ביקורת ספרותית על כוכב כפול מאת מיקה שיינוק־קרטן
ספר מעולה

---

כל אדם מת, מותיר אחריו אנשים הנושאים עימם אשמה.
על זה שלא אמרו דברים שרצו כי חשבו שיש עוד זמן
על שלא היו
על שביקרו פחות מדי
על שלא התעניינו
שלא שאלו
שלא..


יש קטע כזה עם אנשים חולים ועם אֲבֵלִים שאף פעם לא יודעים איך לדבר איתם. זה מעמד שיש בו איזה חוסר נוחות, והמילים, שבדרך כלל מתגלגלות בקלות, ממאנות לצאת, וצריך למצוא את המילים הנכונות.

אבל, וחשוב אפילו יותר, זה לא רק לדעת מה ואיך להגיד. לפעמים גם צריך לדעת לשמוע. ולא תמיד אנחנו שומעים. או קשובים, אם לדייק יותר.

מיקה שיינוק-קרטן כתבה בדיוק על כל אלו. על החיים, המוות, ההכרה שצריך להיפרד, גם אם לא תמיד יודעים איך. בתוך החיבוק הבלתי נפרד הזה של חיים ומוות הנדמה כמו ריקוד מהוסס, הרקדנים מחשבים צעדיהם זהיר זהיר , שומרים על קצב מדוד, שאם לא כן, צעד אחד פזיז, וכל העסק קורס.
כולנו חיים עם שעון חול התלוי מעל ראשינו, אבל כשגרגיר החול הראשון מתחיל את מסעו מטה, שעון החול משנה צורתו, והופך לפצצה מתקתקת שכל פעימה שלה מהדהדת בקול נורא.

שיינוק-קרטן מביאה סיפור בשלושה קולות: אסף שמתבשר כי חלה בסרטן בפעם השנייה, עשור אחרי שהחלים ממנו. אשתו זהרה, וחברו הטוב שרון, סטודנט לרפואה, המחשב מסלול מחדש, ועל הדרך מגלה כי קשה לחבוש שני כובעים בסיטואציה הזו. את זה של הרופא, וזה של החבר הטוב. כל פרק מסופר מפי דמות אחרת, וזה כתוב בצורה חלקה, תוצאה של בניית דמויות מהודקת, כשכל אחת שומרת על בידול ואופי משלה.

על אף הנושא הטעון, הספר לא כתוב באובר דרמטיות, והאמת עוטפת כל מילה ומילה. שיינוק-קרטן היתה שם, וזה מורגש בכתיבה שנכנסת ללב, ותעיד על כך ההקדשה בתחילת הספר. מילים ספורות, שכל אחת מהן נושאת מטען עצום.

"כוכב כפול" הוא שיעור בפרספקטיבה, הוא בוחן את כוחה של חברות ברגעים הכי קשוחים, והוא נע על הגבול הכי שברירי או הכי קשוח, תלוי איך מסתכלים.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על כוכב כפול