גברים ש'עפים על עצמם' בעיקר אלה שבטוחים שהם מתת אלוה לנשים, מצליחים להוציא ממני ארסיות שאפילו לא ידעתי שקיימת בי. בשני הספרים שכאן (המחוברים, לצערי, לאחד) הגיבור המרכזי הוא גבר שכזה. גבר שהופך לצלע שלישית של זוג נשוי. זוג שחייו ביחד טובים, אבל אם מופיע שלישי שכזה - מי אנחנו שנעמוד בפיתוי. העניין הוא שברעיון הזה מסתיים הדימיון בין הספרים, כך שלא ברור לי למה בחרה ההוצאה לאור לצרף שני ספרים אלה יחד.
'סוף הדרך' מספר על גבר שלא ממש יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים. בעצת יועץ הוא מחליט להיות מורה. הזמנה לביתו של מורה אחר, מורה שבטוח שההיגיון חייב לשלוט בכל, מכניסה את השלושה למערבולת רגשית. וכשהבעל מגלה את הרומן הוא מכריח את אשתו והחבר למצוא נימוק הגיוני למעשיהם. נימוק שלא קיים כי הרי מדובר ברגש.
ה'אופרה הצפה' מספר על עורך דין שמחליט שאין סיבה ממשית לחיות את החיים, ולכן כדאי להתאבד. ביום שבו הוא מחליט להתאבד הוא נזכר בקטעים שונים בחייו. בעיקר בסכסוכים שבין עורכי דין בגלל לקוחות שיש להם עודף כסף, וגם בהתנהלות הרומנטית עם אשת חברו אחרי שהחבר הסכים, ואפילו דחף את אשתו לנהל את הרומן הזה.
בקיצור, שני ספרים שונים לגמרי. ועכשיו נותר לי רק לתהות אם גם המוצאים לאור שייכים לאותו זן של הרגשה שציינתי לעיל, מה גם שבחירת התמונה על הכריכה מרמזת על כך שהם לא ממש קראו את הספרים.

כשאתם קוראים את הביקורת הזאת, אני רוצה שתחשבו רגע על עצמכם. אתם קיימים. אני קיים. אני בלוגר ספרים שאתם קוראים לראשונה או שאולי חזרתם לקרוא מרשמיו אחרי שנהניתם בעבר. אני משחק תפקיד בחיים שלכם. תפקיד קטנטן, כמו דמות מאוד שולית בסיפור, או ניצב בסרט, שאולי יופיע בקרדיט, אבל לא בשמו המלא אלא בין מוכר הנקניקיות לאישה עם כלב. אתם תסיימו לקרוא את הביקורת הזאת ותמשיכו לחיות את קו העלילה שלכם, כדמות ראשית. את מרכז תשומת ליבכם יקבלו הדמויות המשניות בסיפור שלכם בעוד שאת או אתה, כוכבים. העולם סובב סביבכם, עד כמה שאתם יכולים להעיד. נכון, אתם לא ילדים קטנים ואתם מבינים שהעולם לא באמת סובב סביבכם וכפי ששרו הקספרים, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדיכם. מצד שני, אתם לא חווים את העולם ככה. אתם יודעים מה אתם אמורים לחשוב כאדם בוגר, אבל בעיניים שלכם, העולם הוא רק כפי שאתם רואים אותו. מה שאתם לא רואים או לא שומעים, ולו בדיעבד, לא קיים בעולם שלכם. לכל היותר הדברים האלה קיימים בעולם של מישהו אחר, שחי איתכם במקרה על אותו כוכב לכת.

מה אם אתם לא מצליחים לראות את עצמכם ככה בכלל? מה אם אתם מודעים באופן בלתי פוסק לכל ההשלכות, כל ההיבטים, כל האפשרויות, והמודעות הזאת מונעת מכם לפעול אפילו פעולות קטנות, כי אתם לא יכולים להחליט באיזו אפשרות לבחור, כי כולן נראות טובות באותה מידה או שאף אחת מהן לא נראית טובה? האם אתם נורמלים או שאתם צריכים טיפול? מי צודק? גיבור 'סוף הדרך' לא מצליח לראות עצמו ככזה ואכן פונה לטיפול. הוא פוגש אדם הפוך לחלוטין בגישתו, חורג מהטיפול שניתן לו והסיפור ממשיך להתגלגל.

לא שמעתי על הספר לפני שנכנסתי לחנות, ביקשתי להתייעץ במוכר שלנוכח לבטיי (אם האירוניה הזאת הייתה מכוונת, לא הבחנתי בכך באותו רגע), המליץ לי דווקא על הספר הזה. הוא סיפר שזה על אדם שמרגיש שאין לו אופי. מביך לומר, אבל לפעמים אני מרגיש ככה. אני מסוגל להרגיש שהכל מושפע מגורמים אחרים, שאני מחכה לשמוע דעות כדי להחליט עם מי אני מסכים במקום לנסח את הדעה בעצמי. אלה לא מחשבות מענגות במיוחד. קיוויתי למצוא פה פתרון. בקריאת הספר התוודעתי למונח מיתותרפיה, אותו אפשר לומר שהצגתי חלקית בפסקה הקודמת. תמיד כיף להיחשף לרעיונות חדשים ומעוררי מחשבה. שוטטות באינטרנט במטרה לקרוא מעט יותר על הספר גרמה לי להבין שיש לי עוד הרבה שיעורי בית לעשות, שמיתותרפיה היא מושג זניח ושעליי לקרוא כתבים מאת מייצגי האקזיסטנציאליזם, ניטשה וסארטר, בשביל להבין קצת יותר. הספר הזה בינתיים לא נתן לי פתרון, אלא כיוון. הוא היה מהנה מאוד ומעורר מחשבה.

יחד עם 'סוף הדרך' באותה כריכה החליט מנחם פרי, עורך הספרייה החדשה, להכניס גם את ספרו הראשון של בארת', 'האופרה הצפה', משום שלדבריו הקריאה בהם זה מול זה תצא נשכרת. הוא ציין שאת שני הספרים לא ניתן להניח מהיד והילל את הכתיבה בשניהם. אני לא שותף לתחושה. 'סוף הדרך' היה מבריק בעיניי. 'האופרה הצפה' היה משעמם, עמוס בתיאורים מיותרים, למשל של מהלכי משפט-ערעור-דיון נוסף-ישיבה וכו' שנמשכים על פני כמה עמודים ללא ערך מוסף הנראה לעין שלי. אכן, הספרים עוסקים בנושאים דומים והגיבורים מספיק שונים כדי שלא ארגיש שאני קורא את אותו הספר פעמיים. יחד עם זאת, רק פה ושם הרגשתי שהספר הזה מעורר בי מחשבה או עניין. אילצתי את עצמי לסיים אותו בגלל דבריו המשכנעים של פרי, אך כמעט שלא נהניתי.

הדירוג מתייחס ל'סוף הדרך'. ל'אופרה הצפה' אני נותן 3.

ג'ייק הורנר סובל מ"שיתוק". כשהוא מתקשה להגיע להחלטה בין מספר אפשרויות שאין להן משמעות המוח שלו "נאלם", הוא מתנתק מהעולם וגופו פשוט קופא למשך שעות.
יום אחד מוצא אותו במצב הזה רופא כושי לא-חוקי-משהו בתחנת הרכבת ומחליט לאמץ את המקרה שלו מטעמים של "תחביב". בעצתו הוא לומד לתרגל "שמאליות", "קדימה בזמן" וקדימה אלפבתית" – עקרונות שימושיים מאד לקבלת החלטות, קורא באופן קבוע ב"ספר השנה העולמי" ו... מוצא עבודה במכללה כמורה לאנגלית.
במכללה הוא פוגש את ג'ון מורגן, אדם בעל תפיסה הגיונית ומוחלטת לחיים, אצלו הכל נקבע בשיקול דעת ובהגיון, אין מקום לשקרים או להתנצלויות. הורנר מגלם את ההיפך – אין לו בעיה להשתכנע בדבר מה, ומיד למצוא נימוקים מדוע ההיפך בעצם נכון. הוא "מביים" את העולם – ממציא עלילה על חייהם של אנשים שהוא פוגש באופן אקראי ומאמין בה אמת מוחלטת, הוא אינו מסוגל לנמק את מעשיו ומסתפק ב"אין לי מושג מדוע עשיתי זאת", אמירה שאיננה קיימת בלקסיקון המורגני.
ביחד עם אישתו ההמומה של ג'ו (אשר מנסה להיות האישה הראויה) הדיאלוגים בין השלושה מתעלים לרמות של גיחוך גדול ופילוסופיה קיומית. בסופו של דבר הורנר מסבך את חייהם של כולם והסיפור מקבל צביון מלנכולי.

רומן קומי ומלנכולי, פילוסופי ומעורר מחשבה. הדמויות של בארת' מקוריות וצבעוניות, החל ברופא המוזר ושיטות הריפוי המקוריות שלו וכלה ברווקה הנצחית של העיירה.
נהניתי מאד.

"סוף הדרך" + "האופרה הצפה" הינם צמד רומנים שיצאו בכריכה משותפת. יש ביניהם קשר סגנוני ורעיוני לא מבוטל אך לא ממשי ברמת העלילה. כל אחד עומד בפני עצמו כסיפור עלילתי עצמאי.

הראשון שנכתב הינו "האופרה הצפה, כשבארת' היה בסה"כ בן 24, בתחילת 1955. סוף הדרך נכתב עוד באותה שנה, ונתפס כבן זוגו הספרותי.

לא הייתי טורח לכתוב המלצה נוספת, לולא התרשמותי מהביקורת במאמרים כמשבחת בהחלט, אך לא מהללת מספיק לטעמי.
אז אני מוסיף את המלצתי, בשלב זה על הספר הראשון ובהמשך על השני, בתקווה לפתות אתכם לנסות, וגם לא להתייאש כי הספר לא ממש קל.

על הספר (ומי שרגיש לספויילרים, מוזמן לעצור כאן. אני ממשיך):
משפט הפתיחה של הספר הוא: "במובן מסוים, אני ג'ייקוב הורנר." אכן, הדמות הראשית, ג'ייק, הינו רק במובן מסוים הוא עצמו. הוא יכול, ואכן עוטה על עצמו שלל מסכות, במסגרת הטיפול אותו הוא מקבל המכונה "מיתותראפיה", שמשמעו שאדם מביים לעצמו את חייו, בונה לעצמו מיתוסים וחי לפיהם.
את הטיפול הוא מתחיל לאחר פגישה עם רופא מפוקפק, המחלץ אותו ממצב של שיתוק אליו נקלע על ספסל בתחנה מרכזית, לאחר שלא היה יכול להחליט לאן כדאי לו לנסוע לטייל, בכוונה לבזבז יום מחייו ועשרים דולר מכיסו.

לאור עצתו של הדוקטור לג'ייק למצוא לעמו עיסוק קרייריסטי, הוא פונה למכללה למורים ביישוב נידח, ומתקבל כמרצה לדקדוק נורמאטיבי. הוא מכיר את ג'ו, טיפוס הפוך ממנו לחלוטין: ממוקד, תכליתי, ערכי, ורציונאלי עד זרא, והם נמשכים אחד לשני כשני קטבי מגנט. רק שבכך לא נגמר הסיפור, כי בין אותם קטבי מגנט נמצאת רני, אשתו של ג'ו, שנדחפת לתוך הזירה במין תהליך גרוטסקי של ניסוי. רק שניסויים בבני אדם מסוכנים, והטרגדיה בפתח.

העלילה המעניינת לכשעצמה, הינה כיסוי לאוסף רעיונות פראי ומסקרן, ועטופים בסגנון הומוריסטי וגרוטסקי לתפארת.
הספר ממוקם על סולם ה- BE-DO די עמוק בצד ה- BE, מה שעלול להקשות על חובבי האקשן. אבל הקושי לא גדול מדי והקריאה כ"כ מהנה ומתגמלת שממש כדאי לרוץ ולחפש.

וביקורת זו הינה, כמו הספר, רק החלק הראשון.
למיטב זכרוני, מהקריאה הקודמת, הביקורת הבאה על "האופרה הצפה" תהיה מהללת אף יותר (אם ניתן).


האופרה הצפה:
הוצאת הספריה החדשה, 1955, 206 עמ'
מאנגלית – יהודית דורף

זוהי המלצת המשך לחציו השני של הספר של בארת', אותו כתב בשנת 1955 בגיל 24 בלבד.
רק בשביל הישג זה, היה ראוי להזכירו כתופעה ספרותית נדירה. אבל יש בו הרבה יותר. הרבה הרבה יותר! הומור מושחז, תובנות רעננות, עומק מפתיע. ספר שיכול להזין בשפע את שרשור "ציטוט השבוע" שלנו לאורך זמן. (על חשבון זמן איכות עם אשתי, ואולי כאמצעי התחמקות מבילוי עם...[התוספת הינה באדיבות העורכת האינטרסנטית האישית שלי, ל.ד. שאיימה עלי באם אעז למחוק]).

על העלילה: טוד, עו"ד מבריק, מתאר בפרוטרוט לקורא, בגוף שני, כפנייה אישית, יום מיוחד שבו כמעט ושם קץ לחייו. לשם מתן הסבר מפורט על מניעיו, הוא מנסה לנתח את קורות חייו עד לאותו יום, מתוך כוונה לעמוד במדויק, במחקרו על חייו, על הגורמים שהביאוהו עד להתרחשויות של אותו יום.

פירוט העלילה, כולל יחסים מורכבים עם עמיתיו, אביו, חבריו השונים ובמיוחד זוג חברים שהחליטו לצרפו לשלישיה רומנטית בסידור מיני בינו לבין אשתו של החבר.

סיפור העלילה עצמו לא רומז על שפע ההברקות המדהימות, ההומור וההנאה הצרופה שבקריאת הספר.
נכון, יש לו כמה מגרעות זניחות, אבל הספר כ"כ נפלא שממש נסלח (בכ"ז בארת' היה בן 24).

והרהור תהייה עלה בי – הייתכן שהתרגום טוב מהמקור? כי משחקי המילים, השפה הרהוטה וחידודי הלשון כ"כ מרשימים שממש מסקרן לי להתרשם מהמקור באנגלית.
ואם לא הובן – צרור שבחים ענק למתרגמת.

אם רמזתי שלהמלצה הלוהטת ל-"סוף הדרך" יהיה המשך חם אף יותר, הרי שזו בדיוק הכוונה.

רוצו לקרא! ויפה שעה אחת קודם.

יש ספרים שאפשר לקרוא להם משני-חיים. "סוף הדרך" עושה משהו חשוב יותר; הוא משנה תודעה. משנה תפיסת חיים. הוא נוחת לך על הראש, בתוך הראש, ומסרב להרפות. אני משתדל לתת לאנשים שאני אוהב לקרוא אותו.
"האופרה הצפה", הרומן השני בכרך, מוצלח פחות, אבל עדיין מומלץ לקריאה.

ספר טוב מאוד, מומלץ בחום. לפני עשר שנים בערך הייתי בקורס של מנחם פרי באוניברסיטת ת"א שעוסק בספר הזה. הרבה תובנות והרבה סאב-טקסט. חוצמזה העלילה סוחפת.