כיצד ראוי לנהוג באדם הלוקה במחלה חשוכת מרפא? לעטוף אותו אהבה או להניח לו לנפשו? להתנהג כאילו הכול כרגיל או כאילו קרה הנורא מכול. אין תשובה אחת, זה דינמי, אבל מה שבטוח הוא שביקורת עצמית מחמירה כלפי מעשיך דאז, לא תביא לדבר מלבד אשמה ויגון.

אחת עשרה שנים אחרי שניצח אותו לראשונה, שב הסרטן לחייו של אסף. סרטן אכזר ומורכב, שמאיים לרסק הפעם לא רק את לב הוריו, אלא גם את לב אשתו זהרה, ובתם הקטנה מעיין.
הסיפור מתחקה אחר תהליך ההתמודדות הבלתי אפשרי עם המוות מנקודת מבטן של שלוש דמויות, זהרה, אסף, וחברו הטוב שרון.

ביום בו גילה שרון שאסף שוב חולה, הוא הפנה עורף למקצוע הרפואה. מה הטעם בלהיות רופא, אם אינך יכול להציל את אהוביך? מה הטעם ברפואה כולה אם היא מתנקזת לאוזלת יד? מדובר בביקורת של הסופרת על ההבטחה השקרית שטמונה במקצוע, בהחלטות משוללות הרגש לעיתים או ההיגיון ובחוסר האונים איתו נותרים בסוף המטופלים ומשפחותיהם.

שיינוק-קרטן מיטיבה לתאר את מאמציה הבלתי נלאים של זהרה להתאים את עצמה לאסף, למה שהיא חושבת שהוא זקוק לו או אולי בעצם למה שהיא זקוקה? היא נאחזת בגישתו האופטימית ומסרבת להיכנע, בעיוורון צורב היא נלחמת מלחמת חורמה במוות, גם כשהסוף כבר ידוע, גם כשהוא קרב ובא.

הסיפור מעלה סוגיה – כיצד מתווכים סרטן לילד? ולפעוטה? ברור שאי אפשר. כמה פעמים רצונה של מעיין בקרבת אביה יכול להידחות על-ידו, עד שייסדק אמונה, עד שגם בה תיוותר צלקת של חרדת נטישה.
ומה קורה כשהריון נוסף מגיח? הצורך בהגשמה עצמית ותחושת שליטה עבור אחת היא תחושת פספוס משוועת עבור האחר.

התחברתי מאוד לדמותה של זהרה וגם לדמויות המשנה דנה וטלי. הרגעים האחרונים הזכירו לי את אבי שנפטר בשנה האחרונה.

כתב ההאשמה לא הוגן של הסופרת כלפי עצמה או ניסיון לפענח מה באמת היה?
כך או כך דבר מדובר בספר רגיש, אמיץ וחשוף.

כיצד ראוי לנהוג באדם הלוקה במחלה חשוכת מרפא? לעטוף אותו אהבה או להניח לו לנפשו? להתנהג כאילו הכול כרגיל או כאילו קרה הנורא מכול. אין תשובה אחת, זה דינמי, אבל מה שבטוח הוא שביקורת עצמית מחמירה כלפי מעשיך דאז, לא תביא לדבר מלבד אשמה ויגון.

אחת עשרה שנים אחרי שניצח אותו לראשונה, שב הסרטן לחייו של אסף. סרטן אכזר ומורכב, שמאיים לרסק הפעם לא רק את לב הוריו, אלא גם את לב אשתו זהרה, ובתם הקטנה מעיין.
הסיפור מתחקה אחר תהליך ההתמודדות הבלתי אפשרי עם המוות מנקודת מבטן של שלוש דמויות, זהרה, אסף, וחברו הטוב שרון.

ביום בו גילה שרון שאסף שוב חולה, הוא הפנה עורף למקצוע הרפואה. מה הטעם בלהיות רופא, אם אינך יכול להציל את אהוביך? מה הטעם ברפואה כולה אם היא מתנקזת לאוזלת יד? מדובר בביקורת של הסופרת על ההבטחה השקרית שטמונה במקצוע, בהחלטות משוללות הרגש לעיתים או ההיגיון ובחוסר האונים איתו נותרים בסוף המטופלים ומשפחותיהם.

שיינוק-קרטן מיטיבה לתאר את מאמציה הבלתי נלאים של זהרה להתאים את עצמה לאסף, למה שהיא חושבת שהוא זקוק לו או אולי בעצם למה שהיא זקוקה? היא נאחזת בגישתו האופטימית ומסרבת להיכנע, בעיוורון צורב היא נלחמת מלחמת חורמה במוות, גם כשהסוף כבר ידוע, גם כשהוא קרב ובא.

הסיפור מעלה סוגיה – כיצד מתווכים סרטן לילד? ולפעוטה? ברור שאי אפשר. כמה פעמים רצונה של מעיין בקרבת אביה יכול להידחות על-ידו, עד שייסדק אמונה, עד שגם בה תיוותר צלקת של חרדת נטישה.
ומה קורה כשהריון נוסף מגיח? הצורך בהגשמה עצמית ותחושת שליטה עבור אחת היא תחושת פספוס משוועת עבור האחר.

התחברתי מאוד לדמותה של זהרה וגם לדמויות המשנה דנה וטלי. הרגעים האחרונים הזכירו לי את אבי שנפטר בשנה האחרונה.

כתב ההאשמה לא הוגן של הסופרת כלפי עצמה או ניסיון לפענח מה באמת היה?
כך או כך דבר מדובר בספר רגיש, אמיץ וחשוף.