'עיר' היא סיפור שקיעתו של המין האנושי כפי שנתגלגל לידיהם (או ליתר דיוק, כפותיהם) של יורשיו, כלבים שהונדסו על ידי האדם לדבר ולקרוא. הספר כולל 8 סיפורים שסימאק כתב בין השנים 1944-1951, שקובצו לכדי אסופה אחת ב-1952. בנוסף לעריכה, סימאק כתב קטעי מבוא בתחילתו של כל סיפור המתארים את נקודת המבט הכלבית על הסיפור לפנינו, שבאופן יפה קושר את קיומו של הספר כחלק ביקום הספר, שכן עבור הכלבים הסיפורים הם אגדות קדומות עתירות מושגים זרים לתרבותם, עד שהם מאמינים כי האדם לא יותר מבדיה ספרותית. הסיפורים משתרעים על רצף כרונולוגי המתחיל בעתיד "הרחוק" של 1990 ומסתיים עשרות אלפי שנים מאוחר יותר. בדילוגי זמן הולכים וגדלים החל מכמה דורות עד לאלפי שנים מתועדים קורות בני משפחת ובסטר ומשרתם הרובוטי העומדים בצמתי החלטה אשר בהדרגתיות מחו את האדם וזכרו מעל פני כדור הארץ. זה סיפור אפוקליפטי במהותו, אך אין כאן דהירה לעבר שיא נפיץ של סוף דרמטי, אלא יותר כזה המתמשך בקול יבבה חלוש.
סימאק, עיתונאי במקצועו, חריג בנוף סופרי "תור הזהב" של המד"ב (תקופה בין סוף שנות השלושים לבין תאריך פרסומה של 'עיר', בה הז'אנר פרץ לתודעה ציבורית וזכה בפופולריות רחבה) כגון אסימוב, קלארק והיינליין, בעצמם מדענים ומהנדסים. בעוד סיפורי תור הזהב בנויים על מדע בדיוני "קשה" המתמקד באפשרויות הגלומות במדע ממשי, הרפתקאות הירואיות ואמונה אופטימית בלתי נדלית בכוחו של האדם להעפיל אל הכוכבים, סימאק הוא מבשרו של המדע הבדיוני "הרך" המתמקד בסוגיות חברתיות והגותיות אפשריות בצלם של גילויים מדעיים, אשר לעיתים מסויג וספקן בנוגע לעתיד. ככזה הספר סופג ביקורת על היעדר היתכנות מדעית בתרחישים שהוא מציג, למשל ששינויים כירורגיים בכלבים יכולים לעבור בתורשה לצאצאיהם, רעיון שכבר בתקופת כתיבת הספר היה מופרך. ולחילופין שילוב רעיונות פנטסטיים נטולי הסבר סיפורי המניח את הדעת, כמו תל נמלים אשר בהיעדר שינת חורף מפתחות תוך שנים בודדות תודעה תרבותית ותעשיית עיבוד מתכות. היקום שסימאק בורא בספר רצוף דוגמאות כאלה בהן המדע דומה יותר לקסם, ובאופן כללי יש לו נטיה להשליך לקדרה הסיפורית כל רעיון חצי בשל ולבחוש הכל יחדיו כדי לאפוף את הקורא בעולם, אבל הריבוי הזה לרוב מביא לתוצאה הפוכה של אובדן בפרטים. כך על פני 234 עמודים קצרים, הקורא ייתקל בקצב מסחרר במשלחות לאכלוס הגלקסיה, רובוטים, חייזרים ממאדים, רימום בעלי חיים, מוטנטים אנושיים בעלי יכולות על טבעיות, הנדסה ביולוגית והיד עוד נטויה. רעיונות שברובם יעזבו את הסיפור באותה המהירות בה נכנסו אליו או פשוט לא נחקרים מספיק. התוצאה היא סיפור רחב יריעה, אך לעיתים רדוד בעומקו.
ובכן אחרי תיאור כזה, למה להתאמץ לקרוא את הספר הזה? סיבה אחת היא סגנון הכתיבה הייחודי של סימאק, שלא ניתן אלא לכנותו "פסטורלי", המעניק נופך חי למתרחש גם אם הוא נועד להיות מסתורי ולא ברור עד הסוף. בטון מהורהר סימאק טווה במילים במיומנות רבה את תחושות הפליאה, פחד, ייאוש וכמיהה של הדמויות והתהיות שלהן על רקע תיאורי מרחבים פתוחים בין אם על הארץ או על פלנטה זרה. הדבר מעורר אמפתיה ומעניק אופי שלם לדמויות אפילו אם נזכה להכיר אותן רק בסיפור אחד. כמה מן השורות הנוקבות ביותר בז'אנר מצויות כאן (ספציפית בסיפורים 6, 2-4).
הסיבה האחרת הן התימות של העלילה. למרות המגרעות לעיל ותחזיות שגויות רבות מספור לגבי העתיד, רצוי לזכור כי יצירת מד"ב ככל יצירה בז'אנר ספרותי אחר היא תוצר של זמנה, ולרוב חיצי המחבר לא מכוונים אל העתיד, אלא דווקא להווה ממנו ועליו הוא כותב, משועתק לתפאורה של "עתיד" בו ניתן למתוח את הגבול ולדון ביתר חופשיות במה שיכול להיות. במקרה זה הסיפורים נכתבו על רקע מלחמת העולם השניה והטלת פצצות האטום על יפן, הרס ומוות בהיקף חסר תקדים. לא פלא אם כך שסימאק נוטל עמדה חריפה ומטיף אודות טבעו האלים הבלתי משתנה של האדם כמאפיין המייחד אותו משאר הבריות, כמבוי סתום. עליו עדיפה אחווה פציפיסטית (אשר ללא סיבה נראית לעין טבעית לכלבים). זו עמדה נאיבית שאני לא יכול להסכים איתה. אבל לומר שבזאת מסתכם כל המסר חוטא לאמת. אם זה היה המצב, הסיפור היה נגמר מהר יותר ובחורבן מרהיב, אבל זה לא מה שקורה. הספר לאורכו חוזר שוב ושוב על כך שלפעולות יש תוצאות בלתי צפויות. רובינו מתקשים לראות את העתיד מעבר ליום, שבוע או המשכורת הבאה, אז לחשוב במונחי עשרות ומאות שנים קדימה? איך אפשר לבטוח בבחירה שנראית נכונה בשעתה לא להכשיל אותנו אחר כך? כבר בתחילת הסיפור הראשון טכנולוגיית הידרופוניקה ופיתוח כלי תעופה פרטיים מונעים בכח האטום הביאו לביזור האוכלוסיה מן הערים אל המרחבים הפתוחים ובכך מנעו שואה גרעינית - כי "קשה מאוד לערוך מלחמה בשעה שאין לפניך שום מטרה לפגוע בה". על פניה תוצאה חיובית. הערים הצפופות ננטשו כאשר כל אחד יכול להרשות לעצמו איכות חיים נוחה באחוזה כפרית. נהדר, לא? אך מה זה יעשה לכוח הקולקטיבי האנושי, או כיצד זה ישפיע על החיים ברמת הפרט? הדבר לא גלוי לעין בהתחלה, אך זהו צעד ראשון המחזק מגמות שליליות באנושות, בהיחלשות חוזק קשרים בינאישיים. תובנה שניה היא שחברה, ציוויליזציה ואפילו מין רואים את העולם בצורה שונה זה מזה, הם עלולים לשתף כלים ורעיונות, אבל להשתמש ולהבין אותם בצורה אחרת לחלוטין. לכל חברה יש את דרך הביטוי הייחודית לה ותמיד יעמוד מחסום כלשהו בדרך להבנה בין שתיים שונות, ייתכן אף בלתי עביר. זו טרגדיה, אם אנו מאמינים שתקשורת היא המפתח ליחסים טובים וכזו איננה אפשרית. יותר מכך, זה אומר שכל הייחוד הנשגב שלך מת יחד איתך, אבוד לעד בתרגום קלוקל, אם היה קיים בכלל. כאן מתחוורת הסיבה מדוע ציוויליזציות מתות. הן לא מתות בגלל גורמים חיצוניים, הן מתאבדות. בלא תכלית אין סיבה להמשיך, אין יעד להתקדם לעברו, אידיאל לשאוף אליו. בני האדם ב'עיר' לא מוצאים עוד טעם בחיים, ובמצב זה שום טכנולוגיה או פילוסופיה לא תוכל להציל אותך, ולהשאיר בך אותו דבר מהותי שניתן לייחסו כאנושי, אם אינך חש בכך עוד. האם זה מחיר שכדאי לשלם? האם זה בכלל עומד לבחירה? עבורי הטקסט משקף שגם העולם לכאורה עדיף שבנו הכלבים לא חסין מפגמים. הסדקים בו נתונים למן ההתחלה, תולדה של הנתיב שהכלבים סיגלו לעצמם. וכשם ששעת האדם תמה, כך תגיע גם שעת הכלב. 'עיר' מזכירה לקורא המודרני שאולי שכח במרחק הזמן, מה שהיה נהיר בזמנו של סימאק - לכל ציוויליזציה ישנה העת שלה לזרוח. אך לכל התחלה יש סוף, והנצח איננו מובטח. אל לנו לקחת את הזמן שניתן לנו כמובן מאליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
