#
נטשתי שלושה מותחנים לפני שהחלטתי לא לנטוש את הספר הבא, שהוא הספר הזה. אולי אפשר לקרוא לו "מותחן", למרות מנה מינימלית של מתח. קובן משייט בין כמה גיבורים קבועים. הוא מנסה לתת להם אישיות נפרדת, אם כי כולם שואבים פחות או יותר מאותו מאגר גנים, שאפשר לקרוא לו "הדימוי של (הנסיך) היהודי-אמריקאי, שאוהב חיים טובים ואמידות, בתנאי שהם עומדים במבחן המוסריות והנאורות".
הגיבור פה הוא וין, שהוא חברו בנפש של מיירון, גיבור אחר של קובן, ששמו מוזכר רבות בסיפור, למרות שהוא לא לוקח בו שום חלק. וין זה הוא בן לאריסטוקרטיית ממון ישנה. הוא עשיר כקורח, אוהב מלחמות (שהוא מנצח בהן) אוהב אלימות ואוהב לעשות את המעשה הנכון. בין לבין הוא משחרר בסיפור קטעי הגיגים לא מספיק קצרים, המציבים אותו באור חתרני, לכאורה. שנראה שנתפסו באמריקה של קובן כחריגים [על סקס כמטרה בפני עצמה, על חוסר מחוייבות רגשית, על אי רצון להִתרָבּוֹת, על נכונות להעניש את הפושעים לבד, כי החוק לא מספק את הסחורה] בקיצור הגיגים ששפעו מאיתנו בגיל ההתבגרות, כשחשבנו שהמצאנו את העולם ואין דומה לנו במקוריות ותעוזה.
הסיפור לא שווה פירוט – לא רק כדי לא לספלייר, אלא כי הוא די בנלי גם כשקוראים אותו פעם אחת. בעיקרון מדובר בפשעים בני כעשרים שנה, בפושעים שאיכשהו חזרו מן הכפור, במעגלים שלא נסגרו ובאמיתות שגויות.
לפעמים נדמה לי שכבר כתבו הכל ואני רק חוזרת וקוראת סיפורים דומים שמה ששונה בהם הם השמות. אבל הפעמים המעטות שספר מצליח לטלטל, להדהים, להפתיע ולהיזכר לזמן רב, מצדיקות את החיפוש המתסכל ואת הקיטורים שלי, נראה לי.
בינוני. עלבון לא קטן לסופר, המתנחם, אין לי ספק, בחשבון בנק מעל הבינוני.
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
