ספר מתח מרתק, המשלב בתוכו גם סיפור הישרדות מהשואה. זהו סיפור אנושי מרגש אודות הצלה של תינוק שבעורקיו זורם דמו של האויב. התינוק יגדל ויתערה היטב בחברה הישראלית כשבמשך שנים אינו יודע את הסיפור האמיתי על עברו. הנסיבות בהן הפרטים יתבהרו לו הינן מפתיעות במיוחד. מומלץ בחום.

שטחי עד מביך, במיוחד על רקע הנושא הרגיש שרם אורן בוחר לעסוק בו. הדמויות נבובות כמו בלון של דורה בקניון פתח תקווה. נדמה כי מיכאל בורשטיין הועתק מסרטי שנות התשעים בכיכובו של צ'אק נוריס, ואילו אלזה היא שיבוט של קרואלה דוויל. לאורך כל הספר לא יכולתי להימנע מלשמוע בתוך ראשי את מנגינת הנושא מסדרת הסרטים האגדית "רוקי". רם אורן כמלצר שנדרש להחליף את שף המסעדה, ממגוון חומרי הגלם האיכותיים שברשותו המוסד, השואה, הטרור העולמי, הקמת מדינת ישראל, הוא רוקח בלילה חסרת טעם וריח. עלילת הספר מתקדמת במהירות מסחררת עד כדי בחילה. הסופר אף מטיב לפלפל את הסיפור בתיאורים קולינריים המעידים ביתר שאת על משכורתו השמנה במערכת ידיעות אחרונות מאשר על כשרון הכתיבה שלו. ולסיכום, נושא השואה, היהדות וערכי המדינה הם נושאים רגישים שלא כדאי לגעת בהם ביד עיתונאית דביקה.

חוץ מזה שזה עוד ספר מוצלח של סופר מדהים אז כתוב בצורה סוחפת אתה במתח עד הסוף אי אפשר לעזוב את הספר עד שלא סיימתה לקרוא אותו ממליצה בחום

ככותרת- הספר מעולה.מספריו הראשונים של הסופר אשר עדיין השקיע, ולא התעסק עם דמויות תנכיות. תכן הסיפור והעלילה מרתקים ביותר. העלילה נרקמת ביד אמן ומביאה את הקורא למחוזות מיוחדים ומרשימים. על אף הספור הבדיוני לכאורה אין הסיפור מופקע לחלוטין מקורטוב אמת ובהחלט בנסיבות אותם ימים יכולה להיווצר סיטואציה דומה לאירועים המתוארים בספר. כמובן באפן יותר מינורי. ההפתעות בחיי האומה שלנו הם הרבה יותר מכל דמיון ולכן ניתן בהחלט להשוות מצב לאירועי הספר.
קראתי ביקורות על הספר ובאחד מהם ראיתי כתוב כי הספר יכול היה להסתיים בעמ' 300. לדעתי ההיפך הנכון משם מתחיל הדיאלוג האמיתי של הספר. עד לע' 300 הם האירועים והרקע לויכוח הענקי שאיו לו פיתרון באשר להתייחסות לגיבור הספר מיכאל שבו מגובשים שני הפכים ושני פנים הפן הביולגי הקר והפן האמיתי אותו שאב וחי במשך כל ימי חייו. המחבר מנסה להתמודד עם הקונפליקט הענקי שנוצר בחייו של הגיבור.כמובן שלקונפליקטים מסוג זה אין פיתרון ואכן כך מסתיים הספר.אני רואה את שני חלקי הספר כמשלימים זה את זה.יש בספר חלקים מרגשים ביותר ולפעמים עד דמעות.בהחלט ספר חובה ובעל אפשרות להעביר ולו במעט את תקופת השואה ומוראותיה. מומלץ ביותר

זה הספר הראשון והאחרון שקראתי פרי עטו רם אורן.
קראתי אותו כשהייתי בחטיבת הבניים ונסחפתי, לא יכולתי להניח אותו, העלילה והמתח החזיקו אותי עם ספר גדול מימדים שסחבתי איתי לכל מקום, חשבתי שהסופר גאון.
עברו כמה שנים, נפל לידי עוד ספר שלו ופתאום גיליתי אמת כואבת...
רם אורן כותב נפלא, הסיפורים והדמויות מזכירות אחת את השנייה והרואיות להפליא, שלא לדבר על המתח והסיפורים האלו שלמדתי לחזות את סופן כמו סוף פרק בסדרת טלוויזיה מותחת.
בקיצור ברגע ש'לומדים' אותו מבינים שכל ספר שלו נועד להיות רב מכר, אבל העלילות שהוא בונה טובות לתסריט של סרט או סטורי בורד של קומיקס.

"אבות אכלו בוסר...", "היהפוך כושי עורו..."
אלו, מבחינתי, שני המשפטים הממצים ביותר את עלילת הסיפור כולו.
בנו התינוק של מפקד מחנה ריכוז ניצל לאחר שהוריו נהרגו בהפצצת בעלות הברית, בעת שנמלטו במכוניתם. הוא נאסף ע"י יעקב - פליט מהמחנה, שעבר במנוסתו ליד המכונית, ושמע את בכיו, והוא שנתן לו את שמו - מיכאל.
העלילה מוליכה אותנו בקורותיו של יעקב, שאיבד את אשתו ובנו, וברגע של ייאוש בהיותו בודד, כשמצא עצמו חופשי מחוץ למחנה - אימץ לעצמו את הפעוט הגרמני, כבנו.
הסיפור הוא דרך החתחתים שעובר יעקב, בניסיונו להסתיר את זהותו ואת זהות הפעוט שבחיקו, במנוסתו מהגרמנים - שעדיין היו נאמנים למשטר שקרס, אף שהביא עליהם את החורבן.
דרך זו מובאת במלוא עוצמתה, ואעז ואומר שרק מי שחווה על בשרו את קורותיו של הבורח ופחדיו פן יתגלה - יוכל להעריך את עוצמת הסיפור ועומקו הנוגעים בנימי הנפש הדקיקים ביותר של החרדות - שהיו מנת חלקם של היהודים בתקופה ההיא...
לא אמשיך לפרט, כדי לא להרוס את המשך העלילה המתפתחת בשני מישורים עיקריים: בראשון - בריחתו של יעקב עם "בנו" וחששותיו פן יתגלה, ובמישור השני - חיי קהילה ניאו-נאצית שנמלטה לפטאגוניה שבדרום ארגנטינה, ובמקום מבודד זה, מתכננת - בעזרת פעולות טרור, להשיב לגזע הארי את כבודו שאבד.
הסיפור עצמו, כרבים מספריו של רם אורן, נקרא "בנשימה אחת" ומותח לכל אורכו.
יש שיאמרו, והם רבים וטובים, שזהו ספר ללא "תובנות". איני מתכוון להתווכח איתם, שהרי כולנו "מבינים" גדולים בספרות ובתובנות.
ואולם, ההתלבטויות הקיימות לקראת סוף הספר, והרגשות הנלווים אליהן הן התלבטויות שאף קורא לא יישאר אדיש אליהן וישקול את עמדתו בניסיון להעריך כיצד היה הוא נוהג במצב הבלתי נתפס שנוצר.
ו"אל ייקל הדבר בעיניכם", כדברי אחד המשוררים.
נהניתי מאד.

אחד הדברים שהכי מאפיינים את החברה הישראלית בעיניי היא קוטביות.
מצד אחד - אנחנו האנשים הכי חמים ואוהבים שיש. כולנו מכירים איך בזמן תקופות קשות, למשל מלחמות, כולם ממש הופכים למשפחה אחת חמה, תומכת ואוהבת. זה גם קורה לא מעט בחיי היום יום. למי לא יצא לפגוש ישראלים בחו"ל, ולהתרגש ממש כאילו פגשתם קרוב משפחה או חבר קרוב?
מצד שני - אנחנו יודעים גם לפלג ולשסע, להסית ולקלל לא פחות טוב מזה. ימין ושמאל, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים - וזה רק על קצה המזלג.

לקח לי זמן אחרי שסיימתי את הספר הזה, להבין למה רם אורן החליט לכתוב את הפרק האחרון בו. משהו בי לא רצה שהוא ייכתב, שהסוף הסגור והיפה שבפרק שלפני יחתום את הספר המדהים הזה.
אבל אז הבנתי - הפרק הזה משקף בצורה מדויקת את המציאות הישראלית. המציאות שעלינו כחברה מוטלת האחריות לשנות. הקיצוניות שטמונה בחברה שלנו, אותה קיצוניות שמפלגת ומשסעת, ומכרסמת בנו לאט לאט.

למה היה לי חשוב לכתוב את הביקורת הזו, דווקא עכשיו? כי אני חושבת שאנחנו בימים אלו נמצאים בתקופת מבחן כזו. אנחנו ממש לאחר סיומה של מערכת בחירות שלישית, מכוערת ומשסעת יותר מתמיד. ובדיוק בתקופה הזו, הגיע לו וירוס הקורונה ויצר מצב בלתי אפשרי ששוב מלכד ומחבר אותנו. השאלה שלי היא מה יקרה ביום שאחרי?
מה המדינה, ובעיקר אנחנו, נעשה כדי לשמור על החיבור בעם ולהפסיק את הפילוג? מה נעשה כדי למתן את הקולות הקיצוניים? מה נעשה כדי לדאוג שנמשיך לאהוב ולכבד אחד את השני?

אהבתי את הסיפור שרם אורן יצר כאן.
שילוב של טרגדיה מן השואה, עם סיפור הצלחה של בן לניצול שואה, והחיבור של אותו בן לעסקי ריגול אחר ניאו נאצים בדרום אמריקה. יש עומק רב בדמויות שיצר רם אורן בספר "אות קין".
אפילו דמויות שהוצבו בסיפור רק כדי לתת רקע לגיבורים האמיתיים (כמו ניצול השואה שהציל תינוק שאינו שלו והביא אותו לארץ ישראל) קיבלו עומק פסיכולוגי מרשים.
הספר מומלץ!

מכמה ספרים של רם אורן שקראתי זה היה הראשון והטוב ביותר.
כתוב היטב וסוחף.
ספר הנוגע בנקודה הכי רגישה-השואה.
הגילוי הקשה של האח והאחות.
נהניתי בזמנו מהספר וקראתי כמעט בלי הפסקה.
הבעייה היא שרם אורן המשיך וכתב אולי יותר מדי וכמו סופרים אחרים (דוגמת לי צ'יילד ודייויד באלדאצ'י) הפך לרדוד יותר,שטחי וצפוי למדי.וחבל כי יש לו יכולת.