משהו בספר הזה תפס אותי, למרות העובדה שהוא לא הכי ייחודי ומקורי בעולם.
הביקורת עלולה להכיל ספוילרים, אומרת מראש.
אז הספר מתחלק באופן טבעי לשתי קטגוריות, אחת היא העלילה עצמה, והשנייה היא הדמות של מולי, המספרת. העלילה עצמה די רגילה, ומעט צפויה. במלון שבו מולי עובדת נרצח אדם, ובתור קורא יש כמה חשודים, אבל אין שום דבר יוצא מגדר הרגיל. אישית, לא היה לי מתח גדול לגלות מי הרוצח, בייחוד שהאדם שנרצח הוא לא אדם שמתואר כאהוב או משמעותי למישהו, וגם כי פשוט לא היו כל כך הרבה דמויות שהיה מפתיע אותי אם הן היו מתגלות כרוצח בסופו של דבר. אצל רוב הדמויות היה די קל להבין אם הן אמינות או לא (וזה חלק מהיופי בספר, אבל עוד אגיע לזה), ולכן לא היה לי מתח או עניין מיוחד לדעת מי הרוצח או מה פתרון התעלומה.
וכן, היו כמה טוויסטים חביבים בעלילה, והיא סך הכל הייתה זורמת ונחמדה, אבל זה לא היה מספיק בשביל ספר טוב.
מה שכן תפס אותי, כבר מהעמודים הראשונים, הוא כמובן הדמות של מולי. קראתי פה כמה ביקורות על הספר, ובאחת נטען שזה גימיק שהתווסף לספר כדי להצדיק את העובדה שהעלילה לא מספקת, ובהחלט יש משהו בטענה הזו לדעתי, אבל אני עדיין חושבת שזה נעשה בצורה טובה פה.
מולי מתוארת כמישהי שלא מבינה מצבים חברתיים ונתפסת כשונה בעיני האחרים בסביבתה. למרות שזה לא נאמר בפירוש, אפשר להבין שככל הנראה הכוונה היא לבחורה על הרצף האוטיסטי, ובעצם לאורך הספר אנחנו חווים את הסיפור מנקודת המבט שלה.
היה משהו מרגש, וקצת צובט, לקרוא את הפרשנות שלה לאירועים שקורים לה. לאט לאט הקורא מבין את הפערים בין מה שהיא חושבת על אנשים, לבין מי שהם באמת, והספר חושף את הקשיים שיש לה בסיטואציות כאלה ואחרות. בסיטואציה מול רודני, מולי מפרשת את הכוונות שלו בתור כוונות רומנטיות, בזמן שהקורא מבין עם הזמן שהכוונות שלו אחרות לגמרי, והיה בקריאה של זה משהו קצת שובר לב.
היה קצת חבל שלקראת אמצע הספר הרגשתי שהדמות של מולי פתאום פחות ברורה ומורגשת מאשר בחצי הראשון, כנראה כי הסופרת רצתה לקדם את העלילה ועשתה קצת התאמות. זה פגע בחלק מההנאה שלי מההמשך, כי בעצם נשארה בעיקר העלילה עם פחות דגש על הדמות.
אבל בכל זאת, בסך הכול, זה ספר די מוצלח לדעתי. הוא מצד אחד קצר ודי קליל, ומצד שני גם גרם לי להרגיש משהו ולא להישאר אדישה אליו, וזה דבר משמעותי בפני עצמו. שווה לנסות.

בימים משוגעים אלו, צלילה לתוך ספר היא אפשרות לא רעה בכלל, שעוזרת קצת להרגיע את הראש ולחשוב על דברים נוספים. לכן, אכתוב ביקורת לספר הזה, שסיימתי לקרוא ממש אתמול.
בספר להבות הגורל, מובא סיפור המתחיל מהשריפה הגדולה של פריז, וממשיך להתגלגל בין כמה עלילות ששזורות זו בזו.
לטעמי זה ספר לא רע, אבל עם כמה חסרונות משמעותיים. בסך הכל העלילה מעניינת וקצת מותחת, ומהר מאוד הספר עושה חשק להמשיך לקרוא אותו.
אבל, הבעיה העיקרית שנתקלתי בה, היא כמות הדמויות ה - ל א נ ו ר מ ל י ת בספר הזה. יש כל כך הרבה דמויות, ברמה כזו שגם כשסיימתי את הספר, היו דמויות שלא לגמרי הצלחתי להבין מי הן.
וגרוע יותר - אצל רובן השמות הם או הזויים, או דומים אחד לשני, או שלדמות יש גם שם וגם כינוי ובכל פעם משתמשים באחד מהם. אה, והרבה מהדמויות גם קשורות זו לזו בקשרי משפחה רנדומליים כלשהם, ואני אישית פשוט לא הצלחתי לזכור כמעט שום דבר.
אז כן, העלילה הייתה מעניינת, אבל היא קפצה כל פעם בין דמות אחת לאחרת, ובקושי הצלחתי לזכור מה הסיפור של כל דמות ואיך היא קשורה לדמות הקודמת אם בכלל.
רק כדי לתת דוגמא, בספר יש גם דמות בשם ז'וליאן, גם ז'אן (סיכוי לא רע שאפילו שניים), וגם ז'אנבייה (או משהו כזה. לא הצלחתי להבין מי זה עד סוף הספר). חוץ מזה, יש גם אוג, וגם אוגוסט, ולקח לי זמן להבין שזה לא כינוי חיבה לאותו אחד. ויש עוד כל כך הרבה דמויות עם שמות הזויים, בלי שום עץ משפחה או תרשים שיעזור לעשות בהם סדר.
בנוסף לכל זה, הספר עוסק בכמות נושאים עצומה - פמיניזם ומעמד האישה, שחיתויות בשלטון, הקהילה הגאה, מעמדות בחברה ומהפכות, אהבת אמת (כלומר, אם לראות מישהו לחמש דקות ולהתאהב בו מעכשיו ועד סוף הספר זו אהבת אמת...), ועוד ועוד. הרגשתי שהכותבת לא רוצה לפספס שום דבר, וניסתה להכניס עוד נושא ועוד אחד, ממש כמו עם הדמויות שלה, ולדעתי מרוב נושאים ועלילות הרבה הלך לאיבוד. כל נושא וכל עלילה בפני עצמה הוגשו טוב והיו מעניינים, אבל יחד זה פשוט היה יותר מידי לטעמי.
לסיכום, זה באמת לא ספר רע. היה לי נחמד לקרוא אותו והוא בהחלט מעניין, אבל גם מאוד מבלבל ומוצף ביותר מידי. 3 כוכבים לדעתי.

טוב אז אני רוצה להתחיל דווקא מדבר לא קשור לכאורה, ולספר משהו מוזר שקרה לי לאחרונה.
קראתי ספר (לא, זה לא החלק המוזר), ותוך כדי הספר אני קולטת שהעלילה היא פשוט אחד לאחד העלילה של סינדרלה. יש מישהי, עם אמא חורגת ואחיות חורגות, אחת נחמדה קצת ואחת גועלית, והיא מתגנבת לנשף בעזרת איזו עוזרת בית. בנשף היא מכירה נסיך והכל, מתאהבת במבט ראשון (כמובן) ובסוף נאלצת לעזוב בחצות הלילה, כשהיא משאירה אצל הנסיך המסכן רק...
לא, לא נעל, חס וחלילה. כפפה.
אלו מביניכם שמזהים, מדובר בספר בריג'רטון (לא בטוחה שכתבתי נכון, אבל מי שמכיר מכיר), שהיה דווקא ספר לא רע, אבל, כפי שהסברתי, השליש הראשון שלו היה פשוט כמעט אחד לאחד, סינדרלה.
אבל זו לא ביקורת על בריג'רטון (איך כותבים את הדבר הזה?), אלא על הספר הזה. אלא שכאן מתחיל הדבר המוזר.
כי לאט לאט במהלך הספר הזה, שמתי לב שגם בו משהו מרגיש לי קצת יותר מידי מוכר.
ואז גיליתי, שבצירוף מקרים מוזר, גם הספר הזה, שקראתי ממש שבועיים אחר כך, "לוקח השראה" לא קטנה ממעשייה מוכרת אחרת. והפעם - "עוץ לי גוץ לי" (אזהרת ספוילר!)
הביקורת על הספר עצמו תיכף תגיע גם היא, אבל קודם אסביר למה אני מתכוונת. אז במהלך הספר, גיבורת הסיפור זרילדה (מה יהיה עם השמות המוזרים?) מסתבכת כשהיא אומרת למלך היער שהיא, תנחשו מה, יודעת לטוות זהב מקש. השקר הזה גורר את זה שבסופו של דבר, המלך מכריח אותה לטוות זהב מקש, ואם לא תעשה זאת, הוא יהרוג אותה.
נשמע קצת מוכר, לא?
כמובן שזרילדה המסכנה לא יודעת לטוות זהב מקש, והיא מתחננת לעזרה, עד שפתאום מגיע...
נער מסתורי. שמציע לעזור לה, אם תביא לו תמורה.
זרילדה מסכימה ומביאה לו תליון זהב שהיה לה, והוא עוזר לה וטווה את כל הקש לזהב.
בהמשך, היא מגיעה לשם בפעם השניה, כשהמלך מביא הרבה יותר קש, ושוב הנער עוזר לה, בתמורה לטבעת שהייתה ברשותה.
בפעם השלישית, כשאין לה מה להציע לו, היא חושבת על הרעיון המקורי ביותר בעולם!
נו, כבר עליתם על זה?
אתם יכולים, קדימה.

הבן הבכור שלה.
מעניין מאיפה הגיע הרעיון...

טוב, ועכשיו אעצור לרגע, כי יכול להיות שאני זאת שיוצאת הטיפשה פה, אני לא יודעת. חוץ מהעובדה שזה צירוף מקרים די מוזר, יכול להיות שזו תופעה די מוכרת, ושפשוט לא שמעתי עליה. אשמח לתגובות פה, כי אני באמת תוהה – האם זה משהו לגיטימי ומוכר, לקחת אגדת ילדים ולבסס עליה ספר שלם ומקורי?
כשחושבים על זה, גם הספר הקודם של מאריסה מאייר נקרא "סינדר"... כלומר, גם הוא מבוסס כנראה על סינדרלה (קראתי אותו, אבל אני לא ממש זוכרת – אם כי אני חושבת ששם זה לא היה עד כדי כך בולט, למרות שם הספר)
בכל מקרה, בין אם זה מקובל ובין אם לא, זה גרם לי לתחושה די מוזרה במהלך קריאת הספר, כי אפילו אם ניקח את "סינדר" כדוגמא, שם לפחות התחושה היא שהספר "מודע לעצמו", ולזה שזה דומה לאגדה המפורסמת, בניגוד לספר הזה, שבו אין באמת שום אזכור ממשי ל"עוץ לי גוץ לי"
בקיצור, זה מרגיש לי קצת לא לגיטימי להתבסס על אגדה מוכרת בלי להזכיר את זה במפורש ולהראות שהסופר מודע לזה שהוא לא מחדש פה כלום. אבל אולי זו רק דעתי.
ונחזור לספר עצמו... הוא לא ספר רע.
כן, לקח לי זמן להתחבר אליו, כי אני פחות חובבת של הז'אנר "פנטזיה אפלה", אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל בסופו של דבר הוא כן עניין אותי.
לא הצלחתי לגמרי להבין אותו, בעיקר כי לא ממש היה לי כוח להתעמק בכל השמות המוזרים של אינספור יצורי הפלא בספר הזה, אבל אני מניחה שמי שיתעמק יותר ממני גם יבין יותר ממני.
העלילה התפתחה יפה סך הכול, והיו טוויסטים מעניינים, וגם הקטע של "עוץ לי גוץ לי" בסוף השתלב בצורה יפה שכן מפתחת את העלילה (למרות שבהתחלה הוא נראה מאוד מאולץ).
אז כן, כמו שאמרתי כבר, לא ספר רע, סתם מוזר לי הקטע של לקחת עלילה מוכרת בלי לתת איזה קרדיט או הערת שוליים בנושא. אולי זה היה הורס חלק מהקטע, אבל כשזה לא שם, זה גורם לי להרגיש כאילו הסופרת עיוורת למה שהיא כותבת, וזו לא תחושה שכיף במיוחד לקרוא איתה.
זהו, מוזמנים לנסות ולהחליט בעצמכם, או לא לנסות, כי בכל זאת יש ספרים הרבה יותר מוצלחים (עם שמות שיותר קל לקרוא. כאילו, באמת? זרילדה? נאכטקראפ?!)
ואין לי מושג איך לסיים אז, כן.

ספר שנון ברמות מטורפות. ההומור מתחכם ושונה מהרבה דברים שיש היום, אז מומלץ ממש!
כדאי כמובן להכיר קצת גם את העולם ה"דוסי" וגם סיפורים וקלאסיקות, ולקרוא בעיון כי מאחורי כמעט כל מילה שנראית סתמית, יש משמעות נוספת.
יאללה תהנו:)

טוב אז סיימתי את הספר לפני בערך חודש, וקראתי עוד כמה וכמה ספרים מאז, ובכל זאת הספר הזה לא ממש יוצא לי מהראש.
אין לי ביקורת מאוד שנונה הפעם, אז אני פשוט אגיד שמבחינתי הספר ממש מומלץ.
הספר משלב מתח, דרמה ורגעים די קריפיים, עם מלא הומור ושנינויות, וזה שילוב ממש מוזר שגם עובד איכשהו. אני קוראת הרבה ספרי תעלומות רצח, אבל זה בהחלט מהמעניינים שקראתי (יחד עם "ארון סגור" של סופי האנה, ועוד כמה)
כן קצת קשה לעקוב אחרי כל הדמויות, אז מומלץ לנסות להתרכז בהתחלה כדי להבין מי זה מי (כי יש כמה שמות די דומים...)
בקיצור, חוץ מהעובדה שיסתכלו עליכם מאוד מוזר כשתסתובבו עם ספר שזה השם שלו, אני בהחלט מאוד ממליצה.
תהנו:)

טוב אז קצת קשה לי עם הספר הזה, אני מודה.
יש סיכוי לא רע שהבעיה היא אצלי - בכך שלא הייתה לי מספיק סבלנות לספר - ואם ככה אז אני אתנצל מראש.
ועכשיו אפשר להתחיל.

אז סוסים איטיים מספר לנו על כמה סוכנים לשעבר שפישלו בתפקידם, ולכן הועברו ל"בית סלאו" - מקום שבו עושים כל מיני עבודות פחות חשובות עבור השירות החשאי. אני לא בטוחה שדייקתי אפילו בפרטים האלה, והסיבה היא שלפחות מבחינתי, הספר לא היה מספיק מובן.
ואני אסביר.

קודם כל, אתחיל בעובדה שבספר היו לפחות חמש דמיות ראשיות שונות, כשהספר עובר ביניהן ומספר כמה וכמה סיפורים במקביל. חלק מהסיפורים היו מאוד שונים זה מזה ואז הצלחתי לעקוב ולזכור, אבל בחלק מהם די איבדתי את זה. לא ממש הצלחתי לזכור את הדמויות (במיוחד כשלדוגמא הייתה גם דמות שקוראים לה "הובס" וגם "הובדן". רק אותי זה מבלבל?) ובקושי הצלחתי לקלוט מי נגד מי. לכן, היו קטעים בספר שלא ממש הצלחתי להבין, פשוט כי לא הצלחתי להיזכר על מי למען השם מדובר פה ואיך הוא קשור לסיפור.

בנוסף, בספר בעצם לא הוסבר כמעט כלום. המון קטעים בו נגמרים חצי באמצע, כשההמשך שקשור אליהם יכול להיות גם בעוד 30 או 50 עמודים, ואיכשהו בתור קוראת אני אמורה לעקוב, להסיק מה קרה בזמן שלא סופר לי עליו, ולהבין איך כל העלילה מתחברת.

ונכון, כמו שכבר ציינתי, אני בטוחה שחלק מהבעיה טמון אצלי. אני מודה, לא הייתה לי המון סבלנות להבין את כל זה. אני אמנם אוהבת לחשוב כשאני קוראת, לנסות לנחש איך דברים יגמרו וכדומה, אבל פה זה היה לי יותר מידי. לא היה לי חשק לקרוא באיטיות, לחזור אחורה כדי להבין איך דברים מתחברים ולהתעמק בכל מילה שכתובה. העדפתי לקרוא בזרימה ובקצב שאני רגילה לו מספרים אחרים, ובספר הזה זה פשוט לא מאוד עובד. פשוט אי אפשר היה להבין בו הרבה בלי ממש להתעמק ולהתאמץ לזכור כל פרט שנאמר בספר.

בסופו של דבר בסוף הספר הרגשתי שדברים כן די נסגרו, אבל שבכל זאת לא הכול מובן לי עד הסוף. אני חושבת שמי שאוהב ספרי ריגול, ויש לו חשק לקרוא ולהתעמק בספר, כנראה יהנה מהספר הזה. אישית פחות התלהבתי, אבל אני בכל זאת אתן 3 כוכבים כי אני מרגישה שלפחות זה אם לא יותר עדיין מגיע לספר הזה.

אז אני רוצה להתחיל בתהייה. למה עדיין מייצרים ספרים כאלה?!?
קראתי את הספר הזה רק כי לא מצאתי ספרים זמינים והייתי קצת נואשת, אבל זה ז'אנר שכל כך מיצה את עצמו, ומלכתחילה הוא לא היה מציאה גדולה.

בקצרה, הספר מספר על 3 בנות, כשהפרקים עוברים ביניהן, והן הסטראוטיפים הכי זולים שיש - "מקובלת", "רעה", ו"שקופה/חנונית". 3 הבנות האלה אוהבות לגנוב מחנויות, והן נעשות סוג של חברות כשהן מכירות במפגשי גנבים אנונימיים.
עכשיו, יש כל כך הרבה בעיות בספר הזה. על העובדה שהוא מהז'אנר של - סיפורי תיכון על נערים ונערות שאין להם שום דבר בראש חוץ מלהיות מגעילים ומקובלים - אני לא אתעכב, כי למרות שזה לכשעצמו מעצבן אותי, כנראה שיש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה.

הבעיה האמיתית בספר מתחילה כמו שרמזתי, בדמויות.
הן פשוט נ ו ר א י ו ת !!
הסופרת לקחה את הסטראוטיפים הכי קלים שיש, ושיבצה אותם לדמויות שלה. אבל, היא אפילו לא עשתה את זה בצורה אמינה. לאלודי לא היה שום אופי, טאביטה סתם הייתה כמו כל דמות שניה בספרים או סדרות ("הו אני כל כך מגעילה כי בעצם רע לי בחיים ואני רק רוצה להפסיק להעמיד פנים ושיתייחסו אליי" - נו, אתם מכירים את הסגנון), ומו, שהייתה אמורה להיות הילדה הרעה או משהו כזה, הייתה עוד יותר חסרת אופי מאלודי אם זה אפשרי, ושום דבר בה לא שכנע אותי.
בעיה נוספת הייתה שהסיפור רקע של שלושתן היה קשור איכשהו להורים שלהן - אצל כולן או שאחד ההורים/שניהם מת, או שההורים לא מסתדרים, או שהם בוגדים, וכו וכו. ועזבו את זה שזאת קלישאה מטורפת, פשוט לא הצלחתי לזכור איזה סיפור שייך למי - גם כי הסיפורים הם כמעט אותו דבר בשינויים קטנים, וגם כי הספר כל הזמן עובר בין נקודות מבט. זה בהחלט העיב עוד יותר על הקריאה, כי למי יש כוח לעצור כל רגע כדי לנסות להיזכר אם לדמות הזאת יש 2 הורים, או אחד, או שבכלל אין לה... זה יוצר תקיעות וחוסר עניין. אם הסיפורים היו ק צ ת יותר מקוריים, אולי גם הייתי זוכרת אותם.

אבל כל זה, זאת לא הסיבה שבגללה די שנאתי את הספר. יש לי עוד בעיה אחת די משמעותית איתו. ואת הבעיה הזו די קל להבין אם מסתכלים על השם של הספר הזה. "מתנות גנובות".
אני אתן פה קצת ספוילרים אז אם למישהו אכפת, ראו הוזהרתם.
אז כן, הספר מספר על כל מיני גנבות שהבנות עושות, ועל כך שהן הולכות לסדנת שיקום וכל זה, אבל בעצם, לאורך כל הסדנה ולאורך כל הספר, ההתייחסות לגנבות היא כמעט ולא שלילית. הסדנה מתוארת בצורה מזלזלת נורא שמגחיכה אותה מאוד, ותוך כדי הספר הבנות ממשיכות לגנוב מידי פעם - תוך כדי שהן גם ממשיכות בחייהן ומתגבשות וכולי. הגניבות אשכרה מוצגות שם כגורם שחיבר בין שלושתן ו"עזר" להן להיות חברות. כאילו, מה נסגר?? באמת?
וזה אפילו לא הסוף. בסוף הספר, הבנות טיפ טיפה "חוזרות בתשובה", ומחליטות לא לגנוב יותר - החלטה שנכתבה בצורה שלא גורמת לקורא לחשוב שהן מידי מתכוונות לזה. וכדי לכפר על כל מה שהן גנבו, הן לא חס וחלילה מחזירות את הגניבות, הן פשוט מחליטות לתרום ח צ י ממה שהן גנבו. חצי. באמת.
וזה עוד כתוב בצורה בערך כזאת: "כדי לכפר על הכל החלטנו לתרום את מה שגנבנו. כלומר, כאילו, לא את הכללל, אבל חצי, בערך"
זאת באמת רמת זלזול שקשה למוח שלי לספוג, מצטערת.
אז כן, זה נראה שמבחינת הכותבת, לגנוב זה לא דבר כזה רע לעשות - גם אם זה שמלה בשווי אלפי שקלים כמו שקרה בספר כ מ ה פעמים. מבחינתה אם זה גורם לחברות ועוזר לפרוק עצב, זה אפילו דבר די חיובי. אממ מה?
ובסדר, נכון, לא כל ספר צריך להיות חינוכי או פוליטיקלי קורקט, אבל להתייחס לגניבה (ושוב, אפילו לא מדובר פה על בנות נזקקות שגונבות בשביל לשרוד. הן ליטרלי גנבו חולצות ושמלות מחנויות מעצבים) כדבר לגיטימי זה בהחלט לא לגיטימי בעיניי.

אולי אני מגזימה, אבל גם אם כן, זה עדיין ספר די נוראי. לכו למצוא משהו נורמלי, תעשו לעצמכם טובה.

טוב אז כמו רבים מהספרים שקראתי לאחרונה, אני לא בטוחה מה אני חושבת על הספר הזה.
אז לא, לא קראתי את "אשמת הכוכבים". יש ספרים מסוימים שמסיבה לא ברורה פשוט החלטתי שלא בא לי לקרוא, בדרך כלל ספרים שיש עליהם "דיבור" נורא גדול, שמשום מה מוריד לי את החשק.
אולי בעתיד אני אקרא, אבל בינתיים... התכנסנו פה בשביל ספר אחר של הסופר הזה.

אז "שפע של קתרינות". איזה ספר מוזר, בחיי.
אני חושבת שאני די מחבבת את הכתיבה בספר הזה. היא די מיוחדת ולפעמים משעשעת, והקטע של הערות השוליים מוסיף גם הוא.

הבעיה היא בעיקר העלילה, כמובן. והבעיה בעלילה היא... שהיא לא ממש קיימת. באמת.
כאילו, לדעתי זה לא שהספר נתקע מידי, או אפילו משעמם מידי - הוא די זורם ודי חביב. ואיכשהו, לאורך רוב הזמן כמעט ולא שמים לב שבעצם... לא ממש קורה משהו. וזה מוזר.

כי מצד אחד באמת לא קורה כמעט כלום - אין ממש מתח בסיפור, או אפילו נקודות משבר גדולות כלשהן. מסופר שם על קולין, ילד פלא חכם כזה, שנשבר לו הלב ויוצא למסע עם חבר שלו, והם נשארים בעיירה כלשהי ומכירים שם אנשים וכו', אבל בעצם, שום דבר כמעט ולא מתקדם משם. מסופר על כל מיני תקריות קטנות שקורות להם, אבל כמעט ואין "דרמות" או עניין גדול.

אבל מצד שני, לקח לי לא מעט זמן לשים לב לזה תוך כדי הקריאה. יכול להיות כמובן שלא הייתי מספיק מרוכזת, אבל נראה לי שזה קשור גם לאיך שהספר בנוי. הוא מצליח להיות יחסית מעניין, למרות העובדה שלא קורה בו הרבה. הכתיבה זורמת ומשעשעת, ומידי פעם כן יש כמה דברים מעניינים, ולכן כנראה זה לא נורא הפריע לי, ובעצם בקושי שמתי לב שזה מה שקרה.

אבל שורה תחתונה, אני חושבת שבהחלט היה צריך להוסיף עוד עלילה לספר הזה, כי כתיבה נחמדה לא מפצה במאה אחוז על זה שלא מתרחש שם כמעט כלום.
בסופו של דבר אם אני משחזרת את המחשבות שהיו לי בזמן הקריאה, אני זוכרת שכל הזמן חיכיתי שהספר "יתחיל", כי הכל אמנם היה נחמד לקריאה, אבל הרגיש פשוט כמו הקדמה מאוד מאוד ארוכה למשהו. לקראת סוף הספר, כשלפתע קרו כמה דברים בו, הבנתי פתאום שעד עכשיו לא היה הרבה מבחינת העלילה, ועכשיו כשמתחילים לקרות דברים הספר כמעט ונגמר.

אז זהו. אסכם את הספר כספר נחמד ולא מזיק, שאפשר לקרוא אם יש לכם אותו בהישג יד ואין לכם משהו דחוף יותר לעשות.
יאללה, הלכתי לקרוא "אשמת הכוכבים".
סתם, נראה לכם?

טוב אז סיימתי את הספר ממש עכשיו, והנה אני כותבת עליו ביקורת.
אז תראו, כבר בתחילת הספר, הייתה לי הרגשה נורא חזקה כאילו כבר קראתי אותו בעבר. אמנם לא זיהיתי את הדמויות או את השמות, אבל העלילה נראתה לי כל כך, כל כך, מוכרת.
לאט לאט הגעתי למסקנה שלא קראתי את הספר הזה אף פעם, אבל הסיבה שהרגשתי ככה, היא פשוט כי הוא בנאלי ב ט י ר ו ף.
באמת.
ואני אסביר.
אז הספר מתחיל בלספר על רווקה מתבגרת, שכולם תוהים מה לא בסדר איתה ואיך היא עדיין לא התחתנה.
כלומר, דמות שנמצאת באינספור רומנים.
לאחר מכן, מישהו משפיל אותה בחתונה של אחותה (כמובן שאחותה מוצלחת מאוד, נהנית מהחיים, הכל טוב לה. רק הדמות שלנו - קט - לא מצליחה בכלום וכו וכו), וכשהיא בורחת למקום מסתור כדי להירגע, נחשו את מי היא פוגשת?
נכון, גבר כלשהו, שיהיה חלק משמעותי מהעלילה.
נ ו ב א מ ת !!
כאילו יש רומן אי פעם שלא הייתה בו סצנה שבו הגיבורה בורחת ממשהו כי היא - אוי לא - נורא עצובה או מבוהלת, ואז היא במקרה פוגשת גבר או בחור, שבמקרה הוא פנוי וחתיך ובלה בלה בלה. ופה זה עוד מופיע על ההתחלה!
אבל אם חשבתם שסיימנו עם הקלישאות, אז מצחיק מאוד.

אבל רגע, אני נסחפת קצת כי זה מעצבן אותי, אבל למען האמת זה באמת לא ספר רע. היה לי נחמד לקרוא אותו, והוא די זורם וקליל. זאת אחלה הסחת דעת לימים כאלה, ואם אתם אוהבים את הסגנונות האלה אתם כנראה די תהנו ממנו. פשוט קשה לי עם העובדה שהסופרת לא חשבה על שום דבר חדש.
באמת, לא היה ד ב ר א ח ד בספר הזה שלא צפיתי מראש! הכל בו היה קלישאות על גבי קלישאות!

וכדי להמשיך להדגים אני אספר עוד קצת מתוך הספר - זה יכלול ספוילרים אז מוזמנים לדלג אם זה מפריע לכם

אז הנה, לדוגמא, אחרי שקט פגשה את הבחור ההוא, הם יצאו לדייט והיה ממש מדהים ומושלם וכולי, אבל אז - טם טם טם - מישהו הודיע לבחור שיש לו שיחה מחמותו (אוי לא!). קט כמובן נורא נורא כעסה, כי היא הסיקה מזה שהבחור נשוי ובוגד כרגע באשתו, והוא לא סיפר לה על זה בכל הדייט שלהם. לכן היא עזבה בכעס גדול בלי לתת לו הזדמנות להסביר. ואפילו שהוא רדף אחריה, ושלח לה מיילים והתקשר, היא התעלמה ממנו לגמרי, לא ענתה לשיחות ולא קראה את המיילים.

כלומר, עוד קלישאה!
למה אנשים בספרים תמיד כועסים ומסיקים מסקנות, ואף פעם לא נותנים לאנשים אחרים להסביר דברים? (אני אסביר לכם למה, כי הסופר רוצה שהאנשים האלה יכעסו במשך ספר שלם בגלל מה שהם הסיקו, ובסוף הקורא נורא נורא יופתע כשהוא יגלה שהפלא ופלא אותם אנשים הסיקו לא נכון)
וכל זה קרה רק בהתחלה של הספר. לא יכולתי שלא לגלגל עיניים במשך טריליון פעמים, אני מודה. כמובן שלא היה לי ספק לרגע שקט הסיקה לא נכון, ושהפאנץ' של הספר עומד להגיע כשהיא תגלה את האמת - וכמובן שזה בדיוק מה שקרה.
וזה אפילו לא סוף הקלישאות, כי כמובן שהיה גם מעין משולש אהבה בספר - והוא אפילו לא נפתר בצורה מאוד הגיונית מבחינה פסיכולוגית לטעמי, אבל נו מילא.

וואו, שוב קצת נסחפתי. אני באמת לא יודעת במאה אחוז מה להגיד על הספר הזה, כי הוא באמת לא נוראי, אבל, כאילו, הבנתם, הוא פשוט אוסף של מיליון רומנים אחרים, עם קלישאות בלי סוף, ומסרים עמוקים לכאורה שלא מחדשים שום דבר (כלומר, באמת, "להיות מי שאני"? "לתת לעצמי זמן"? "לקחת סיכונים כי רק ככה חיים באמת, וצריך לעשות דברים שיעשו לי טוב"? יש מסרים יותר בנאליים מאלה?)

אז אולי אני סתם מגזימה. ואולי פשוט קראתי יותר מידי ספרים. אבל מרגיש לי שסופרת כמו קריסטין הרמל הייתה יכולה להתאמץ קצת יותר עם העלילה שלה.
ובכל זאת, אני חושבת שאתן לספר שלושה כוכבים. אני יודעת שזה אולי נשמע מוזר בהתחשב בהכל, אבל שניים מרגיש לי בכל זאת מעט מידי, אז נזרום עם זה.