“אמלין בת ה-17 מתעבת את העולם הבורגני של אותם עשירים החיים בעולם החברה הגבוהה בפריז.
היא מבקשת לערער את עולמם המוקף מנעמים ולשם כך מסתננת ליריד הצדקה של נשות החברה הגבוהה האריסטוקרטית.
לוסיל בת ה-22 היא עיתונאית עצמאית חדה וחריפה שמוחה המבריק אינו מקובל ברוח התקופה הפוריטנית.
אודט בת ה-23 ואליס הצעירה, כל אלה הן רק חלק קטן מהדמויות הרבות בספר.

הסיפור מתחיל בשריפה הגדולה בפריז בשנת 1897
שריפה שגבתה קורבנות רבים, בתקופה בה היה קושי לזהות את המתים ורק פרטי לבוש או תכשיטים יכלו אולי להעיד על זהותם.
הכאוס הגדול שנוצר הוביל להאשמות רבות ולחשיפת אופיים האמיתי של חלק מהדמויות.
עקב השריפה נחשפות מזימות, שקרים ושחיתויות:
"האיש השיג 'מזוודה דיפלומטית' זכות שהוענקה לדיפלומטים, למרות שלא היה דיפלומט. כי מישהו במשרד החוץ מושחת,
והוא כנראה שילם לו בעין יפה כדי להשיג את הדרכון המיוחד ואת החסינות שבצידו".

הגברים הכתיבו את מהלכיהן של הנשים כשהם מונעים את קידומן.
לא הייתה להן זכות הצבעה, ולא גישה לאוניברסיטאות, ולא אפשרות לעסוק במקצוע באופן חופשי.
הן היו כלואות נפשית ורוחנית.
הספר רוחש פעילויות. הסופרת שמודעת לרוח התקופה, מעניקה דרור לגיבורות שלה לבטא את עצמן בדרכן שלהן.

הסיפור הוא טוב, אך לטעמי התרגום מצרפתית לעברית פגע באיכות הכתיבה.
למרות זאת, הספר קריא, מעניין, ומעביר מסר כמה קל לאנשים מקושרים בעמדות מפתח,
להטיל כזב והאשמות שווא באנשים טובים ופשוטים,
כי כל מה שהם צריכים הוא להפחיד ולהרתיע את הציבור בדרכים של שקר ומרמה.
מומלץ.”

“בימים משוגעים אלו, צלילה לתוך ספר היא אפשרות לא רעה בכלל, שעוזרת קצת להרגיע את הראש ולחשוב על דברים נוספים. לכן, אכתוב ביקורת לספר הזה, שסיימתי לקרוא ממש אתמול.
בספר להבות הגורל, מובא סיפור המתחיל מהשריפה הגדולה של פריז, וממשיך להתגלגל בין כמה עלילות ששזורות זו בזו.
לטעמי זה ספר לא רע, אבל עם כמה חסרונות משמעותיים. בסך הכל העלילה מעניינת וקצת מותחת, ומהר מאוד הספר עושה חשק להמשיך לקרוא אותו.
אבל, הבעיה העיקרית שנתקלתי בה, היא כמות הדמויות ה - ל א נ ו ר מ ל י ת בספר הזה. יש כל כך הרבה דמויות, ברמה כזו שגם כשסיימתי את הספר, היו דמויות שלא לגמרי הצלחתי להבין מי הן.
וגרוע יותר - אצל רובן השמות הם או הזויים, או דומים אחד לשני, או שלדמות יש גם שם וגם כינוי ובכל פעם משתמשים באחד מהם. אה, והרבה מהדמויות גם קשורות זו לזו בקשרי משפחה רנדומליים כלשהם, ואני אישית פשוט לא הצלחתי לזכור כמעט שום דבר.
אז כן, העלילה הייתה מעניינת, אבל היא קפצה כל פעם בין דמות אחת לאחרת, ובקושי הצלחתי לזכור מה הסיפור של כל דמות ואיך היא קשורה לדמות הקודמת אם בכלל.
רק כדי לתת דוגמא, בספר יש גם דמות בשם ז'וליאן, גם ז'אן (סיכוי לא רע שאפילו שניים), וגם ז'אנבייה (או משהו כזה. לא הצלחתי להבין מי זה עד סוף הספר). חוץ מזה, יש גם אוג, וגם אוגוסט, ולקח לי זמן להבין שזה לא כינוי חיבה לאותו אחד. ויש עוד כל כך הרבה דמויות עם שמות הזויים, בלי שום עץ משפחה או תרשים שיעזור לעשות בהם סדר.
בנוסף לכל זה, הספר עוסק בכמות נושאים עצומה - פמיניזם ומעמד האישה, שחיתויות בשלטון, הקהילה הגאה, מעמדות בחברה ומהפכות, אהבת אמת (כלומר, אם לראות מישהו לחמש דקות ולהתאהב בו מעכשיו ועד סוף הספר זו אהבת אמת...), ועוד ועוד. הרגשתי שהכותבת לא רוצה לפספס שום דבר, וניסתה להכניס עוד נושא ועוד אחד, ממש כמו עם הדמויות שלה, ולדעתי מרוב נושאים ועלילות הרבה הלך לאיבוד. כל נושא וכל עלילה בפני עצמה הוגשו טוב והיו מעניינים, אבל יחד זה פשוט היה יותר מידי לטעמי.
לסיכום, זה באמת לא ספר רע. היה לי נחמד לקרוא אותו והוא בהחלט מעניין, אבל גם מאוד מבלבל ומוצף ביותר מידי. 3 כוכבים לדעתי.”