

1.תחנה ראשונה- חצרות הגרוטאות בגני הילדים
להבנת שורשי הילדות הישראלית בגן הילדים שפיתחה מלכה האס בשנות ה50, מלכה היתה עולה חדשה מגרמניה , שהתגוררה בקיבוץ שדה אליהו . בשעתו , קיבוץ שדה אליהו היה יישוב דל במשאבים אבל עשיר ברעיונות ובאידאולוגיה . החברים הטילו על מלכה האס לצייד את גן הילדים בתקציב זעום, והיא מצאה פתרון יצירתי, שהפך מהר מאוד למציאות הקבועה במוסדות החינוך לגיל הרך בישראל.
במקום לקנות צעצועים יקרים ותעשייתים , מלכה האס אספה חפצים שונים מבתי החברים, מהשדות ומשאר ענפי המשק ומילאה את חצר הגן בדברים שבימיהם הטובים שימשו את המבוגרים בקיבוץ. כך נולד רעיון חצר הגרוטאות ואיתו הפילוסופיה החינוכית הקרויה על שמו.
עד היום ניתן למצוא בגני ילדים ובמעונות יום רבים בישראל חצרות מלאות גרוטאות.
בדרך כלל מדובר בחצר מגודרת ובתוכה רהיטים שבורים , טרקטורים חלודים , סולמות , מיטות , צמיגים , חביות , תנורים , מחבתות , חלקי סכו"ם, כדים , סלי קש , פחיות צבע ריקות , מקלדות , צגים ועוד חפצים שיצאו מכלל שימוש.
הסביבה הזו גורמת לילדים להיות פעילים והם הופכים להיות יצירתיים מאוד – תופעה שקשה לראות כאשר הילדים משחקים בצעצועים מן המוכן,
כמו בגנים אמריקאיים שמצויידים בצעצועים מתוצרת
little tikes &fisher price המצויידים בתו תקן.
הסביבה"הפרועה" בגן הילדים הישאלי מאפשרת לילדי הגן לפתח את שרירי היצירה שלהם מלידה. אולם בעוד ילדים בתרבויות אחרות מוגנים ועטופים
ופחות מזדמן להם להפעיל את השרירים הללו בחופשיות, ילדי הגן בישראל מסתובבים בין חפצים שעלולים להיות מסוכנים ואולי לא נראיים מתאימים לילדים.
כך הם זוכים באפשרות להפעיל את השרירים הללו תוך יצירת כישורים חברתיים ויצירתיים כבר בגיל צעיר.
כאן תראו אותם מאלתרים בעזרת החפצים, שוברים אותם לפעמים וממציאים שפע שימושים לחפץ אחד ויחיד, שרק מעטים מהם קרובים לשימוש המקורי שלו .
הילדים אינם כפופים להוראות שימוש או להנחיות בדבר הדרך הנכונה ביותר לעשות משהו. הם לא חייבים לסמוך על ניסיונם של אחרים.
הם מגלים את הדברים בכוחות עצמם ויוצרים בעזרתם ככל העולה על רוחם.
תנור ישן יכול להפוך ללוח בקרה של חללית , שאותה מפעילה ילדה בת ארבע בעוד חבריה ממלאים את תפקיד הצוות.
בחצר הגרוטאות יכולים הילדים לחקות מהלכי תקשורת בינאישית שראו אצל המבוגרים, מעמדות חברתיים , תפקידים מגדריים, או כל פעילות אחרת שראו אצל המבוגרים,

מצרפת גם את הדוגמה הפרטית שלי, שבה כשהייתי קטנה מיציתי את הרעיון של להתגלש במגלשה, וניסיתי לקפוץ ממנה קפיצת ראש...
נסיון שהסתיים בפתיחת הסנטר והצורך לתפור אותו...
להבדיל מנסיונה של הכותבת, שראתה בגן בשוויץ - ששם הגננות עמדו ליד המיגלשה, ונתנו לכל ילד רשות לעלות למיגלשה, רק כשהילד הקודם כבר סיים להתגלש והגיע למטה.
או הנסיון של חברתי, איילת, שנסעה ללמוד בארה"ב לדוקטורט, והילד שלה בן השלוש, שכבר היה לו נסיון בגן ישראלי, סרב ללכת לגן האמריקאי,
ושם לתדהמתה היא גילתה שבחצר הגן ישנם סימונים של חץ, בדומה לכביש חד סיטרי, שמראים שמותר לרוץ רק בכיוון אחד...
המטרה הייתה טובה, למנוע תאונות ריצה בין ילדים, אבל החינוך הזה חוסם יצירתיות, ומקבע את המחשבה לכך, שישנו רק פתרון אחד.

אז איך בדיוק משחק בחלקי מחשבים שבורים ובקולבים זרוקים מפתח איכויות יזמיות ? אולי תפתעו לשמוע, אבל המשחק בחצר הגרוטאות מסייע ביצירת מערכת כישורים מרשימה , הדרושה למהלכים יזמיים : ניהול סיכונים , עצמאות , פתרון סכסוכים, עבודת צוות ועוד.
ילדים המשחקים בגרוטאות לא משחקים בתוך הסביבה אלא משנים אותה מן היסוד. הם לוקחים חביות מתכת , צמיגים ולוחות עץ , מעבירים אותם ממקום למקום ובונים בעזרתם בתים, טירות או מכוניות. תארו לעצמכם רכב שטח שנבנה מכמה מושבי תינוקות שהוצבו על שולחן קפה וכולל פנסים, שנוצרו מקופסאות שימורים גדולות , ואפילו הגה אמיתי. בהמשך מפורקת המכונית הזו לחלקים והופכת לשולחן ניתוח או למתקן שיגור.
שינוי הסביבה באמצעות בנייה כזאת מעצים מאוד את הילדים , ובמסגרת פעילות מעין זו ניתנת לכל ילד הזדמנות להיות יזם יצירתי .

2.החופש להתנסות בחוץ
הילדים בארץ, גם בגילים צעירים ביותר, מבלים שעות מחוץ לבית בפעילויות בלתי-מובנות, לא רק בל"ג בעומר, בכל ימות השנה,
ילדים משחקים בחוץ , לבד או בחבורות , בדרך כלל ללא השגחה. האתגרים המנטליים והפיזיים שעמם מתמודדים הילדים מחוץ לבית
הם אחת הסיבות לכך שההורים מעודדים פעילות כזאת .
בהשוואה למדינות אירופה וארה"ב בישראל מעודדים את הילדים להיות עצמאיים באמת בשטח.
ברוב חלקי הארץ, חוויות ילדות כאלו אופייניות יותר לשעות שאחרי הלימודים או לחופשות, בין היתר בגלל מזג האוויר כאן.
הילדים מבלים את רוב שעות הפנאי שלהם בחוץ , בדומה למה שקורה בחצר הגרטואות
או סביב המדורה בל"ג בעומר - שבה ניתן לילדים חופש ורשות לגנוב עצים - כדי שיהיה להם חומר בערה למדורה,
ולגנוב עגלות סופר - כדי שיהיה איך לשנע את העצים, ולכולם הדבר נראה סביר. ((:

3.אני והחבר'ה
סיפורי חבורת חסמבה של יגאל מוסינזון מהווים עד היום השראה להיווצרות חבורות ילדים בישראל.
הילדות בישראל בישראל התאפיינה מאז ומתמיד בהתחברות לקבוצה, בהקמת קהילה ובתחזוקה הרחבה של הרשת החברתית הפיזית.
לכן , החבורה – או ליתר דיוק , החבר'ה הוא מוסד חשוב כל כך.
באנגלית , המילה המקבילה ל"חבור'ה" היא " GANG " , שנושאת לא מעט קונוטציות שליליות.
בישראל ,לעומת זאת, מדובר בקבוצה של צעירים או ילדים שמבלים יחד במשך רוב זמנם הפנוי. ההיכרות בין חברי הקבוצה מתחילה בבית הספר, בחוגים או בשכונה.
לא פעם, החבורות הללו מכתיבות את רשת הקשרים שנוצרים בין ילדים ולעתים אף בין מבוגרים.
שיתוף פעולה בין חברים הוא אחד מיסודות חברות הסטארט-אפ המצליחות.
פול גראם , גורו ההי-טק ומייסד Y combinator קבע, שחברות ועבודת צוות היא אחד מ"חמשת הדברים החשובים ביותר" שהוא מחפש,
כשהוא בוחן סטארט-אפ חדש ואת מייסדיו.

4.טיפוח מנהיגות נוער בישראל
בעיקר בתנועות הנוער ובמכינות הקדם צבאיות.
למשל: Techlift – תנועת הנוער הטכנולוגי הראשונה בישראל , הפועלת בחסות עמותת בוגרי 8200 .
התכנית מדרבנת בני נוער מכיתות ז' עד י"ב להגיע להישגים גבוהים יותר, ומספקת להם את הכישורים ואת התנאים הדרושים כדי להיות חדשני ויזמי טכנולוגיה.
התנועה הוקמה ע"י שארין פישר, אשר שירתה כקצינה ביחידה 8200 ,וניסתה לאחר שחרורה להטמיע את שיטות ההכשרה הנהוגות ב8200 בקרב הנוער הישראלי .
היא הבינה כי שיטות החינוך הנהוגות בבתי הספר אינן רלבוונטיות לאתגרים שמציבה המאה ה21 בפני המדינה.

5. השרות הצבאי
צה"ל מתפקד כארגון צמיחה, שכולל עשרות אלפי אנשים. בעולם בוודאי לא חושבים שיש קשר בין ארגונים עסקיים וצבאיים.
רובנו חושבים על צבא כעל גוף היררכי עם פקודות, משמעת ואחידות. אבל אם נתבונן בו מעט אחרת נגלה, שצה"ל לא בנוי בדיוק כך.
למעשה, בעשורים האחרונים צה"ל , על המבנה שלו ותרבותו הארגונית , נעשה רלוונטי יותר ויותר לעתידם של עסקים הנמצאים בתהליך של צמיחה.
החוויה של החיילים המשרתים בצה"ל שונה מאוד מזו של החיילים המשרתים בצבאות אחרים בעולם, היא פחות פורמאלית ומעודדת את החיילים הצעירים לקחת אחריות ,
לגלות יוזמה ולעבוד בעבודת צוות.
יחסית לצבאות אחרים , רק תפקידים בכירים מעטים בצה"ל מאוישים על ידי אנשים שתכננו מראש קריירה צבאית,
ולכן יש צורך להכשיר מדי שנה אנשים חדשים, בהם קצינים לתפקידים שונים.

כל קצין בצה"ל היה בעברו חייל פשוט. יש בכך יתרון ברור לצבא: תחילה הוא משתמש בכל כוח האדם, העומד לרשותו כחיילים פשוטים,
ורק אז משגר חלק מהם מעלה בסולם הדרגות.
חשוב להדגיש כאן שצה"ל הוא בהחלט מערכת היררכית, מה שמבדיל אותו מארגונים היררכיים אחרים צבאיים או אזרחיים ,
הוא לדברי תא"ל ( מיל') נדב צפריר ( לשעבר מפקד יחידה 8200 וכיום יזם ומנכ"ל חברת הסייבר Team8) היא העובדה ש"בצה"ל , הראש תמיד מתייעץ עם שאר חלקי הגוף.
קיימת שרשרת פיקוד ברורה ונוקשה, אבל הקצינים ברמות הגבוהות לא מנותקים מהחיילים ברמות הנמוכות, ולכן תהליך קבלת ההחלטות הוא שטוח ורוחבי".
התפיסה הזו מחלחלת סופו של דבר גם לחברות ההיי-טק הישראליות,
ההופכות להיות מורכבות אך גם גמישות יותר.
היזמים, בוגרי היחידות הטכנולוגיות של צה"ל יודעים לנוע כל הזמן ב"מרחב שבין סדר ובלגן"
לפעמים יש צורך בהיררכיה ולפעמים היא פשוט מפריעה
. פעם אנו זקוקים לחופש ופעם דרושות לנו הדרכה והכוונה.
בלגן יוצר פגיעות, אבל סדר מעכב התקדמות.

6.אלתור ושיפור
ישראליים עובדים על יכולות האלתור שלהם כבר בשנות הילדות , ולכן הם תמיד מוכנים למשחק ולהתרחשויות, ומקבלים החלטות בנוגע לצעד הבא "על המקום".
אל"מ (מיל') ד"ר אורי ווינהבר, אחד מיזמי ההיי-טק הבולטים בישראל, מדגיש כי אלתור הוא אחת האסטרטגיות היעילות ביותר למציאת פתרונות יצירתיים.
ישראל בכלל וצה"ל בפרט התחילו את דרכם כפלטפורמות מאולתרות. לתרבות שלנו יש יכולת מולדת וצורך לאלתר.

דוגמה נוספת ניתן לקחת מנאומו של מפקד חיל האויר, בני פלד אותו נשא לאחר מלחמת יום הכיפורים, במסיבה, שנערכה בבסיס
רמת דוד לכבוד טייסי חיל האוויר, שחזרו מהשבי בסוריה.
ושדבריו הולכנו לשיר:"את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק"
בהתייחסו לאבדות הכבדות של החיל במלחמה, אמר, שחרף המחיר הכבד המשיך החיל בביצוע משימותיו, משום ש "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן".
שם הוא השווה בין הפעילות הקרבית לנגינה של תזמורת, שלפעמים מנגנת על פי תווים, ולפעמים צריכה לאלתר.

7.המוכנות לקחת סיכונים מושכלים, והיחס לכשלון.
ישנו ספר בשם: גישת הקופסה השחורה.
שם משווים בין היחס של רופאים לעומת טייסים בנוגע לכשלון.
בחיל אויר עושים תחקיר ולומדים ממנו,כל הקונספט של הקופסה השחורה - הוא: בוא נלמד מה לא עבד, ונתקן אותו.
בעוד שרופאים, על פי רוב, מטאטאים אותו מתחת לשטיח.

*סיכום*
עיתונאים מתחום העסקים ומומחים תעשייה מבקשים להבין את הגורמים, שיצרו את הסביבה הטכנולוגית הישראלית המוצלחת כל כך .
זו גם היתה מטרת הספר החשוב הזה : לנתח לפרטי-פרטים את הסיבות לכך שהתרבות הישראלית מצמיחה כל כך הרבה מוחות יזמים מוצלחים.
החברה הישראלית כולה תומכת בתרבות היזמית שמשגשגת כאן, ולא רק המגזר העסקי.
מילדות ועד בגרות מעודדים אותנו להתנסות,להיכשל וללמוד, להסתכן בנפשנו ובגופנו.