דמיינו לרגע ספר שקושר יחדיו את חקר המוח דרך אמנות ומנהל דיון בזהות ומהי מהות האנושיות. דמיינתם? יופי.
"ההם" הוא לא הספר הזה. המחמאה הכי גדולה שניתן לחלוק לו שהוא ניסיון בינוני לחקות אחד כזה.

מדובר במותחן מד"בי לנוער (בפני עצמה תת-סוגה לא נפוצה) אודות פלומה, סטודנטית צעירה בפקולטה למדעי הרוח עם שאיפות להפוך לסופרת שהרופא שלה רשם לה כטיפול למום לבבי נופש אצל דודתה באי שליו לחופי ספרד. מהר מאוד מתברר שמאורעות מוזרים גודשים את האי. הפרק הראשון פותח ברצח של מבקר צעיר אחר, אימנול, בלינץ' לילי על ידי תושבי האי יום לפני הגעתה של פלומה. עובדה שהיא מגלה מהאזנה מקרית לשיחה בין דודתה לבין ידידה קרמלו הנוירוכירורג, ששניהם מכחישים כשהיא מתעמתת איתם. הדודה ממהרת להסיח את דעתה של פלומה מהעניין בשידוך מחזר בשם תומס ובלו"ז דחוס של פעילויות חברתיות, בעוד שקרמלו מתגרה בפלומה עם טריקים זולים כתירוץ לדבר על מחקרו שהוא הפלא ופלא פעולת המוח האנושי בזמן עיסוק באמנות.

עם התקדמות העלילה פלומה נחשפת לאופי כמו כת של יושבי האי, שכל הזמן חוזרים על מנטרות של חשיבות הכלל ומחייה "נקיה" בהרמוניה עם הטבע עם מינימום טכנולוגיה, תוך חתימת דף המסרים עם "אנחנו אנשים טובים" שנשמע בעיקר כמו שכנוע עצמי. המתח שמניע את העלילה הוא אי ההתאמה בין זיכרונותיה של פלומה מביקוריה באי בילדות לבין היעדר עדויות פיזיות להם, מלווה בניג'וס מתמיד של קרמלו לגבי התקדמותה של פלומה בכתיבת הרומן שלה (כשהוא טורח לצאת מהחממה בה הוא מסתגר לביצוע מחקריו). רומן שמתגלה מילה במילה בתור הספר אותו הקורא אוחז בידיו. וכמובן איך אפשר בלי קינוח עם תת עלילה רומנטית קרינג'ית בין פלומה לתומס.

על פניו נשמע שיש בספר הזה את כל מה שצריך, שכל אחד יכול למצוא משהו להתחבר אליו. אבל זו בדיוק הבעיה. אם לסכם את הספר בפתגם הוא יהיה "תפסת מרובה לא תפסת". גרסיה מנסה לאחות רעיונות וקלישאות "מגניבות" (כמו התייחסות הספר לעצמו) אבל התוצאה היא שעטנז תפור בתפרים גסים. אולי זה ישאיר רושם על מי שלראשונה נתקל בשילוב כזה, אבל מעבר להפתעה הראשונית בגילוי הטוויסט, אין לספר הרבה מה לתרום. ברמת הפרוזה יש פה אנקדוטות שגורמות לי לפקפק בקיום כישרון ספרותי שמזכה בפרס עם כל מיני יציאות כדוגמת "היא נישקה אותם במבטה" (למי מאיתנו לא קרה שמבט פתאום מדביק בוסה?) או "שניהם תלו את מבטם בנקודה כלשהי המסתתרת בתוך תוכם" (לא מקנא בכירופרקט שיצטרך לשחרר להם את הצוואר).

כדי להסביר למה סיימתי את הקריאה בספר בבוז נדרשת מנת ספויילר קלה. ההם בכותרתו הם בני אדם סינתטיים מושתלי נוירונים אנושיים שמצאו את דרכם לאי. הנוירונים נלקחים מיילודים ועוברים עיבוד הוקוס פוקוס כלשהו ומושתלים בגוף אנדרואידי אותו הם מתפעלים. תהליך יצירת ההם לא נשמע אתי במיוחד, אבל מעבר לזה אין הסבר למה היחס כלפיהם הוא כמו לרובוטים? מה כבר ההבדל המהותי באנושיות בינם לבין סייבורג שכל גופו למעט המוח הוחלף באיברים סינתטיים? הדיון הוא מינימלי עד לא קיים ונסוב ברמה שטחית שהקוראים מוכרחים לקבל כהנחה מוקדמת ברורה מאליה שסינתטיים הם לא בני אדם, עם רמיזה לא כל כך סמויה להקבלה למפלצת של פרנקנשטיין. למה? כי ככה הסופר החליט. כך שבסוף נופתע ברגע בו ייחשף מי מהדמויות הן סינתטיות ונעריך מחדש את המשמעות של להיות אנושי, מה שזה לא אומר. הו הגאונות! סליחה, אני צריך פה רגע להיחלץ מגלגול עיניים מאסיבי. הבעיה שהמהלך הזה בכלל לא משכנע. כשרגע החשיפה מגיע לא רק שהוא לא מפתיע, הוא גם מאכזב כי יש ציפייה לתובנה כלשהי, אבל הנרטיב בורח מאמירה משמעותית חוץ ממלמול לא מתחייב שלא ברור אם באמת יש הבדל משמעותי בין סינתטיים לבין בני אדם וחותם ב "אם לא נערוך ניסויים, לעולם לא נדע". במבט ראשון זה יכול להתפרש כתחכום המשאיר את השאלה לפתחו של הקורא, אבל במבט נוסף זה המוצא הפשוט שדורש מחשבה מועטה לכתוב.

הציר על פיו נמדדת אנושיות בספר הוא היכולת ליצור אמנות ולפי התזה שלו לשם כך נדרש דמיון (ומי שקרא עד כה בקשב וחיבר 1+1+1 כבר מנחש איזו דמות משמעותית היא סינתטית). בעידן מודלי שפה גדולים (LLM) כמו ג'יפיטי ודומיו הרעיון הזה התיישן גרוע, כאשר המודלים מצליחים כבר כיום לכתוב סיפורים קצרים שמתחרים במקביליהם האנושיים ולעיתים אף מוצלחים יותר. לא משנה מאיזו עמדה ניגשים לטענה הזו היא קורסת. אם להחשיב אירועי הזיות של המודלים או מידת החיזוי שלהם שמפיקה טקסט סיפורי אמנותי בתור דמיון אז להלן אנושיות לא נמדדת על ידי דמיון (קמצוץ מזערי של אקדמאיים בתחום AI יחשיבו את המודלים בתור בינה שקולה לבני אדם, לא כל שכן אנושית). מנגד, אם שוללים לחלוטין את קיומו של דמיון במכונות, והנה בכל זאת הן יוצרות אמנות (כפי שהיא נתפשת ככזו בעיני אנוש), אזי אמנות איננה מאפיין המייחד אנושיות. הספר רצוף היגיון קלוקל כזה כל פעם שהוא מנסה להידמות כעמוק. בניגוד להבטחה בגב הספר פתרונו לא "מציע כמה תובנות לגבי המין האנושי" אלא מגבב רעיונות ישנים במלבוש אופנתי צעקני, וכמוהם ברגע שהוא יורד ממסלול התצוגה אף אחד לא ישתכנע ללבוש אותו.

מהו המקום הנכון לעשות את הצעדים הראשונים ביקום יצירתי של סופר כה פורה, מקורי ושופע דמיון כמו פיליפ ק. דיק?
אין תשובה טובה לכך, אך התשובה הפשוטה תהיה - בהתחלה. התחלה זו היא 'הגרלת מערכת השמש', הרומאן הראשון של פיליפ דיק (פק"ד בקיצור) שיצא לאוויר העולם ב1955. בעתיד של תחילת המאה ה23 המין האנושי החל בהתפשטותו לכוכבים וחולש כבר על חלקים במערכת השמש, בכפוף לשלטון מרכזי השוכן בעיר בירה צפופה ביותר בעולם צפוף לעייפה - באטוויה, אינדונזיה, כדור הארץ. השלטון והתרבות כולה נסמכים על...זרם של אקראיות! אפילו פסגת השלטון בדמותו של אדון החידות, היא משרה שלא נבחרים אליה באמצעות הצבעה, אלא בידי "עווית הבקבוק", תוצאה אקראית של מכשיר חישוב קוונטי, בו לכל אחד ממיליארדי יושבי הארץ סיכוי שווה להיבחר. מנגד, בתור בקרה חייו של אדון החידות נמצאים בסכנה תמידית, עת יחד עם הגרלתו לתפקיד מוגרלים גם מתנקשים בחייו. נסיונותיהם של אלה לסיים את כהונתו בטרם עת למול סיכולם בידי שירות חשאי טלפתי העומד לרשות אדון החידות משודרים כבידור טלוויזיוני מתוקשר להמונים.

בעתיד ביזארי זה טד בנטאלי מחפש אחר משמעות, אחר מקומו בעולם. בנטאלי, ביוכימאי, משוחרר משבועתו למקום עבודתו גבעת אויסו-לאייר (אחת ממספר תאגידי על החולקים ביניהם את הכח הכלכלי של המערכת), והולך בעקבות משאלת לבו להימצא במקום בו כישוריו משפיעים באמת - עבודה תחת אדון החידות הנוכחי, ריס וריק. עת שוב מסתובב הבקבוק, בנטאלי נקלע ללב מאבק כוחות בלתי צפוי בין וריק לאדון חידות חדש, בו נכפה עליו במרמה להיות שותף למזימת רצח, כאשר וריק מתכנן להדיח את מחליפו ולשוב לכסאו. בנטאלי מוצא עצמו בדילמה בין ציות לחוק לבין נאמנות לעצמך, למוסר האישי שלך. שאלות אלה הן הקו המנחה את 'הגרלת מערכת השמש': מתי מוצדק להמרות חוק? איך ניתן לדעת שמשהו שגוי או רע, אם כולם מצייתים לו?

עתיד שכזה נראה במבט ראשון כבלתי מתקבל על הדעת, הרי עם התפתחות המדע אנו צועדים לעבר עולם רציונלי ומוסבר יותר ויותר, לא? נראה ככל שאנו מגלים יותר, כך האופק רק מתרחק מאיתנו. בפיזיקה ניטש קרב זה עשורים רבים על תיאוריה אחידה להסברת היקום ולא צפויה הסכמה בקרוב, אם בכלל. אך לא רק בצפונות הקוסמוס אין הכרעה, אלא גם קשה לנבא באיזה נתיב תצעד החברה האנושית. כך פק"ד בורא עתיד אפשרי אמין יחסית, מבוסס על מציאות כלכלית שעוד עלולה להתגשם, ובו הסתברות היא הכוכבת הראשית.

בעולם של 'הגרלה' במאה ה-20 יכולות הייצור גברו על כח הקניה של ההמונים שאין ביכולתם לרכוש את כל הטובין הרב, באופן שהעצים את ההבדל בין מעטים בעלי אמצעים לרבים שאינם. חידונים והגרלות של פרסים הולכים וגדלים החלו לתפוס מקום מרכזי כאמצעי פיוס המונים ממורמרים ושימור לפחות חזות של סדר חברתי. אך על כל מנצח יחיד תמיד יהיו מיליוני מפסידים. כאשר גורלך עלול להשתנות מן הקצה אל הקצה כתלות בגלגול קוביה או הטלת מטבע, דבר לא נראה קבוע או עקבי, וטבעי יותר לסגוד במזבחה של האקראיות. שינויים אלה מחלחלים עמוק לתוך המבנה החברתי והפסיכה האנושית, עם עליית קרנה של האובססיה לייחס חשיבות לכל אות ומופת דרך מודלים סטטיסטיים מחד והגדת עתידות מאידך. פק"ד משרטט דיוקן של עולם הערכים של אדם בחברה כזו - הפרט מתקשה להאמין עוד בסיבתיות ורק נותר לו לקוות לסיכויים טובים ביקום כאוטי. כך מושאל כלל המינימקס של פון-נוימן ומורגנשטרן מתורת המשחקים וההחלטות כפילוסופיית חיים לאורה הפרט מתנהל. מבלי להיכנס לנוסחאות, בפשטות מינימקס הוא כלל החלטה במשחקי סכום אפס (אינטרקציה בה ניצחון של משתתף בא על חשבונם של משתתפים אחרים, ולכן קיים ניגוד אינטרסים מוחלט בין הצדדים המעורבים) הגורס שבין תוצאות אפשריות בכל מצב שנקרה בדרכנו, יש להיערך לתוצאה הגרועה ביותר מביניהן ולנקוט בפעולה שתמזער את השפעתה. המינימקס שזור לכל אורך היצירה החל באופן התנהלותם של ארגונים וכלה ביחסים בין דמויות. למעשה הוא מהווה את ליבו של המתח בקרב המוחות בין וריק לאדון החידות החדש. ראוי לציון האופן בו פק"ד שוזר אותו בדמות המתנקש בשירותו של וריק שמהלכיו האקראיים הודפים את יכולת קריאת המחשבות של השירות החשאי. דמות זו היא אחת ההמצאות המבריקות בעלילה. בעולם של 'הגרלה' הופקעה מידי הפרטים האמונה בסוכנות של עצמם להשפיע על העולם, וכל מי שאוחז בשאיפות נעלות יותר מעבר להשתתפות ברולטה החברתית נחשב לנלעג ומוקצה, כמו בעלילה המשנית בה קבוצה דתית יוצאת למסע אחר כוכב לכת עשירי משוער הנמצא בשולי מערכת השמש.

'הגרלה' הוא ספר עשיר ברעיונות, שרק חלקם הוזכרו כאן, לעומת נפחו הצנום המסתכם ב-190 עמודים. הוא מרשים בתור ספר ביכורים, למרות חיבור רופף לעיתים בין העלילה הראשית למשנית ובחירות אופנה מפוקפקות (במאה ה23 נשים מסתובבות חשופות חזה משום מה). חלק מהקרדיט לכך עומד לזכותו של הדמיון הפרוע של דיק והחלק האחר נעוץ בכך שזה לא בדיוק הרומאן הראשון שלו למרות הכתוב בפסקה הראשונה. הביבליוגרפיה של פק"ד סבוכה לא פחות מרעיונותיו וחייו האישיים. 'הגרלה' הוא הרומאן הראשון שלו שפורסם, אך בפועל השישי שכתב. קדמו לו 3 רומני מד"ב אחרים שפורסמו בהמשך שנות ה50 לאחר הצלחת 'הגרלה' ושני רומאנים ריאליסטיים שראו אור שנים רבות לאחר מותו. חשיבותו של הספר היא בהיותו נקודת מפנה קריטית בקריירה של דיק. לפני פרסומו הוא היה ידוע בעיקר ככותב סיפורים קצרים וייתכן כי ללא סיוע ועידודו של עורך מד"ב הנודע דונלד וולהיים, כך גם הייתה ההיסטוריה זוכרת אותו. אישתו השנייה של פק"ד באותן השנים, קליאו, מתארת עד כמה מוטל היה בספק עתידו הספרותי בשיחזור מקרה מחייהם המשותפים, כאשר הזוג שב הביתה מטיול באיזור מגוריהם בקליפורניה רק כדי לגלות זרוקים בפתח דלת ביתם לא פחות מ-17 (!) כתבי יד של פק"ד שחזרו לאחר שנדחו ע"י מו"לים פוטנציאליים. 'הגרלה' חריג בקטלוג של פק"ד, הוא שונה מאופן כתיבתו הרגילה ומנוסח יותר כמכתב הערצה להשראה הספרותית ולגיבור אישי של פק"ד, סופר המד"ב ון-ווגט (אישיות מיוחדת בזכות עצמו). הוא נטול התרחשויות מערערות מציאות שנהפכו לסימן המסחרי שלו, וכתוב באופן ישיר כהרפתקאה עם בניית עולם מעוררת מחשבה, מלא סצינות אקשן מותח הופכות עמודים זה אחר זה. במובן הזה הוא מתאים גם למי שפחות מתחבר לגישה הפילוסופית למדע בדיוני בה פק"ד ידוע. בעוד לאחרים שבלוטת הסקרנות שלהם רק התחילה להתגרות, החזיקו חזק, המסע הזה עומד להיות צלילה עמוקה להתגלויות משנות תודעה.

'ההר' הוא רומן בדיוני קצר המבוסס על חוויה אמיתית לכאורה של מחברו, פתחי ע'אנם (או גאנם, תלוי את מי שואלים) בזמן שירותו כחוקר במשרד החינוך המצרי אי שם בשלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת. העלילה נפתחת עת מוטל על ע'אנם לחקור תלונה מוזרה: חוסיין עלי, תושב אל-גורנה, כפר נידח בעומק שטחים חקלאיים שיד הממשלה כמעט איננה משגת, מתלונן על הקמת כפר לדוגמה אליו מתבקשים הכפריים להעתיק את מושבם. מעבר שאין הם מעוניינים בו. כמו כן התלונה מזכירה אירועי גניבה וחבלה בכפר לדוגמה נטולי קשר ברור למעבר הכפוי. תמוהה עוד יותר התנצלותו של הבוס של ע'אנם כי נאלץ לשלוח אותו אל גוב הגנבים שהוא הכפר, רק מפני שהוא רווק ואין לו משפחה לדאוג לה. ע'אנם יוצא לחקור את התעלומה מבלי לדעת למה לצפות - מפגש עם ספק כפריים מסכנים, ספק פושעים אלימים. הקריאה להרפתקאה תוביל אותו במשך יומיים לבלות הרחק מהעולם העירוני המסודר בקהיר אל הדרום הפרוע שהוא מצרים עילית. היא תשנה את תפישותיו אודות החברה והוא יאבד את אמונו בשלטון המרכזי וביכולת של תפקידו להביא לשינוי.

ההר שאת שמו הרומן נושא, טומן בחובו עתיקות פרעוניות, בהן הכפריים חוצבים תוך סיכון חייהם בתקווה להביא את ה'מכה' הגדולה שתעשיר אותם. עד אז הם מוכרים מוצרים נלווים ועוקצים בחיקויים תיירים וארכיאולוגים זרים המבקרים במקום. ההר הוא מקור פרנסתם. ההר הוא עורק חייהם המחזיק את החברה שלהם מלוכדת, למרות תנאי החיים הקשים. ההר הוא חלום בלתי מושג, תקוה כוזבת, ובו בזמן מעניק ייעוד לחייהם. ע'אנם מתוודע לשחקנים בשני צידי הקונפליקט על ההר, בין נציגי הממשל הרוצה להפקיע את העתיקות מרשות הפרט, לבין הכפריים ובהם אזרחית צרפתייה שדבקה בהם. זאת אנחנו למדים דרך סיפורי משנה מפיהם של מהנדס הכפר לדוגמה, ראש הכפר בהר, וחוסיין עלי, מוען התלונה. הסיפור שמצטייר בתחילה כמותחן קצבי מפלס את דרכו לדרמה איטית על רדיפת אינטרס 'לטובת הציבור' שבפועל מנותק מעזרה אמיתית לציבור בשר ודם, כאן הכפריים, אותו הוא אמור לשרת. הפרוזה ישירה ולעניין, המספר במידת רבה הוא כל יודע ודואג לעדכן את הקורא בחוויות מדויקות של דמויותיו ולשים על השולחן את מחשבותיו לגבי כל מה ומי שהוא נתקל בו בדרכו. יחד עם זאת ההגשה לא פשטנית מידי. הכישרון הספרותי של ע'אנם ניכר בכך שהוא מנסח את דעותיו באופן המזמין את הקורא להשתתף ולגבש מסקנות אישיות אודות המצב נטול המוצא של תושבי אל-גורנה. שינוי הקצב הזה פגם בחווית הקריאה עבורי והמסתורין די תופס מקום משני מכאן והלאה.

אני חולק על דעתו של המתרגם עמי אלעד, כפי שמופיעה על הכריכה ובאחרית דבר, כי מרכז היצירה הוא העימות בין ישן לחדש, תרבות מול אנטי תרבות, וזיהויו של המספר עם העולם הנחשל. יותר מכל, הספר מהדהד לי בכל אינטרקציה קונספט שמוכר לי מז'אנר ספרותי שונה לחלוטין. רעיון המאבק בין שתי מסורות, ציוויליזציה מול פראות, נהלים בירוקרטיים מול היגיון ישר, ובתמצית ההבדל בין מעשה הרמאות של נימוסין לעומת יושר בין גנבים. מסורות שלא בהכרח מופיעות זו אחר זו בציר הזמן. הקירבה שהמספר חש אל יושבי הכפר המפשירה אותו מעמדת החוקר הקר נטול הפניות נובעת מגישתם הבלתי אמצעית לחיים. למרות קרימינליות התושבים (הכוללת שריפה, השחתת רכוש ואיום על חיי אדם בנוסף לשוד עתיקות וזיופים) שאין לגביה ספק, עבורם שבועה היא מחייבת והבטחה כמוה כביצועה. זו סביבת אמון גבוה, בה כוחה של מילה בודדת שקול בחברה הליגליסטית של העיר הגדולה לחוזה רב סעיפים עליו עמלה סוללת עורכי דין. כשם שהעיר מלאה אינטרסים סותרים של זרים המתנגשים זה בזה בלילות, כך קשה יותר לתת אמון במישהו או במשהו. לכן כדי לשמור על סדר חברתי בו כל אחד נשאר בנתיב שלו, מעוגנים קודי התנהגות בספרי חוקים. חוקים שכדי לעמוד על טיבם באורח שלם במקרה הצורך, נדרשת עזרת איש מקצוע מנוסה. היושר בו המספר נתקל בכפר תופס אותו לא מוכן, והוא אשר חסר לו עד כה בחייו. כך הוא מעריך מחדש את עמדתו ומגלה כי מאחורי הסדר החברתי אליו רגיל מבית עולה ריח ביאושים של מניעים אגואיסטיים צפויים.

ברוח כנות זו, אני מציע את העותק בידי למכירה במחיר סמלי. אני מוצא את הספר חביב, אך כנראה הוא יותיר רושם רב יותר על מי שנתקל ברעיונות אלה לראשונה. אישית מאחר ורוב הסיפור מונח חשוף כבר בגב הכריכה, הייתי מעדיף לקרוא על הקונפליקט כפי שאירע במציאות על פרטיו המדוקדקים, במסגרת מסה או מאמר.

זה לא ספר מד"ב הראשון ובטח לא האחרון העוסק במציאות מדומה, אבל בהחלט כזה המתאר באופן אפשרי למדי איך עשויה מציאות וירטואלית מלאה כזו להיות מושגת. ג'ו קוריגן מתעורר בבית חולים בפיטסבורג, ארה"ב, ללא כל זכרון בנוגע לעברו. בתחילה אפילו שמו שלו נשתכח ממנו. תחת השגחה צמודה הרופא המטפל מסביר לג'ו את מצבו: לפני מספר שנים בתחילת שנות ה2000, ג'ו, מנהל פרויקט מערכת מציאות מדומה בחברת הייטק גדולה, ועובדים נוספים חוו טראומה מוחית חמורה בעת ניסוי התחברות ראשוני אליה שגררה השלכות תפקודיות חמורות, ביניהן אמנזיה. בשורה ארוכה של טיפולים במוסד סגור ג'ו לומד להסתגל לעולם חדש אליו ישוחרר. עולם שונה מאוד מזה בו הוא חי טרם התקרית. פיטסבורג השתנתה כמעט ללא היכר - מונומטים ידועים של העיר כמעט כולם נעלמו. במקומם העיר נצבעה בניאון זוהר, נתמלאה גורדי שחקים והוצפה ברובוטי פירסום במרחב הציבורי. אך מוזר מכל הוא השינוי החל באנשים. לבושים בבגדים צעקניים ונוהרים אחר אופנות מתחלפות, ג'ו מתקשה לנהל איתם שיחה עת נראה שהומור, מטבעות לשון וסרקזם לחלוטין לא מובנים להם. ג'ו, חברמן מטבעו, מרגיש דג מחוץ למים בעולם הזה. בד בבד זכרונות מעברו מתחילים לצוף ומתעורר בקרבו חשד שמשהו לא בסדר בעתיד אליו התעורר, והמשהו הזה איננו רק הוא...

כאן הסיפור מתפצל לשניים: ההווה של ג'ו, והעבר שלו בתור מדען מחשבים מזהיר עד התקרית. ככל שהפרקים מתקדמים כך שני החלקים עולים על מסלול התנגשות זה עם זה. הספר משתייך לז'אנר המד"ב הקשה וניתן בו דגש רב לפרטים מדעיים של האמצעים להשפעה על מרכזי המוח השונים ומעקפים מקוריים שמפצח צוות המפתחים במטרה ליצור עולם וירטואלי אמין. למעט השימוש התדיר בראשי תיבות ובניגוד לאחרים בז'אנר ההסברים משתדלים להיות ברורים למדי גם למי שאינו בקיא בתחום. רוב העלילה מתקדמת בחדרי ישיבות, מעבדות מחקר ופגישות עסקיות. במבט ראשון זה עלול להיראות משמים למי שמחפש אקשן מהיר, אך בעיניי חלקים אלה מכניסים את הקורא למעבה העולם האקדמי והעסקי ואיך ניגשים בהם לבעיות, וכיצד הם נבדלים זה מזה. הספר רצוף הגיגים לגבי תפישת המציאות, מהי תודעה והיחס בינה לבין בינה מלאכותית אמיתית. במהלך כתיבת הספר ג'יימס הוגאן התייעץ עם מרווין מינסקי, מוותיקי חקר בינה מלאכותית, כדי לדייק נקודות אלה, והלה אף מבליח בתפקיד אורח קצר כפרופ' של ג'ו בMIT. באחת הסצינות הקריטיות, ג'ו נשלח לפגישה עם חברת השקעות גדולה כדי להשיג מימון רחב יותר לפרויקט. ג'ו פורש בפני מנהלי החברה בדקדקנות רבה את היתרונות הטכנולוגיים של קסדת ההתממשקות העצבית שצוותו מפתח, אך המנהל הראשי קוטע אותו באמצע ומציין באופן קר כי לא משנה כמה הטכנולוגיה פורצת דרך, אם אין דרך למנף אותה על מנת למכור מוצר. מה שמזכיר כי בסופו של דבר רווחיות מזיזה דברים קדימה וכי לעיתים שאיפות נאצלות לשנות את העולם עוברות דרך פניה לצרכים בסיסיים הרבה יותר. זה הרגע בו הפרויקט שהתחיל כהתממשקות בין אדם למכונה בדרך לפיתוח בינה מלאכותית, עובר שינוי פאזה לפרויקט מציאות מדומה, ארגז חול לבדוק בו אסטרטגיות פרסומיות. הרגע הזה יותר 'סייברפאנקי' מרוב סוגת הסייברפאנק שקראתי, כי כך אכן מתנהלות חברות הייטק רבות, לא בעתיד, אלא ממש כיום. האותנטיות הזו מגיעה מנסיון אמיתי של הוגאן שעבד בתעשיית ההייטק המתגבשת של שנות ה-70. כך גם הפרוטגוניסט ג'ו קוריגן, צעיר אירי שאפתן, מלא אנקדוטות והיתוליות, המעניק פן אנושי יותר לעלילה הוא פרי חוויותיו של הוגאן מהתקופה בה חי באירלנד. זה יהיה ספויילר, אבל הספר לא ממש מתאמץ להסתיר החל כבר מהעמודים הראשונים כי ג'ו למעשה נלכד בתוך המציאות המדומה שתרם ליצירתה ונאבק להיחלץ ממנה. בעוד באופן ממשי הוא מחובר למכשיר מספר שעות בודדות, בזמן היחסי בתוך הסימולציה חולפות עליו 14 שנים בהן הוא עובר תהליך התבגרות משמעותי, מהרהר ומערער על בחירותיו בחיים ולאן הן הובילו אותו. חוויה טרנספורמטיבית זו גורמת לו להעריך מחדש את אמונותיו, מה יקר לליבו ומי הוא באמת עמוק בפנים. זו דוגמה ליתרון הטמון בטכנולוגיה המדוברת בידיים נכונות יותר, איך טכנולוגיה היא יותר יציר כפינו ומה נחליט לעשות בה. בהתאם לז'אנר, הפתרונות לבעיות איתן הגיבור מתמודד גם כן נעוצים בהבנה וכושר המצאה טכנולוגיים.

הספר לא חף מבעיות, הזרימה של העלילה לעיתים מופרעת על ידי הדיונים המבריקים בפני עצמם וניתן היה לשלבם באופן אורגני יותר. לאורך הקריאה נבנית ציפיה לטוויסט סופי שמעולם לא מגיע. זה מאכזב במיוחד כי הספר חושף את הקלפים לגבי מצבו של הגיבור אי שם ברבע הראשון של העלילה, ומשם ההתקדמות די צפויה. לעיתים ניתן לפענח מה יקרה הלאה אפילו חצי ספר מראש, בעוד הגיבור מתקשה להבין מה קורה ממש מתחת לאף שלו. זה לא ספר שחובה להפוך עולמות כדי לקרוא אותו, אבל אם במקרה נתקלים בו שווה לנסות לו רק בשביל נקודת מבט מבפנים של העולם התאגידי והתרבות שלו. כשהספר יצא לאור פייסבוק לא הייתה אפילו רעיון, סרגיי ברין ולארי פייג' בקושי התחילו את המחקר שהוביל להיווסדה של גוגל, ואמאזון תיפקדה בערך שנה מהמוסך הביתי של ג'ף בזוס כעוד אתר אינטרנט זניח. עם זאת, הספר מדגים בדיוק רב איך רעיונות תמימים יכולים להתנפח למימדים מפלצתיים, לפנות לאינסטינקטים הנמוכים ביותר ולעצב את חיינו בהתאם אליהם במקום לאלפם לשירותנו, באופן שמקביל להחריד לדרך אותה עשו שלושת ענקי הטכנולוגיה לעיל. לספר יש סיום אופטימי, אבל אצלנו במציאות שלנו? ענני הסערה קודרים מתכנסים וקשה לנחש לאן היא עוד תוליך אותנו.

'עיר' היא סיפור שקיעתו של המין האנושי כפי שנתגלגל לידיהם (או ליתר דיוק, כפותיהם) של יורשיו, כלבים שהונדסו על ידי האדם לדבר ולקרוא. הספר כולל 8 סיפורים שסימאק כתב בין השנים 1944-1951, שקובצו לכדי אסופה אחת ב-1952. בנוסף לעריכה, סימאק כתב קטעי מבוא בתחילתו של כל סיפור המתארים את נקודת המבט הכלבית על הסיפור לפנינו, שבאופן יפה קושר את קיומו של הספר כחלק ביקום הספר, שכן עבור הכלבים הסיפורים הם אגדות קדומות עתירות מושגים זרים לתרבותם, עד שהם מאמינים כי האדם לא יותר מבדיה ספרותית. הסיפורים משתרעים על רצף כרונולוגי המתחיל בעתיד "הרחוק" של 1990 ומסתיים עשרות אלפי שנים מאוחר יותר. בדילוגי זמן הולכים וגדלים החל מכמה דורות עד לאלפי שנים מתועדים קורות בני משפחת ובסטר ומשרתם הרובוטי העומדים בצמתי החלטה אשר בהדרגתיות מחו את האדם וזכרו מעל פני כדור הארץ. זה סיפור אפוקליפטי במהותו, אך אין כאן דהירה לעבר שיא נפיץ של סוף דרמטי, אלא יותר כזה המתמשך בקול יבבה חלוש.

סימאק, עיתונאי במקצועו, חריג בנוף סופרי "תור הזהב" של המד"ב (תקופה בין סוף שנות השלושים לבין תאריך פרסומה של 'עיר', בה הז'אנר פרץ לתודעה ציבורית וזכה בפופולריות רחבה) כגון אסימוב, קלארק והיינליין, בעצמם מדענים ומהנדסים. בעוד סיפורי תור הזהב בנויים על מדע בדיוני "קשה" המתמקד באפשרויות הגלומות במדע ממשי, הרפתקאות הירואיות ואמונה אופטימית בלתי נדלית בכוחו של האדם להעפיל אל הכוכבים, סימאק הוא מבשרו של המדע הבדיוני "הרך" המתמקד בסוגיות חברתיות והגותיות אפשריות בצלם של גילויים מדעיים, אשר לעיתים מסויג וספקן בנוגע לעתיד. ככזה הספר סופג ביקורת על היעדר היתכנות מדעית בתרחישים שהוא מציג, למשל ששינויים כירורגיים בכלבים יכולים לעבור בתורשה לצאצאיהם, רעיון שכבר בתקופת כתיבת הספר היה מופרך. ולחילופין שילוב רעיונות פנטסטיים נטולי הסבר סיפורי המניח את הדעת, כמו תל נמלים אשר בהיעדר שינת חורף מפתחות תוך שנים בודדות תודעה תרבותית ותעשיית עיבוד מתכות. היקום שסימאק בורא בספר רצוף דוגמאות כאלה בהן המדע דומה יותר לקסם, ובאופן כללי יש לו נטיה להשליך לקדרה הסיפורית כל רעיון חצי בשל ולבחוש הכל יחדיו כדי לאפוף את הקורא בעולם, אבל הריבוי הזה לרוב מביא לתוצאה הפוכה של אובדן בפרטים. כך על פני 234 עמודים קצרים, הקורא ייתקל בקצב מסחרר במשלחות לאכלוס הגלקסיה, רובוטים, חייזרים ממאדים, רימום בעלי חיים, מוטנטים אנושיים בעלי יכולות על טבעיות, הנדסה ביולוגית והיד עוד נטויה. רעיונות שברובם יעזבו את הסיפור באותה המהירות בה נכנסו אליו או פשוט לא נחקרים מספיק. התוצאה היא סיפור רחב יריעה, אך לעיתים רדוד בעומקו.

ובכן אחרי תיאור כזה, למה להתאמץ לקרוא את הספר הזה? סיבה אחת היא סגנון הכתיבה הייחודי של סימאק, שלא ניתן אלא לכנותו "פסטורלי", המעניק נופך חי למתרחש גם אם הוא נועד להיות מסתורי ולא ברור עד הסוף. בטון מהורהר סימאק טווה במילים במיומנות רבה את תחושות הפליאה, פחד, ייאוש וכמיהה של הדמויות והתהיות שלהן על רקע תיאורי מרחבים פתוחים בין אם על הארץ או על פלנטה זרה. הדבר מעורר אמפתיה ומעניק אופי שלם לדמויות אפילו אם נזכה להכיר אותן רק בסיפור אחד. כמה מן השורות הנוקבות ביותר בז'אנר מצויות כאן (ספציפית בסיפורים 6, 2-4).
הסיבה האחרת הן התימות של העלילה. למרות המגרעות לעיל ותחזיות שגויות רבות מספור לגבי העתיד, רצוי לזכור כי יצירת מד"ב ככל יצירה בז'אנר ספרותי אחר היא תוצר של זמנה, ולרוב חיצי המחבר לא מכוונים אל העתיד, אלא דווקא להווה ממנו ועליו הוא כותב, משועתק לתפאורה של "עתיד" בו ניתן למתוח את הגבול ולדון ביתר חופשיות במה שיכול להיות. במקרה זה הסיפורים נכתבו על רקע מלחמת העולם השניה והטלת פצצות האטום על יפן, הרס ומוות בהיקף חסר תקדים. לא פלא אם כך שסימאק נוטל עמדה חריפה ומטיף אודות טבעו האלים הבלתי משתנה של האדם כמאפיין המייחד אותו משאר הבריות, כמבוי סתום. עליו עדיפה אחווה פציפיסטית (אשר ללא סיבה נראית לעין טבעית לכלבים). זו עמדה נאיבית שאני לא יכול להסכים איתה. אבל לומר שבזאת מסתכם כל המסר חוטא לאמת. אם זה היה המצב, הסיפור היה נגמר מהר יותר ובחורבן מרהיב, אבל זה לא מה שקורה. הספר לאורכו חוזר שוב ושוב על כך שלפעולות יש תוצאות בלתי צפויות. רובינו מתקשים לראות את העתיד מעבר ליום, שבוע או המשכורת הבאה, אז לחשוב במונחי עשרות ומאות שנים קדימה? איך אפשר לבטוח בבחירה שנראית נכונה בשעתה לא להכשיל אותנו אחר כך? כבר בתחילת הסיפור הראשון טכנולוגיית הידרופוניקה ופיתוח כלי תעופה פרטיים מונעים בכח האטום הביאו לביזור האוכלוסיה מן הערים אל המרחבים הפתוחים ובכך מנעו שואה גרעינית - כי "קשה מאוד לערוך מלחמה בשעה שאין לפניך שום מטרה לפגוע בה". על פניה תוצאה חיובית. הערים הצפופות ננטשו כאשר כל אחד יכול להרשות לעצמו איכות חיים נוחה באחוזה כפרית. נהדר, לא? אך מה זה יעשה לכוח הקולקטיבי האנושי, או כיצד זה ישפיע על החיים ברמת הפרט? הדבר לא גלוי לעין בהתחלה, אך זהו צעד ראשון המחזק מגמות שליליות באנושות, בהיחלשות חוזק קשרים בינאישיים. תובנה שניה היא שחברה, ציוויליזציה ואפילו מין רואים את העולם בצורה שונה זה מזה, הם עלולים לשתף כלים ורעיונות, אבל להשתמש ולהבין אותם בצורה אחרת לחלוטין. לכל חברה יש את דרך הביטוי הייחודית לה ותמיד יעמוד מחסום כלשהו בדרך להבנה בין שתיים שונות, ייתכן אף בלתי עביר. זו טרגדיה, אם אנו מאמינים שתקשורת היא המפתח ליחסים טובים וכזו איננה אפשרית. יותר מכך, זה אומר שכל הייחוד הנשגב שלך מת יחד איתך, אבוד לעד בתרגום קלוקל, אם היה קיים בכלל. כאן מתחוורת הסיבה מדוע ציוויליזציות מתות. הן לא מתות בגלל גורמים חיצוניים, הן מתאבדות. בלא תכלית אין סיבה להמשיך, אין יעד להתקדם לעברו, אידיאל לשאוף אליו. בני האדם ב'עיר' לא מוצאים עוד טעם בחיים, ובמצב זה שום טכנולוגיה או פילוסופיה לא תוכל להציל אותך, ולהשאיר בך אותו דבר מהותי שניתן לייחסו כאנושי, אם אינך חש בכך עוד. האם זה מחיר שכדאי לשלם? האם זה בכלל עומד לבחירה? עבורי הטקסט משקף שגם העולם לכאורה עדיף שבנו הכלבים לא חסין מפגמים. הסדקים בו נתונים למן ההתחלה, תולדה של הנתיב שהכלבים סיגלו לעצמם. וכשם ששעת האדם תמה, כך תגיע גם שעת הכלב. 'עיר' מזכירה לקורא המודרני שאולי שכח במרחק הזמן, מה שהיה נהיר בזמנו של סימאק - לכל ציוויליזציה ישנה העת שלה לזרוח. אך לכל התחלה יש סוף, והנצח איננו מובטח. אל לנו לקחת את הזמן שניתן לנו כמובן מאליו.