ביקורת ספרותית על מתנות גנובות מאת קריסטן סמית
בזבוז של זמן

---

אז אני רוצה להתחיל בתהייה. למה עדיין מייצרים ספרים כאלה?!?
קראתי את הספר הזה רק כי לא מצאתי ספרים זמינים והייתי קצת נואשת, אבל זה ז'אנר שכל כך מיצה את עצמו, ומלכתחילה הוא לא היה מציאה גדולה.

בקצרה, הספר מספר על 3 בנות, כשהפרקים עוברים ביניהן, והן הסטראוטיפים הכי זולים שיש - "מקובלת", "רעה", ו"שקופה/חנונית". 3 הבנות האלה אוהבות לגנוב מחנויות, והן נעשות סוג של חברות כשהן מכירות במפגשי גנבים אנונימיים.
עכשיו, יש כל כך הרבה בעיות בספר הזה. על העובדה שהוא מהז'אנר של - סיפורי תיכון על נערים ונערות שאין להם שום דבר בראש חוץ מלהיות מגעילים ומקובלים - אני לא אתעכב, כי למרות שזה לכשעצמו מעצבן אותי, כנראה שיש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה.

הבעיה האמיתית בספר מתחילה כמו שרמזתי, בדמויות.
הן פשוט נ ו ר א י ו ת !!
הסופרת לקחה את הסטראוטיפים הכי קלים שיש, ושיבצה אותם לדמויות שלה. אבל, היא אפילו לא עשתה את זה בצורה אמינה. לאלודי לא היה שום אופי, טאביטה סתם הייתה כמו כל דמות שניה בספרים או סדרות ("הו אני כל כך מגעילה כי בעצם רע לי בחיים ואני רק רוצה להפסיק להעמיד פנים ושיתייחסו אליי" - נו, אתם מכירים את הסגנון), ומו, שהייתה אמורה להיות הילדה הרעה או משהו כזה, הייתה עוד יותר חסרת אופי מאלודי אם זה אפשרי, ושום דבר בה לא שכנע אותי.
בעיה נוספת הייתה שהסיפור רקע של שלושתן היה קשור איכשהו להורים שלהן - אצל כולן או שאחד ההורים/שניהם מת, או שההורים לא מסתדרים, או שהם בוגדים, וכו וכו. ועזבו את זה שזאת קלישאה מטורפת, פשוט לא הצלחתי לזכור איזה סיפור שייך למי - גם כי הסיפורים הם כמעט אותו דבר בשינויים קטנים, וגם כי הספר כל הזמן עובר בין נקודות מבט. זה בהחלט העיב עוד יותר על הקריאה, כי למי יש כוח לעצור כל רגע כדי לנסות להיזכר אם לדמות הזאת יש 2 הורים, או אחד, או שבכלל אין לה... זה יוצר תקיעות וחוסר עניין. אם הסיפורים היו ק צ ת יותר מקוריים, אולי גם הייתי זוכרת אותם.

אבל כל זה, זאת לא הסיבה שבגללה די שנאתי את הספר. יש לי עוד בעיה אחת די משמעותית איתו. ואת הבעיה הזו די קל להבין אם מסתכלים על השם של הספר הזה. "מתנות גנובות".
אני אתן פה קצת ספוילרים אז אם למישהו אכפת, ראו הוזהרתם.
אז כן, הספר מספר על כל מיני גנבות שהבנות עושות, ועל כך שהן הולכות לסדנת שיקום וכל זה, אבל בעצם, לאורך כל הסדנה ולאורך כל הספר, ההתייחסות לגנבות היא כמעט ולא שלילית. הסדנה מתוארת בצורה מזלזלת נורא שמגחיכה אותה מאוד, ותוך כדי הספר הבנות ממשיכות לגנוב מידי פעם - תוך כדי שהן גם ממשיכות בחייהן ומתגבשות וכולי. הגניבות אשכרה מוצגות שם כגורם שחיבר בין שלושתן ו"עזר" להן להיות חברות. כאילו, מה נסגר?? באמת?
וזה אפילו לא הסוף. בסוף הספר, הבנות טיפ טיפה "חוזרות בתשובה", ומחליטות לא לגנוב יותר - החלטה שנכתבה בצורה שלא גורמת לקורא לחשוב שהן מידי מתכוונות לזה. וכדי לכפר על כל מה שהן גנבו, הן לא חס וחלילה מחזירות את הגניבות, הן פשוט מחליטות לתרום ח צ י ממה שהן גנבו. חצי. באמת.
וזה עוד כתוב בצורה בערך כזאת: "כדי לכפר על הכל החלטנו לתרום את מה שגנבנו. כלומר, כאילו, לא את הכללל, אבל חצי, בערך"
זאת באמת רמת זלזול שקשה למוח שלי לספוג, מצטערת.
אז כן, זה נראה שמבחינת הכותבת, לגנוב זה לא דבר כזה רע לעשות - גם אם זה שמלה בשווי אלפי שקלים כמו שקרה בספר כ מ ה פעמים. מבחינתה אם זה גורם לחברות ועוזר לפרוק עצב, זה אפילו דבר די חיובי. אממ מה?
ובסדר, נכון, לא כל ספר צריך להיות חינוכי או פוליטיקלי קורקט, אבל להתייחס לגניבה (ושוב, אפילו לא מדובר פה על בנות נזקקות שגונבות בשביל לשרוד. הן ליטרלי גנבו חולצות ושמלות מחנויות מעצבים) כדבר לגיטימי זה בהחלט לא לגיטימי בעיניי.

אולי אני מגזימה, אבל גם אם כן, זה עדיין ספר די נוראי. לכו למצוא משהו נורמלי, תעשו לעצמכם טובה.

» ביקורות נוספות של א_ח_ת
» ביקורות נוספות על מתנות גנובות