ביקורת ספרותית על הפושע החיוור - ברלין נואר מאת פיליפ ב.קר
ספר מעולה

---

הסופר של ברלין נואר מתמצא בנבכיה של המדמנה הנאצית, לא פחות מאשר רכילאי צמרת מיטיב לתאר את חבורת הסלבריטאים שלו. בשורה ארוכה חולפים לפנינו דמויות מיתולוגיות ששייכות להיסטוריה האפלה ביותר של האנושות. יוליוס שטרייכר, הרמן גרינג, ארתור נבה, היינריך הימלר, ריינהרד היידריך ועוד רבים ורעים. חלקם אמיתיים (אבל לא מוכרים לציבור הרחב) וחלקם בדויים, אבל קורמים עור, גידים ורשע באותה המידה.
בספר השני בטרילוגיה (הראשון היה סיגליות מרס המעולה) חוזר לזירה ברני גונתר, הבלש האפל, הניהיליסט, הציני הבועט במוסכמות, כדי לצלול לתוך תעלומה חדשה: מי רוצח בברלין נערות אריות בלונדיניות ותכולות עיניים, משסע את גרונן ומקיז את דמן. נשמע איום ונורא? זהו, שבביצת האכזריות של אנשי האס.אס. נשמע הרבה פחות נורא.

ברלין של 1938 איננה פרבר שקט של אנשים נורמלים עם עבודה שפויה וחלומות טריוויאלים, עם עיתונות מאוזנת וערכי משפחה נעלים. בברלין של ערב השואה צמרת הנאצים שורצת, בועטת, יורה, רוצחת בדם קר, ובקיצור, אם בכל ספר אחר הרציחות היו מזעזעות, בספר הזה לא ממש.

פיליפ קר, סופר גאוני וחכם נטל על עצמו משימה לא פשוטה כלל וכלל, לתאר במלוא ה"אובייקטיביות" את ברלין הנאצית ערב המלחמה. כולנו גדלנו על השמות המפחידים של צמרת הגסטפו והקריפו, על ההנהגה שבחלקה הועמדה לדין אחרי המלחמה ובחלקה נמלטה על נפשה. הורגלנו בתיאור של מפלצות וסיסמאות מפני שתוצאות מעשיהם אינם מתיישבים על הלב האנושי, ובמיוחד הלב האנושי שסבל מתוצאות אלו. (ותאמינו לי, להיות דור שני לשואה, גם זו אינה חוויית חיים מרנינה). תמיד ראינו בהם מונומנטים של רשע מזוקק, אף פעם לא קיבלנו תיאורים כה חיים של אנשים קטנים, עם חזיונות והזיות, קנאות ושנאות, טיפשות ובהמיות כאלה.

המוקש הוא בדמותו רבת הפנים של ברני גונתר הבלש. פיליפ קר אינו מנסה לברוא בלש נורמלי עם ראייה אנטי-גזענית ואנטי נאצית של ימינו. זה פשוט לא היה עובד. לא היו הרבה צדיקים בסדום הנאצית וברני גונתר גם הוא אינו אחד מהם. הוא אנושי, ולכן גם אם הוא מתנגד באורח מסויים לאידיאולוגיה, בכל זאת הוא מצטרף למחלק הרצח בפקודת היידריך, כדי לפתור את התעלומה, ותוך כדי כך נעשה עד לזוועות לא מעטות בלי להזדעזע יותר מדי.
האם זה אומר משהו על פיליפ קר?
או שפשוט הגיבור שלו עוצב באופן הכי קרוב למציאות המתועבת ההיא?
האם ברני גונתר יכול היה להיות יותר אוהב יהודים וזה היה ריאלי בתנאים ההם?
לנו כיהודים, יש משהו מצמרר בקריאה הזאת. קשה לי אפילו לומר שהרציחות גרמו לי זעזוע כלשהו, כשמתחת לסף ההכרה אני תוהה כמה מהוריהם הבדויים של הנערות היו שותפים (בדויים, נכון) בהדיפת גלגליה של המכונה הנאצית.
או אם ננסח זאת באופן ראוי יותר, אבל לא מתחסד: רצח של נערות אריות בברלין של 1938, אפילו היו נערות תמימות בנות 15, פשוט מתגמד מול הזיכרון הקולקטיבי של 6 מיליון נרצחים.
או אם נגדיר זאת שוב, אנחנו פשוט יודעים היום כבר יותר מדי, ובכינו כל כך הרבה בגלל השואה, עד שלא נשארו לנו מספיק דמעות בשביל הנערות האלה.

וזאת הבעייה של הספר הזה.

למרות מעלותיו הרבות, הכתיבה המשעשעת והצינית, הבלש האפל, שכמו יצא מספרי הבלשים של שנות החמישים, התיאור האותנטי של גרמניה בשנות השלושים, התחקיר המדהים, שפיליפ קר עשה כדי לכתוב ספרים כאלה, פרטי הפרטים והניואנסים ההיסטוריים המעוררים השתאות, כל זה לא שווה לי כי אני קוראת בהנאה וחשה לכודה. כמו יהודי קטן שמפחד מאור הזרקור שיגלה את מחבואו.
משום כך, התעלומה לא ממש נוגעת לי, לא איכפת לי אם גונתר יפצח אותה או לא.

אבל אם הצליח פיליפ קר לנתץ את ההתבוננות בצמרת האס.אס. כבמפלצות ועשה מהם בני אדם, דייני.
כי עלינו לזכור: לא מפלצות יצרו את השואה, אלא בני אדם.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על הפושע החיוור - ברלין נואר