ביקורת ספרותית על Realtime interrupt מאת James P Hogan
ספר בסדר

---

זה לא ספר מד"ב הראשון ובטח לא האחרון העוסק במציאות מדומה, אבל בהחלט כזה המתאר באופן אפשרי למדי איך עשויה מציאות וירטואלית מלאה כזו להיות מושגת. ג'ו קוריגן מתעורר בבית חולים בפיטסבורג, ארה"ב, ללא כל זכרון בנוגע לעברו. בתחילה אפילו שמו שלו נשתכח ממנו. תחת השגחה צמודה הרופא המטפל מסביר לג'ו את מצבו: לפני מספר שנים בתחילת שנות ה2000, ג'ו, מנהל פרויקט מערכת מציאות מדומה בחברת הייטק גדולה, ועובדים נוספים חוו טראומה מוחית חמורה בעת ניסוי התחברות ראשוני אליה שגררה השלכות תפקודיות חמורות, ביניהן אמנזיה. בשורה ארוכה של טיפולים במוסד סגור ג'ו לומד להסתגל לעולם חדש אליו ישוחרר. עולם שונה מאוד מזה בו הוא חי טרם התקרית. פיטסבורג השתנתה כמעט ללא היכר - מונומטים ידועים של העיר כמעט כולם נעלמו. במקומם העיר נצבעה בניאון זוהר, נתמלאה גורדי שחקים והוצפה ברובוטי פירסום במרחב הציבורי. אך מוזר מכל הוא השינוי החל באנשים. לבושים בבגדים צעקניים ונוהרים אחר אופנות מתחלפות, ג'ו מתקשה לנהל איתם שיחה עת נראה שהומור, מטבעות לשון וסרקזם לחלוטין לא מובנים להם. ג'ו, חברמן מטבעו, מרגיש דג מחוץ למים בעולם הזה. בד בבד זכרונות מעברו מתחילים לצוף ומתעורר בקרבו חשד שמשהו לא בסדר בעתיד אליו התעורר, והמשהו הזה איננו רק הוא...

כאן הסיפור מתפצל לשניים: ההווה של ג'ו, והעבר שלו בתור מדען מחשבים מזהיר עד התקרית. ככל שהפרקים מתקדמים כך שני החלקים עולים על מסלול התנגשות זה עם זה. הספר משתייך לז'אנר המד"ב הקשה וניתן בו דגש רב לפרטים מדעיים של האמצעים להשפעה על מרכזי המוח השונים ומעקפים מקוריים שמפצח צוות המפתחים במטרה ליצור עולם וירטואלי אמין. למעט השימוש התדיר בראשי תיבות ובניגוד לאחרים בז'אנר ההסברים משתדלים להיות ברורים למדי גם למי שאינו בקיא בתחום. רוב העלילה מתקדמת בחדרי ישיבות, מעבדות מחקר ופגישות עסקיות. במבט ראשון זה עלול להיראות משמים למי שמחפש אקשן מהיר, אך בעיניי חלקים אלה מכניסים את הקורא למעבה העולם האקדמי והעסקי ואיך ניגשים בהם לבעיות, וכיצד הם נבדלים זה מזה. הספר רצוף הגיגים לגבי תפישת המציאות, מהי תודעה והיחס בינה לבין בינה מלאכותית אמיתית. במהלך כתיבת הספר ג'יימס הוגאן התייעץ עם מרווין מינסקי, מוותיקי חקר בינה מלאכותית, כדי לדייק נקודות אלה, והלה אף מבליח בתפקיד אורח קצר כפרופ' של ג'ו בMIT. באחת הסצינות הקריטיות, ג'ו נשלח לפגישה עם חברת השקעות גדולה כדי להשיג מימון רחב יותר לפרויקט. ג'ו פורש בפני מנהלי החברה בדקדקנות רבה את היתרונות הטכנולוגיים של קסדת ההתממשקות העצבית שצוותו מפתח, אך המנהל הראשי קוטע אותו באמצע ומציין באופן קר כי לא משנה כמה הטכנולוגיה פורצת דרך, אם אין דרך למנף אותה על מנת למכור מוצר. מה שמזכיר כי בסופו של דבר רווחיות מזיזה דברים קדימה וכי לעיתים שאיפות נאצלות לשנות את העולם עוברות דרך פניה לצרכים בסיסיים הרבה יותר. זה הרגע בו הפרויקט שהתחיל כהתממשקות בין אדם למכונה בדרך לפיתוח בינה מלאכותית, עובר שינוי פאזה לפרויקט מציאות מדומה, ארגז חול לבדוק בו אסטרטגיות פרסומיות. הרגע הזה יותר 'סייברפאנקי' מרוב סוגת הסייברפאנק שקראתי, כי כך אכן מתנהלות חברות הייטק רבות, לא בעתיד, אלא ממש כיום. האותנטיות הזו מגיעה מנסיון אמיתי של הוגאן שעבד בתעשיית ההייטק המתגבשת של שנות ה-70. כך גם הפרוטגוניסט ג'ו קוריגן, צעיר אירי שאפתן, מלא אנקדוטות והיתוליות, המעניק פן אנושי יותר לעלילה הוא פרי חוויותיו של הוגאן מהתקופה בה חי באירלנד. זה יהיה ספויילר, אבל הספר לא ממש מתאמץ להסתיר החל כבר מהעמודים הראשונים כי ג'ו למעשה נלכד בתוך המציאות המדומה שתרם ליצירתה ונאבק להיחלץ ממנה. בעוד באופן ממשי הוא מחובר למכשיר מספר שעות בודדות, בזמן היחסי בתוך הסימולציה חולפות עליו 14 שנים בהן הוא עובר תהליך התבגרות משמעותי, מהרהר ומערער על בחירותיו בחיים ולאן הן הובילו אותו. חוויה טרנספורמטיבית זו גורמת לו להעריך מחדש את אמונותיו, מה יקר לליבו ומי הוא באמת עמוק בפנים. זו דוגמה ליתרון הטמון בטכנולוגיה המדוברת בידיים נכונות יותר, איך טכנולוגיה היא יותר יציר כפינו ומה נחליט לעשות בה. בהתאם לז'אנר, הפתרונות לבעיות איתן הגיבור מתמודד גם כן נעוצים בהבנה וכושר המצאה טכנולוגיים.

הספר לא חף מבעיות, הזרימה של העלילה לעיתים מופרעת על ידי הדיונים המבריקים בפני עצמם וניתן היה לשלבם באופן אורגני יותר. לאורך הקריאה נבנית ציפיה לטוויסט סופי שמעולם לא מגיע. זה מאכזב במיוחד כי הספר חושף את הקלפים לגבי מצבו של הגיבור אי שם ברבע הראשון של העלילה, ומשם ההתקדמות די צפויה. לעיתים ניתן לפענח מה יקרה הלאה אפילו חצי ספר מראש, בעוד הגיבור מתקשה להבין מה קורה ממש מתחת לאף שלו. זה לא ספר שחובה להפוך עולמות כדי לקרוא אותו, אבל אם במקרה נתקלים בו שווה לנסות לו רק בשביל נקודת מבט מבפנים של העולם התאגידי והתרבות שלו. כשהספר יצא לאור פייסבוק לא הייתה אפילו רעיון, סרגיי ברין ולארי פייג' בקושי התחילו את המחקר שהוביל להיווסדה של גוגל, ואמאזון תיפקדה בערך שנה מהמוסך הביתי של ג'ף בזוס כעוד אתר אינטרנט זניח. עם זאת, הספר מדגים בדיוק רב איך רעיונות תמימים יכולים להתנפח למימדים מפלצתיים, לפנות לאינסטינקטים הנמוכים ביותר ולעצב את חיינו בהתאם אליהם במקום לאלפם לשירותנו, באופן שמקביל להחריד לדרך אותה עשו שלושת ענקי הטכנולוגיה לעיל. לספר יש סיום אופטימי, אבל אצלנו במציאות שלנו? ענני הסערה קודרים מתכנסים וקשה לנחש לאן היא עוד תוליך אותנו.

» ביקורות נוספות של אורב באור יום
» ביקורות נוספות על Realtime interrupt