#
הסופר נולד יתום מאב מספר חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. הוא חי עם אמו ושלושת אחיו בביתה של סבתא מכובדת וקמצנית. האם העדר האב הוא שגרם לו להיות ענו ולא מתבלט? אולי העובדה שמן הסתם חזרו ושנו באוזניו שהוא חי בחסדי אחרים? ארבעת הילדים נשלחו ללמוד בפנימיות, כמקובל באותה שכבה חברתית, כולם בחסד התורמים למוסד. וטד סבל בשקט את חיי הפנימייה, למד מה שלמד שם ולקראת סיום לימודיו שמע הרצאה מרתקת מכומר מיסיונר על חיים ועבודה באיזורים ארקטיים. תוסיפו לזה שלא היה לו שמץ מושג מה יעשה בחייו, והוא התראיין והתקבל כשוליה לחברה שעסקיה באיזורים הקפואים של העולם. החברה הציעה שכר זעום וניסיון חיים נדיר אם כי בלתי שימושי בעליל, וטד שלנו קפץ למים.
הסיפור יכול היה להיות מרתק. זה מה שחשבתי שהוא, כשקראתי את הביקורת של סקאוט בזכותה הישגתי את הספר (תודה). יכול היה להיות לו לאדוארד בוקלר מוריס היה כישרון כתיבה. הספר מבוסס על יומן שכתב ב-9 שנותיו באזור. הוא היה, כאמור, אדם חביב ונעים הליכות, כיבד את הטבע ולא התנשא על הילידים, בניגוד, כנראה, לאחרים. אבל הספר - שיצא לראשונה ב 2003 אחרי שהסופר מת בשיבה טובה (ונדחה על ידי המון הוצאות אחרות, בצדק, יש לומר), פשוט לא מספיק טוב. הוא מורכב כמו כל יומן מאפיזודות בעלות רמת עניין משתנה ואינו מצליח לגרום לקורא(ת) לשקוע בו.
יש לי שתי דוגמאות על ספרים בנושאים דומים, שהתקשיתי להפסיק לקרוא: "אנדיורנס" של לסינג שנקרא בנשימה עצורה (ויש להניח שלו שקלטון, גיבור הספר והדוגמה יוצאת הדופן למנהיגות, היה כותב את הספר הוא היה משמים כמו סיפרו של בוקלר מוריס...) הדוגמה השניה היא "ארץ הצללים הארוכים" של האנס ריש, שניכתב מזווית ראייתם של האינואיטים ותיאר להפליא את חייהם ותרבותם. הוא אחד הספרים הנפלאים שקראתי.
מה אני רוצה לומר? להרפתקנים יש חיים מעניינים. לאנשים המתמודדים עם איתני הטבע הלא סלחני יש מה לספר. מי שקורא את קורותיהם מפיק הנאה וגם ערך מוסף רב מאד. אבל העובדה שלאדם היו חיים מעניינים ושהוא עצמו אדם ערכי ונעים – אין פירושה שהוא יכול גם לכתוב על זה ספר. במקרה הזה אם סופר טוב (אפילו לא לסינג או ריש) היה כותב את הסיפור – כולם היו נשכרים. כולל הקורא(ת)


















