הסופר של ברלין נואר מתמצא בנבכיה של המדמנה הנאצית, לא פחות מאשר רכילאי צמרת מיטיב לתאר את חבורת הסלבריטאים שלו. בשורה ארוכה חולפים לפנינו דמויות מיתולוגיות ששייכות להיסטוריה האפלה ביותר של האנושות. יוליוס שטרייכר, הרמן גרינג, ארתור נבה, היינריך הימלר, ריינהרד היידריך ועוד רבים ורעים. חלקם אמיתיים (אבל לא מוכרים לציבור הרחב) וחלקם בדויים, אבל קורמים עור, גידים ורשע באותה המידה.
בספר השני בטרילוגיה (הראשון היה סיגליות מרס המעולה) חוזר לזירה ברני גונתר, הבלש האפל, הניהיליסט, הציני הבועט במוסכמות, כדי לצלול לתוך תעלומה חדשה: מי רוצח בברלין נערות אריות בלונדיניות ותכולות עיניים, משסע את גרונן ומקיז את דמן. נשמע איום ונורא? זהו, שבביצת האכזריות של אנשי האס.אס. נשמע הרבה פחות נורא.

ברלין של 1938 איננה פרבר שקט של אנשים נורמלים עם עבודה שפויה וחלומות טריוויאלים, עם עיתונות מאוזנת וערכי משפחה נעלים. בברלין של ערב השואה צמרת הנאצים שורצת, בועטת, יורה, רוצחת בדם קר, ובקיצור, אם בכל ספר אחר הרציחות היו מזעזעות, בספר הזה לא ממש.

פיליפ קר, סופר גאוני וחכם נטל על עצמו משימה לא פשוטה כלל וכלל, לתאר במלוא ה"אובייקטיביות" את ברלין הנאצית ערב המלחמה. כולנו גדלנו על השמות המפחידים של צמרת הגסטפו והקריפו, על ההנהגה שבחלקה הועמדה לדין אחרי המלחמה ובחלקה נמלטה על נפשה. הורגלנו בתיאור של מפלצות וסיסמאות מפני שתוצאות מעשיהם אינם מתיישבים על הלב האנושי, ובמיוחד הלב האנושי שסבל מתוצאות אלו. (ותאמינו לי, להיות דור שני לשואה, גם זו אינה חוויית חיים מרנינה). תמיד ראינו בהם מונומנטים של רשע מזוקק, אף פעם לא קיבלנו תיאורים כה חיים של אנשים קטנים, עם חזיונות והזיות, קנאות ושנאות, טיפשות ובהמיות כאלה.

המוקש הוא בדמותו רבת הפנים של ברני גונתר הבלש. פיליפ קר אינו מנסה לברוא בלש נורמלי עם ראייה אנטי-גזענית ואנטי נאצית של ימינו. זה פשוט לא היה עובד. לא היו הרבה צדיקים בסדום הנאצית וברני גונתר גם הוא אינו אחד מהם. הוא אנושי, ולכן גם אם הוא מתנגד באורח מסויים לאידיאולוגיה, בכל זאת הוא מצטרף למחלק הרצח בפקודת היידריך, כדי לפתור את התעלומה, ותוך כדי כך נעשה עד לזוועות לא מעטות בלי להזדעזע יותר מדי.
האם זה אומר משהו על פיליפ קר?
או שפשוט הגיבור שלו עוצב באופן הכי קרוב למציאות המתועבת ההיא?
האם ברני גונתר יכול היה להיות יותר אוהב יהודים וזה היה ריאלי בתנאים ההם?
לנו כיהודים, יש משהו מצמרר בקריאה הזאת. קשה לי אפילו לומר שהרציחות גרמו לי זעזוע כלשהו, כשמתחת לסף ההכרה אני תוהה כמה מהוריהם הבדויים של הנערות היו שותפים (בדויים, נכון) בהדיפת גלגליה של המכונה הנאצית.
או אם ננסח זאת באופן ראוי יותר, אבל לא מתחסד: רצח של נערות אריות בברלין של 1938, אפילו היו נערות תמימות בנות 15, פשוט מתגמד מול הזיכרון הקולקטיבי של 6 מיליון נרצחים.
או אם נגדיר זאת שוב, אנחנו פשוט יודעים היום כבר יותר מדי, ובכינו כל כך הרבה בגלל השואה, עד שלא נשארו לנו מספיק דמעות בשביל הנערות האלה.

וזאת הבעייה של הספר הזה.

למרות מעלותיו הרבות, הכתיבה המשעשעת והצינית, הבלש האפל, שכמו יצא מספרי הבלשים של שנות החמישים, התיאור האותנטי של גרמניה בשנות השלושים, התחקיר המדהים, שפיליפ קר עשה כדי לכתוב ספרים כאלה, פרטי הפרטים והניואנסים ההיסטוריים המעוררים השתאות, כל זה לא שווה לי כי אני קוראת בהנאה וחשה לכודה. כמו יהודי קטן שמפחד מאור הזרקור שיגלה את מחבואו.
משום כך, התעלומה לא ממש נוגעת לי, לא איכפת לי אם גונתר יפצח אותה או לא.

אבל אם הצליח פיליפ קר לנתץ את ההתבוננות בצמרת האס.אס. כבמפלצות ועשה מהם בני אדם, דייני.
כי עלינו לזכור: לא מפלצות יצרו את השואה, אלא בני אדם.

אחד הטובים ביותר של פיליפ קר, סופר המתח הבריטי שנפטר לא מכבר. אני לא בטוח אם הספר הנוכחי הוא הטוב ביותר בסדרה של ברני גונטר אבל באופן מסוים אולי החשוב ביותר בגלל הנושא שלו. ברגע שהמשטר הנאצי החליט להושיט את ידם חסרת הרחמים על חיי היהודים בברלין. ברני גונטר חוזר להיות שוטר חוקר אחרי תקופה כחוקר פרטי ועוסק בסדרה של רציחות ילדות רק כדי לגלות שזו מזימה נאצית מטורפת להפנות את האצבע לעבר יהודים בכדי להתחיל את מסע האבדון שלהם. אבל מה שלא תהיה האמת, אי אפשר לעשות שום דבר כדי לשנות את הגורל או את המציאות. כפי שגן אנחנו נקוראים יודעים. מבוסס על אירועים אמיתיים והערכה מדהימה.

"הפושע החיוור" של הסופר הבריטי פיליפ קר הוא מותחן בלשי מצויין, רק חבל שהוא מייצג תופעה מטרידה.

ברני גונתר, שוטר לשעבר ובלש פרטי, הוא גיבור הספר שעיקר פרנסתו היא איתור נעדרים בברלין הנאצית של סוף שנות השלושים. יום אחד הוא מקבל משימה מבכיר באס-אס ומכאן מתחילה עלילה מפותלת, מותחת ומעניינת.
בעיצוב הבלש הלך פיליפ קר לנוסחה המוכרת של בלש גרוש, שתיין, חרמן, עם עודף משקל ובעיות אישיות לא פתורות. את הנוסחה פיתחו ריימונד צ'נדלר ודשיאל האמט בסוף שנות השלושים ועליה התבססו עשרות סופרים כשאפילו לסקנדינביה הנוסחה הזאת הגיעה (יו נסבו, הנינג מנקל).
לצורך הסיפור הסופר רקח את התבשיל הבלשי המוכר כשהכניס לסיר אחד רציחות, סחיטות, סטיות מיניות, אנשי שלטון מושחתים וכד' ותיבל את הסיפור עם הרבה הומור שחור וציניות.
הייחוד של סדרת הספרים של פיליפ קר (הנקראת גם "ברלין נואר") הוא הרקע שלה: ברלין של סוף שנות השלושים, השלטון הנאצי, הכניעה מרצון של אומה שלמה לתעתועי שלטון זה וכו רדיפת היהודים וכל מי שלא ענה על הקריטריונים האריים.

אבל למרות שבכתיבת הספר פיליפ קר משתמש בכמה נוסחאות שחוקות – הספר מותח ומעניין.

מכאן לצדדים הפחות חיוביים:
ב-1971 הסופר הגרמני הילזנראט הוציא בארה"ב את הספר המוזר "הנאצי והספר", בגרמניה נבהלו מהספר שהציג בקווים ענייניים וקרים את מפלצת ההשמדה הנאצית ורק כעבור 8 שנים הוא יצא שם לאור (בארץ העיזו להוציא אותו רק ב-1994) והנה לאחרונה אנו ערים לשיטפון ספרים, הצגות וסרטים שמנסים להלבין ו"להראות באור אחר" את התקופה הנאצית המחרידה, החל מ"נוטות החסד" המצמרר, דרך "לבד בברלין" המתחנחן וכלה בסיפורת מתח כמו סדרת ברלין נואר. חסר רק שיפיקו טלנובלות על התקופה הנאצית... אותי, כבן הדור השני לניצולים, תופעת ההלבנה הזאת מאד מטרידה.

בחזרה לספר - מצד אחד הציניות וההומור (כולל הומור שחור) עוזרים לעכל את הסיפור והרקע, אבל מצד שני המחבר נוטה להגזמה כאשר הוא מתאר את הצמרת הנאצית כחבורת חזירים מטומטמים (בספר מופיעות דמויות רבות שהיו קיימות במציאות כמו היינריך הימלר, גרינג ואחרים). אפשר להגיד על אלו שיצרו את אחת ממכונות המלחמה האדירות והאכזריות ביותר בהיסטוריה האנושית שהם היו חזירים, רשעים וחסרי צלם אנוש... אבל מטומטמים הם לא היו. הצגתם בדרך זו היא אומנם משעשעת, אבל היא גם עלבון לאינטליגנציה.

לבד מהסתייגויות הנ"ל זהו מותחן בלשי מצויין.

"הפושע החיוור" הוא ספר מרתק על רקע הסטורי מאוד מעניין ומסקרן של גרמניה הנאצית בראשיתה.

אני מוצא את הסיפור הזה כשילוב מעניין בין הרלן קובן ב"אבק שריפה" להנס פאלאדה ב"לבד בברלין". מצד אחד, סיפור של רצח וחקירה נוקבת מעיניו של החוקר, ממש כמו אצל הרלן קובן ומצד שני, תיאורים על המצב בברלין בתקופת הנאצים וקישוריות שמאוד הזכירה לי את קומיסר אשריך מ"לבד בברלין".

הסיפור הוא סיפורו של החוקר הפרטי גונתר, שחוזר אחרי מספר שנים לשירות האס דה הגרמני כקומיסר בשירות היידריך ומתחיל מסיפור קליל של חקירה פשוטה על סחיטה להסתבכות כבידה בענייני רצח.

אני מוכרח לציין - הספר מתאר רבות את שירותו של קומיסר גונתר כמי שסולד מרעיון הפגיעה ביהודים בשלהי 1938 ומצד אחד, השירות שלו תחת היידריך הוא כאילו "הצד הטוב" שבסיפור אל מול הגסטאפו והימלר שהם "הצד הרע" שבסיפור. זה הביא אותי לחייך חיוך מבויש כלשהו באירועים מסויימים, עד שנאלצתי להזכיר לעצמי שהאס דה והיידריך לא בדיוק הצד הטוב בגרמניה הנאצית.

ולכן, הסיפור הזה הוא טוב לא רק בתיאורים ולא רק בשילוב המהפנט שבין ההסטוריה ההיא לבין אירוע מתח, אלא גם בעובדה שאין בסיפור הזה אף דמות כמעט שאפשר להזדהות איתה כדמות.

הספר "הפושע החיוור" מאת והסופר והעיתונאי הבריטי פיליפ קר (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן, 2009) הוא השני בסדרת ספריו אודות הבלש הפרטי הקשוח ברנהרד "ברני" גונתר. אף שקר ביקש לכתוב ספרי בלש בנוסח אלו שכתבו ריימונד צ'אנדלר (שגיבורו הוא פיליפ מרלו) ודשיאל האמט (שגיבורו הוא סם ספייד) הרי שייחודו של הגיבור שיצר נובע מזירת הפעולה שלו, כמו גם התקופה. בעוד שהבלשים האמריקנים פעלו בלוס אנג'לס (מרלו) וסאן־פרנסיסקו (ספייד), מיקם קר את גונתר ברחובות ברלין של שנות השלושים, בעת ששלט בה המשטר הנאצי.

השנה היא שנת 1938. גונתר, שכמקובל בז'אנר גונתר הוא בלש משטרה לשעבר, ולפני כן לחם כסמל בחיל הרגלים של צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, עבד כבלש פרטי, והוא טוב בזה. "אני רואה את הסיכונים, אבל זה המקצוע שלנו. עיתונאים מקבלים ידיעות, חיילים מקבלים פקודות, ובלשים מקבלים מכתבים אנונימיים. אילו רציתי חותמת שעווה על המעצבים שלי, הייתי נעשה עורך דין ארור" (עמוד 15), הסביר לשותפו. אבל לחיים יש כוח משלהם, והיידריך הכריח אותו לשוב לשורות המשטרה, כדי לנהל חקירה אחר רוצח סדרתי, שקורבנותיו הן נערות צעירות, אריות במראן. גונתר נשאב לפרשת רצח, אלים במיוחד, שתוליך אותו אל העולם התחתון של ברלין, לדמויות אותן "הכרתי משנות המלחמה" (עמוד 200), אל מרתפי הגסטאפו ואל מסדרונות הכוח של המפלגה הנאצית, בכדי לחשוף מזימה שטנית במיוחד. ואם כל זה לא נפתח, הרי ששותפו נרצח, וגם התעלומה הזו מונחת לפתחו.

האידיאולוגיה ומעשי הנאצים מרחפים מעל הספר כל העת. בניגוד לגרמנים רבים גונתר אינו נאצי. הוא סולד מהאמונות שלהם, מהאידאולוגיה הנאצית ומן האופי הכוחני שבו הם פועלים. מנגד, הוא אדם אחד, ובזמנים כאלה צריך לשרוד. גונתר הוא קשוח שבקשוחים, או כפי שהוא מנסח זאת, הוא אוכל כשהוא "רעב, ובשוחות הקרב למדתי לא להיות בררן בענייני אוכל" (עמוד 219).הוא שולף מהיר שפוגע היטב עם אקדח, ויודע גם להכות את יריביו שוק על ירך. אך הפרשה המורכבת שאליה נקלע הביאה אותו להכיר בכך "שאולי בפעם הראשונה מאז שיצאתי מהשוחות ב־1918, נתקפתי פחד" (עמוד 252). הספר של קר הוא ניסיון מעניין לתאר את התקופה מהזווית של בלש פרטי קשוח (סגנון "הארד בוילד"). התוצאה מותחת ומהנה מאוד. מותח ומומלץ!

הפושע החיוור / פיליפ קר

הוצאת זמורה ביתן
שנת הוצאה 2009
מאנגלית מרדכי בנקאי
303 עמודים

אני אוהב ספרי מתח, ואני אוהב ספרים בעלי עלילה אפלה. לכן הספר הזה, "הפושע החיוור" מסדרת "ברלין נואר" (נואר בצרפתית – אפל), מצטייר לפני קריאתו כספר המושלם ביותר לטעם שלי. הוא אמנם הספר השני בטרילוגיה, אבל על הספר הראשון לא שמעתי ולא חשבתי שארגיש פספוס וחוסר הבנה של העלילה בספר הזה בשל כך. התחלתי אפוא לקרוא.

"השוטר לשעבר, ברני גונתר, חשב שכבר ראה הכול ברחובות ברלין של שנות השלושים. אך אז כופה עליו היידריך עצמו לחזור לשורות המשטרה לצורך חקירה מיוחדת, שתוביל אותו שוב להתנגשות עם תת-התרבות הנאצית של שלל זוועותיה." (מתוך גב הספר)

הספר הפתיע אותי לטובה. קצת הרגיזה אותי שיטת החלוקה לפרקים (על פי תאריכים), אבל היא לא הפריעה לקריאה. העלילה מתוחכמת במיוחד, מתפתלת כמיטב המסורת של הז'אנר ובסוף מגיעה לפיתרון שלא הייתי מגדיר אותו כמבריק אם כי מספק. הספר כולל כמה סיטואציות לא נעימות אבל נמנע מלתאר תיאורים מבחילים וטוב שכך. עם זאת, לא הרגשתי מספיק את ה"נואר" שבספר.

מה הפתיע אותי לטובה? בעיקר השנינות. בדרך כלל ספרי מתח ניחנים בשפה רדודה במיוחד, והם מתרכזים רק בעלילה. אבל בספר הזה תמצאו גם שפה שהיא לא גבוהה במיוחד אמנם אבל היא שנונה ומצחיקה וכוללת כמה תיאורים ודימויים מצחיקים, מגוחכים ומטורפים ׁ(כמו לדוגמה השוואה של נשים לעגבניות. שוכנעתי).

כמו שאר ספרי מתח, גם בספר הזה הגיבור הגברי שותה הרבה וחושב על מין בתדירות גבוהה, אבל הדברים הללו לא מוקצנים מדי בספר. הדמויות בו רובן גבריות והן מעניינות מאוד, גם אם לא כוללות בהן יותר מדי עומק – גרמניה הנאצית מכילה הרבה טיפוסים מפוקפקים שיכולים לאכלס את דפי הספר הזה.

לסיום : ספר מתח שמפתיע לטובה. אם אתם אוהבים את הז'אנר, מומלץ לקרוא. אם לא, זה ספר טוב להתחלת האהבה העתידית שלכם לספרים כאלה. ללכת לסטימצקי ולקנות.

"ילדים הם הדרך המהירה ביותר להזדקן שאני מכירה." (עמוד 34)

"'איפה היית אתמול בלילה?'
'בבית.'
'יש לך אליבי?'
'כן. הדובון שלי. הייתי במיטה. ישנתי.'" (עמוד 61)

(על גופות בחדר הגופות:) "הן נראו כמו פריטים ממדור חפצים אבודים יותר מאשר דמויות אנושיות." (עמוד 63)

"דויבל החליף את ארשת פניו, כיבה את הסיגריה שלו באופן שהבהיר לי שהיה מעדיף שהמאפרה תהיה הפרצוף שלי, וגרר את עצמו באי רצון אל מחוץ לחדר." (עמוד 98)

"זה מה שאני אומר תמיד : כלל שהציור גרוע יותר, כן המסגרת מפוארת יותר." (עמוד 180)

"מההיסטוריה המעטה שאני יודע נראה לי, קינדרמן, שהצדק מעולם לא היה באופנה." (עמוד 280)


דור
2.10

תודה רבה לסטימצקי
http://www.read4free.co.il/%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%A7%D7%99.asp
ולמועדון קריאה
http://www.read4free.co.il/home.asp

העלילה מתרחשת בברלין הנאצית ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. ברני גונתר, בלש פרטי, מגויס על ידי היידריך, מפקד המשטרה, לסייע בפיצוח תעלומה שהמשטרה אינה מצליחה לפתור.

נערות גרמניות בנות חמש-עשרה/ שש-עשרה, בתולות, נעלמות מבתיהן וכעבור זמן קצר נמצאות גופותיהן המרוטשות באכזריות בפינות שונות של העיר. התקשורת מנועה מלדווח על כך על מנת לשמור על מורל האזרחים, אולם השמועות רצות בעיר.

גונתר מקבל סיוע וגיבוי מן המשטרה והגסטפו (שלהם הוא לועג וביכולותיהם מזלזל) ומתחיל בחשיפת הסיפור בדרכים משלו. יותר מכך לא אגלה כדי להימנע מספוילרים.

הדמויות בספר מפלצתיות בדרגות שונות. הבלש, שהוא הדמות החיובית היחידה כמעט, גם הוא לא נעדר תכונות שליליות וציניות רבה. לא הצלחתי להבין מדוע נקרא הספר "הפושע החיוור".

הפושע החיוור הוא ספר שני בטרילוגיה בשם "ברלין נואר" המתמקדת באווירה האפילה של ברלין בשנות הזוועה.

בקיץ האחרון שהיתי שבוע ימים בברלין ו"חרשתי" את מרכזי התיירות שלה ברגלי. שמות רחובות וכיכרות בספר היו מוכרים לי היטב מביקורי בהם. קשה מאוד היה לבקר במקומות הללו לאחר הדברים האיומים שהתחוללו בהם. לשוב ולקרוא זאת בספר היווה עבורי קושי על גבי קושי.

שנאת היהודים היוקדת בספר קוממה אותי מאוד למרות שידוע לי, כמובן, סופם של אלה שהגו אותה ובנו על בסיסה את מכונת ההשמדה המטורפת שלהם.

השפה בספר בוטה, גסה לעיתים, והדימויים הזויים ומעוררי פלצות לפעמים. אינני יודעת אם זה כך במקור או שידו של המתרגם בדבר, לי זה הפריע.

לסיכום, הספר מעניין, מתוחכם, אך לא נהניתי ממנו בשל הדברים שמניתי כאן למעלה. מי שאוהב ספרים בעלי תוכן קשה לעיכול מוזמן לקרוא אותו !