בספרו האחרון, נובלה בשם "הפסגה", עוסק אפלפלד, כמו ברבים מספריו הקודמים, ביהודים מנותקים שמחפשים את מקומם בעולם. אותם יהודים מתבוללים, שונאי עצמם, יהודים ששכחו מה זה להיות יהודים, כפי שאמר פעם מנהיג אהוב שהביאנו עד הלום, מתגוררים ב"מרכז רוחני", ספק מעון קבע ספק קומונה לקשישים שממוקמת בפסגת גבעה באזור כפרי באוסטריה. את המקום הקים סייס אמיד, הנושא את השם הלא מאוד יהודי באלאבן, עבור יהודים חלושי גוף ואופי, כדי לעקור מתוכם את פגימותיהם היהודיות ולעשות מהם אנשים בריאים בנפש ובגוף, מתעמלים, מוציאים את מזונם מן האדמה ומדברים גרמנית צחה בלי שמץ מבטא - אקצנט בלשון המחבר.
עלילת הספר מתרחשת בשנת 1937, על ספה של מלחמת העולם השנייה והשואה, והיהודים שגרים במרכז הרוחני לא יודעים שהם עומדים על פתחו של הר געש. הדמות הראשית בנובלה היא לוטה שלוס, שחקנית תיאטרון זוטרה שפוטרה ממשרתה וכל מכריה, כולל בתה היחידה, מתנכרים לה, ובאין ברירה היא מגיעה אל המעון של באלאבן. היא אינה תופסת מקום מרכזי בנובלה, ולצדה מוצגת גלריה של דיירים נוספים, איש איש וכאביו, זיכרונותיו ושיגיונותיו. שלוס בגרמנית הוא ארמון, והמילה מזכירה גם את האנשלוס - הסיפוח הנאצי של אוסטריה, שכרונולוגית אמור להתרחש בחפיפה לסדר האירועים בספר, אך הוא אינו מוזכר בו. אם לכך כיוון המחבר, אין לדעת.
לא מדובר בפסגת יצירתו של אפלפלד, רחוק מכך, העריכה החפוזה ניכרת בטעויות הגהה ובמחסור בסימני פיסוק. בעמ' 123 נכתב כי חיפוש של דייר נעדר בשלג הזכיר לחלק מיושבי המעון את מלחמת העולם הראשונה, אף שלפני מלחמת העולם השניה היא לא נודעה בשם הזה. יחד עם זאת, כמו תמיד אצל אפלפלד, אני מוצא קסם מרגיע בשפה, מין עברית מנומסת מאוד, שבה משתקפת שפת המקור הגרמנית, וההתרחשויות, שברובן אינן מסעירות, נפרשות בקצב איטי שיש בו שלווה. הצלחתי אפילו למצוא הבזק של הומור בנובלה, כאשר אחד מדיירי המעון, יהודי חלוש שהגיע למעון כדי לתקן את אורחותיו מתוודה באוזנייי לוטה על פגימותו: "היהודים, גבירתי, חייבים להודות, פגמיהם רבים מאוד. אני עצמי מניתי בעצמי כמאתיים פגמים, ואין זה מספר קטן כשהמדובר באיש אחד".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
